פתחון פה

ממשלת אולמרט הגיעה לסוף דרכה כבר בשנה שעברה. בינתיים, נזקי הממשלה הזו כבר פוערים סדקים עמוקים בחברה הישראלית ומחסלים אט-אט את היסודות הדמוקרטיים בחברה. אין זה מקרה שדווקא ממשלה זו דנה בחלופות לשיטת השלטון הקיימת ביוזמתו של אדם כאביגדור ליברמן, או שדווקא ממשלה זו הכריזה מלחמת חורמה מסוכנת מאין כמותה על בית הדין הגבוה לצדק. ממשלת אולמרט היא ממשלת ההמון המוסת, המשולהב, הגאה. זו אותה ממשלה שהצליחה לשכנע את הציבור בארץ שלשלוח פליטי ג'נוסייד חזרה למותם זה המעשה הנכון למדינה היהודית, שמקדישה מיליונים לחגיגות פסאודו-פטריוטיות כשכל הציבורים נאנקים תחת מדיניותה הכלכלית, שחזרה בה מכל הבטחותיה לבוחרים בלי למצמץ. זו הממשלה שעתידה להפעיל צנזורה גם כאשר לא מדובר בסכנה ברורה ומיידית, שהעבירה חוק שמאפשר למשטרה שלה לדלות כמעט כל פיסת מידע אפשרית על כל אדם, שחלקים ממנה מנסים למנוע את חופש ההפגנה, בזמן שחלקים אחרים עושים דה-לגיטימציה מלאה לציבור הלא-יהודי בישראל. אם לא נתעורר עכשיו, אם הציבור הישראלי הדומם לא ייקח חזרה את האחריות לגורלו, אפשר כבר לקבוע שלט קטן בדיוטי פרי בנתב"ג – "האחרון שיוצא, נא לכבות את האור". להמשך קריאה »

אז שוב עולה ומתלהט הוויכוח הישן - הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו? האם תתכן מדינה יהודית ודמוקרטית? (מומלץ לקרוא את מאמרו של גדי טאוב בהקשר זה)

