פתחון פה

הנושא הזה עלה בכמה דיונים אינטרנטיים, ונראה לי נכון לכתוב עליו כמה מילים. כשחוקים נגד עישון הולכים ונעשים דראקוניים, כשאנשים חסרי חיים תובעים בית קפה מפני שאזור המעשנים בו, בחוץ, עלה על 25 אחוזים משטח המקום, כשבעלי עסק מוצאים עצמם בין הפטיש לסדן, כותב שורות אלו מתחיל להרגיש שמישהו, איפשהו, הלך קצת רחוק מדי.

נקודה שחשוב להתחיל בה היא שהעישון הוא זכות. הוא זכות מעצם זה שהוא לא אסור. הוא זכות לא פחות מהזכות ללכת לקניות בשוק, ללבוש מיני קצרצר או לצעוד ברחובות ירושלים, פשוט בגלל שבדמוקרטיה, מה שישראל מנסה להיות, מה שלא אסור לי הוא זכותי המלאה. אין לי זכות לא לשלם מיסים או לגנוב משהו ממישהו, יש לי זכות להרוויח כסף, ללכת ברחוב בבגדים לבחירתי, להפגין, לאכול שווארמה וכן, יש לי זכות מלאה גם לעשן. לכן, מי שנוקט עמדה לפיה "לא בא לו" לתת זכויות למעשנים, נוקט עמדה שאי אפשר להגן עליה, בכלל – המשמעות של המילה "מותר" היא שיש לפרט זכות לעשות דבר מה, והעישון בישראל מותר.

השאלה כאן היא עד איזו רמה מותר להגביל את הזכות הזו למען זכויות אחרות, ועד כמה זכותי לעשן פוגעת בזכויות מהותיות של אדם אחר. ובשאלה הזו, החוק החדש הולך רחוק מדי, רחוק בצורה שהיא באמת ובתמים מסוכנת לכלכלה הישראלית ולחיי הלילה בישראל, שגם להם יש ערך.

הבה נתבונן על סעיף אחד מהחוק: שטחו של האזור המיועד לעישון בבית קפה לא יכול להיות גדול מ-25 אחוזים משטח בית הקפה הפתוח לציבור. לא משנה עד כמה הוא מאוורר, או, כמו המקרה של התביעה שהובאה כאן קודם, אם השטח הזה בחוץ – עליו להיות רבע מבית הקפה. לא משנה גם מי הם הלקוחות – אם בבית הקפה שוהים 100 מעשנים ולא מעשן אחד – על 100 המעשנים להצטופף בשטח של 25 אחוז, ולהשאיר את שאר בית הקפה לאותו לא מעשן.

כן, נכון, יש לאותו לא מעשן זכות מלאה לנשום אוויר נקי. אבל, המחוקק קובע שהזכות הזו גדולה מזכותם של 100 אנשים לעשן בבית הקפה, זכות שהיא נתונה מעצם זה שיש חוק שמסדיר את הנושא, גדולה מזכותו של בעל בית הקפה להרוויח כסף, זכות בסיסית של בעל עסק שבוודאי שאיננה אסורה בחוק. לא מעשן אחד יכול להכנס לבית קפה, להזמין כוס מים (החוק מחייב שלא ידרשו תשלום על מים מהברז) ולהביא לכך ש-30 לקוחות מעשנים, משלמים, פוטנציאליים, לא ייכנסו כלל לבית הקפה כי לא יהיה להם מקום. החוק בעצם מחייב יותר מזה – גם אם אין בכלל אדם שאינו מעשן בבית הקפה, אף לא אחד, גם אז יוכל בעל המקום למלא אותו רק כדי רבע משטחו. מעשנים יכולים לעמוד בתור מחוץ לבית קפה שהוא שלושת רבעי ריק, רק בשביל כסא שבו יוכלו להדליק סיגריה עם הקפה שלהם.

