פבר' 25 2008
האורתודוכס החילוני
יוסי גורביץ כתב פוסט מעולה שמביע את עמדתו לגבי התלמוד. לגבי סגנון הכתיבה הרהוט והקולח של גורביץ, כמו גם לגבי ידיעותיו ההיסטוריות והיכרותו את התלמוד מלגו ומלבר, אין בכלל עוררין. אבל גורביץ הוא גם יוצא בשאלה, והוא כותב על היהדות כמי שסרגלו של המלמד עוד מונף מעליו. היהדות שלו היא אחת, מונוליתית ואחדותית, בבסיסה תלמוד, גזענות וקסנופוביה וממנו צומחים פירות הביאושים. וראיית העולם הזו מחייבת שלילה של הציונות - אם מאמינים בה, הציונות היא דחיקת הקץ ואם דוחים אותה, לציונות אין בסיס פרימורדיאלי להשען עליו. ואכן, בחלק האחרון של המאמר של גורביץ (ובהחלט, מדובר במאמר יותר משמדובר ב"פוסט") זה בדיוק מה שעושה גורביץ.
ולכן, גורביץ כותב: "המשכילים והרפורמטורים שצצו בגרמניה עם האמנציפציה, נדחו – כרגיל – מתוך היהדות, וגם הם לא עסקו בביקורת שיטתית של התלמוד. היהודים – גם החילונים והציונים שבהם – לא פירקו את התלמוד לגורמיו, לא חשפו את זוועותיו לאור השמש, משום שפעולה כזו הוציאה אנשים מכלל היהדות". וכאן, בדיוק בנקודה הזו, נחה המחלוקת ביני ובינו.