התשובה, כמו תמיד בנושאים האלה, אינה פשוטה. הדברים מסובכים במיוחד בכל האמור בתנועה הלאומית היהודית, שהבסיס המשותף לתושביה נתפס לרוב כבסיס דתי. האומר יאמר שכשם שאין לאום אנגליקני, אין באמת מקום לתפוס את היהדות כלאום.
המחקר בנושא הלאומיות ענף בערך כמו הלאומיות עצמה. עם זאת, ניתן למצוא בו כמה הסכמות בסיס שמשותפות כמעט לכל החוקרים. אחד מהם הוא התפיסה שהלאומיות היא עניין מודרני, שהגיע בערך יחד עם המהפכה התעשייתית, ויש שיאמרו שקשור בו. הציונות אכן נולדה בערך בתקופה זו, לקראת סוף המהפכה, יחד עם ההתעוררות הלאומית הכללית באירופה.
לכל הלאומים המוכרים כיום ישנו איזשהו מכנה משותף תרבותי, לעתים כזה המבוסס על מוצא משותף, כמו בדוגמה הגרמנית, ולעתים על בסיס זיהוי תרבותי, כמו למשל בליבריה. גם המכנה המשותף של התנועה הלאומית היהודית הוא תרבותי - לא (רק) דתי.
הצינות צמחה על רקע תנועת ההשכלה היהודית. בניגוד לנהוג לחשוב, תנועת ההשכלה לא שאפה רק להטמעות. היא חיזקה את הממד התרבותי-היהודי המשותף, עם גופים כמו האגודה לתרבות ומדע של היהודים והתנועה ליהדות מתקדמת, שראשיתה בתנועה זו.
הנקודה השנייה שכמעט כל החוקרים, מהובסבאום ועד הנדרסון, מאוחדים לגביה, היא שאחד המאפיינים של לאום הוא השאיפה הלאומית. מה שמבדיל את הפלשתינים מהדרוזים הוא שלמיעוט האתני הדרוזי אין שאיפות לאומיות (למעשה, התרבות הדרוזית מיסודה מקבלת על עצמה דין מלכות) ולאתנוס הפלשתיני יש - וזה מה שהופך את הפלשתינים לעם המחפש הגדרה עצמית, ואת הדרוזים לאתנוס.
ההכרה הבין לאומית בתנועה הלאומית היהודית, כמו גם בזיקתה החד-משמעית לארץ ישראל, ניתנה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה - בדמותה של הצהרת בלפור, אבל לא רק.
כשעצרת אומות העולם התכנסה והצביעה על כינונה של מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל (ודוק: המנדט שניתן הוא למדינה יהודית), לכך בדיוק היא כיוונה. היא הכירה בכך שיהודים ברחבי העולם עומדים על זכותם להגדרה עצמית כקהילה לאומית.
ולכן, כשיוסי גורביץ כותב משפט כמו: "וכאן הידיים המלוכלכות של הציונים: כשהם אומרים "מדינה יהודית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה בני דת משה. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר", הוא צריך לספק לכך הסבר טוב יותר. כי את המשפט הזה בדיוק ניתן להחיל על כל תנועה לאומית שהיא, ובקלות: כשהגרמנים מדברים על "מדינה גרמנית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה הגרמנים. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר".
כי מדינת לאום בהגדרתה היא מדינתו של לאום מסוים, ולא של לאום אחר. וטיעון ה"אפלייה" המשעשע הזה הוא הטיעון העיקרי של מיעוטים, איסלמיים לרוב, במדינות כמו הולנד ובריטניה, שם אותו גורביץ יוצא בחריפות נגדם.
שני טיעוניו העיקריים של גורביץ לוקים בבעייתיות חמורה. הראשון הוא שהמדינה הציונית מציבה קריטריון דתי כתנאי ללאומיות, והמטרה היא להגדיר את כל אלה שאינם יהודים ונגדם יש להפלות. אלא שגורביץ לא מדייק פעמיים: פעם אחת, בטענתו כי אדם לא יכול להיות יהודי ונוצרי, ומביא כדוגמה את האח דניאל. קודם כל, להביא פסק דין מ-1962, אחרי שאהרון ברק, למשל, קבע כי יהדותו של אדם יכולה להיקבע ע"י שופט בהתאם למגוון מרכיבים בזהות הזו, זו תמימות במקרה הטוב. שש שנים אחרי פסיקת בג"ץ ההיא, למשל, היה בג"ץ שליט - בג"ץ נתן הסכמה לרישומם של ילדים כחסרי דת אבל בני הלאום היהודי. שנית, גורביץ מתעלם מהעובדה שדוד אוסוואלד רופאייזן קיבל אזרחות ישראלית לבסוף וחי בסטלה מאריס. גורביץ גם מתעלם מכך שפסיקת בג"ץ בהקשר של האח דניאל עשתה דבר פורץ גבולות, הפוך לחלוטין ממה שגורביץ מיחס לה - היא ניתקה בין ההגדרה ההלכתית דתית להגדרה הלאומית היהודית. ולבסוף, גורביץ שוכח שחיים כיום בארץ אזרחים מתוקף שייכותם ללאום היהודי שאינם בני דת משה, ושאף אחד לא ידפוק על דלתו וייקח ממנו או מילדיו את אזרחותם אם ימיר את דתו. למעשה, המקרה של מי שהיה יהודי והמיר את דתו תקף רק במקרה של שבות.
הטיעון השני של גורביץ הוא טיעון הגזענות. החברה הישראלית היא גזענית, אבל גורביץ טוען שהגזענות הזו היא אינהרנטית להגדרת המדינה היהודית. קודם כל, הדברים צריכים להאמר - החברה בישראל היא גזענית (אגב, לא רק כנגד ערבים), ויש להאבק כנגד הגזענות הזו, אולם גורביץ לא מוכיח, כנראה כי אין הוכחה כזו, שמדינה יהודית בהכרח ובאופן אינהרנטי תפלה לא-יהודים. בדיוק לשם כך היא גם דמוקרטית. וצריך להיות ברור - המאבק לשינוי פניה של החברה הישראלית ולהעלמתה של הגזענות (שהולך וצובר הישגים, והמקל העיקרי בגלגלים שלו מגיע דווקא מההנהגה של המיעוט הפלשתיני-ישראלי) הוא צודק ונכון - אבל בשום פנים ואופן אין הוא אינהרנטי למדינת הלאום היהודית, בדיוק כשם שהאפליה כנגד יהודים בגרמניה של אמצע המאה שעברה לא הייתה אינהרנטית ללאומיות הגרמנית.
בין תפיסות שונות של המושג העמום "דמוקרטיה" לתפיסות שונות של מושג "יהדות", שגם הוא אינו חד משמעי, יש קונפליקטים. לא צריך לפחד מהם - צריך להתמודד עמם. כי הקונפליקט ופתרונו המבוקר והצודק הם מאבני היסוד של הדמוקרטיה, ובעצם - גם של היהדות.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