אז תמיד יבוא החוכמולוג שיגיד שהם לא חייבים לעשן. נעזוב את זה שזו, מבחינת החוק, עמדה לא קוהרנטית בעליל – אם מעשנים לא חייבים לעשן, אז למה החוק אוסר על מכירת סיגריות לקטינים? הרי אבן היסוד של החוק הזה היא שעישון הוא התמכרות. אבל מעבר לזה – נכון, הם לא חייבים. מעשנים לא חייבים לעשן, אנשים לא חייבים לדבר בטלפון באוטובוס, בלוגרים לא חייבים להחזיק בלוג, נהגים לא חייבים לנהוג ובכלל. אבל זו זכותם. זכותם של אנשים לדבר בטלפון באוטובוס, גם אם אני מנסה לישון ולא רוצה לשמוע שלאיש מולי יש פסוריאזיס והרופא עשה לו דבר זה או אחר שלא אעלה על הכתב, זכותו של הנהג לנהוג, גם אם אני אינני נוהג – וזכותו של המעשן לעשן סיגריה עם הקפה שלו. אפילו שתיים. והמעשן לא הולך למחול על זכותו זו רק כי בעל המקום מחויב על פי חוק להחזיק את רוב המקום ריק – הוא פשוט ילך למקום אחר. יתירה מזו – זכותו של הלא-מעשן לנשום אוויר נקי נשמרת מרגע שיש הפרדה. בבית קפה שבו כל המעשנים יושבים בחוץ, עשן הסיגריות שלהם לא פוגע בו. יש לו אופציה מבודדת ממעשנים. אז בעצם, איזו זכות של הלא-מעשן נפגעת מזה ש-80 אחוזים מבית הקפה הם בחוץ ומיועדים למעשנים?

ולזה יש שם – פגיעה בזכויות שלא לצורך, בצורה מוגזמת. למה?

רובנו מאמינים שלבני אדם יש זכות לחיות. לא זכות מוחלטת, הרי אפילו היא מוגבלת – למשל ע"י עונש מוות במקומות ברבריים דוגמת ארה"ב או ע"י שירות צבאי כפוי במקומות ברבריים כמו ישראל – אבל קיימת. לאנשים גם יש חופש תנועה. הוא לא מוחלט – אסור להם להכנס לשטח צבאי סגור, למשל, או לנהוג במהירות מופרזת, או לחצות רמזור אדום. שתי הזכויות הללו נגזרות מההגבלות עליהן – הן בכל מקום שהן לא מוגבלות. כלומר, בכביש שבו מהירות הנסיעה שלי מוגבלת להיות עד 90 קמ"ש בלי מינימום, זו זכותי המלאה לנהוג במהירות של 80 קמ"ש, 40 קמ"ש, 5 קמ"ש או 90 קמ"ש. במקום שבו המדינה לא מחייבת אותי למסור את נפשי בידה, זו זכותי המלאה לחיות. לא צריך להגדיר אותן בחוק – הן שם מפני שהפעולה מותרת.

מאות אנשים מוסרים נפשם מדי שנה לתאונות דרכים. הנזק שנגרם להם חמור בהרבה מהנזק שנגרם ללא-מעשן שהשטח ללא-מעשנים בבית הקפה היה קטן מדי עבורו, הוא חמור בהרבה מהנזק שנגרם ללא מעשן שנאלץ להתמודד עם קצת עשן בפניו בפאב אפלולי. מוות, פציעות קשות ושאר רעות חולות באות על אותם אנשים. חלקם אינם נוהגים, מעולם לא נהגו, בחרו שלא לנהוג. ובכל זאת, ועל אף שהזכות לחיים גדולה וחשובה עשרות מונים מהזכות לא לנשום עשן סיגריות, אין חוק שמגביל את שטח הכבישים ל-25 אחוז בלבד מהשטח המוניציפלי, למשל, או חוק שקובע שאם יש אדם לא-נוהג אחד, מיד על כל שאר האנשים הנוהגים לחדול ממעשיהם. כל מי שהמתין אי פעם לרמזור הולכי הרגל ברחוב סואן, כמו דרך בר-אילן הירושלמית או צומת קפלן התל אביבית יודע בוודאות שזכותו ללכת ברגל אינה גדולה יותר, בעיני המחוקק, מזכותו של הנהג לנהוג. עובדה – הרמזור לא מתחלף לירוק בשניה שהוא מגיע לצומת.

האם הישיבה בבית קפה שהעישון אסור בכל שטחו (שהרי, החוק לא קובע מגבלה הפוכה) ושכולו נמצא על מדרכה בריא יותר מישיבה בתוך בית קפה ממוזג כאשר המעשנים יושבים בחוץ? התשובה היא כמובן שלא – בחוץ עוברות מכוניות הפולטות כמויות עשן גדולות פי כמה מאות ממה ששני מעשנים פולטים.

אז למה לא להשאיר את זה לידי השוק? הרי, אם מתנגדי העישון במקומות ציבוריים היו פשוט מדירים רגליהם ממקומות בילוי שבהם קשה להם לנשום בשקט, היו יכולים להחליט בעלי מקומות הבילוי אם וכיצד להגביל את העישון בהם – על מנת למקסם את הרווחים שלהם. העובדה היא, שמקומות בילוי ללא עישון לרוב נכשלים – כלומר, גם אם הלא-מעשנים הם רוב באוכלוסיה (עניין שצריך לבדוק והוא כלל אינו וודאי) – הם מיעוט בקרב פוקדי מקומות הבילוי.

את אחת התשובות המרתקות והצבועות ביותר לזה קיבלתי בדיון אינטרנטי שנערך לפני חצי שנה בבלוג של גדי טאוב, עם ניר – "כשאני יוצא עם חברים שאפילו אחד מהם מעשן, עצם הרעיון שנשב במקום של לא מעשנים נשמע בפניו כל כך נורא, והוא מחמיץ פניו. והוא המעשן היחיד. זה תמיד נראה לי קצת ילדותי, חוסר ההבנה של המעשן מדוע אני לא מסוגל לשבת בסאונת עשן". כלומר, ניר מצפה שהמדינה תחנך את החברים שלו להתחשב בו. האם זה המקום של המדינה, או דווקא של ניר וחבריו?

חוק שמגביל בתי עסק בזכותם להרוויח, חוק שקובע מגבלה א-פריורית, לא מוצדקת, על זכות, הוא חוק שיש להתנגד לו, ובעצמה. הוא לא שונה מהותית מחוק שמגביל את הזכות של הומוסקסואלים לצעוד בבירת ישראל כי מישהו שגר שלוש מאות מטר משם עלול להפגע, מחוק שמגביל את זכותם של בעלי מועדוני חשפנות לפתוח את מקום הבילוי שלהם כי יש אנשים שעירום מציק להם – הוא חוק כפייתי, שנישא על גלים פופוליסטיים ומטרתו לפגוע באנשים שניתן לפגוע בהם כדי להרוויח כמה נקודות פוליטיות על גבם. וככזה – אני מתנגד לו.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה

הפוסט הזה הוא לא פוליטי או חברתי. הפוסט הזה מוקדש כולו לחלוק אתכם אהבה אחת גדולה שלי, אהבה אינטימית ושקטה – הדרה לוין ארדי. כמה אינטימיות, כוח ותשוקה יכולים להיכנס באישה אחת קטנטונת? הדרה היא ההוכחה שהמון, ואז עוד קצת.
הדרה היא כמו שוקולד מריר, רק לא בנאלי, כמו וויסקי טוב שמכינים באיזו מבשלה ביתית בסקוטלנד – לא הרבה יודעים עליה, אבל היא טובה יותר מכל הידועים. בחרתי להביא לכם דווקא שני שירים בעברית (הדרה בד"כ שרה באנגלית). קצת רוח לשבת.

[gv data="jM7OpUYvAQo"][/gv]

[gv data="YNN2qSYqolM"][/gv]