רוצים אסון הומניטרי: הישראלי הממוצע אוהב את הרעיון הזה, אוהב את הפטרונות שנידפת ממנו. לסגור לעזתים את החשמל. כי הציבור הישראלי הוא המון מוסת, והמון מוסת אוהב פתרונות פסאודו מתוחכמים של זבנג וגמרנו. כך הרי עובד הקו הלוגי של הישראלי המוסת - אם נסגור להם את החשמל, הם יסבלו מאד. הסבל שלהם יביא אותם להפסיק לירות קסאמים.
אחד המאפיינים הבולטים בחברה הישראלית זה שאנחנו לא לומדים. הרי הפעלנו את הלוגיקה הזו כל כך הרבה פעמים, ובכל פעם עמדנו המומים מול העובדה שהיא פשוט לא עובדת. ככה נולדו להם הסגרים והכתרים, ככה הבאנו את המחסומים לדרגות חדשות של חוסר אנושיות ועוד. אנחנו פשוט לא מבינים שככל שאוכלוסיה אזרחית סובלת יותר, כך הם כועסים יותר.
ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע. לית מאן דפליג שאנשי שדרות לא צריכים לחיות בפחד ואימה מרקטות. אולם ניתוק החשמל על מאות אלפי אזרחים הוא מעשה חסר פרופורציה, שלא לדבר על כך שהוא לא אפקטיבי. ניסיון העבר מראה שההיגיון הפלסטיני לא עובד כפי שהיינו רוצים שיעבוד. כשישראל פוגעת בהם, הם לא מאשימים את חמאס או פת"ח, אלא את ישראל. ובהחלט ייתכן שלמשגרי הקסאמים יהיה אינטרס שישראל תמשיך בענישה קולקטיבית - הלגיטימציה הציבורית שלהם רק תגבר. כרגע, לפחות, בג"ץ מוכן להיות אויב העם שוב כדי לנסות למנוע את זירוז הצמיחה של דור חדש של מחבלים. אבל החברה הישראלית חייבת להפסיק להיות נלהבת כל כך ליצירת אסון הומניטרי.

רק האש עוד חיה: 51 שנים מאז הטבח ההוא בכפר קאסם, והישראלים לא לומדים. שבע שנים מאז אירועי אוקטובר 2000, והישראלים לא לומדים. שוב משתמשים באש חיה על אוכלוסיה אזרחית, שוב פצועים, שוב תירוצים. ולמה שנלמד?
המעורבים בטבח כפר קאסם נידונו לתקופות מאסר של עד 17 שנים. האחרונים שבהם שוחררו מהכלא לאחר 3 שנים. בישראל, הרג של ערבים אינו עבירה שמצדיקה ענישה חמורה. כל הסיפור שהתעורר עכשיו, של השחתת הכרם של המתנחלים, מחביא עובדה פשוטה - כשהושחתו עצי זית, המבצעים לא נתפסו מעולם. את משחיתי הכרם תפסו בתוך שעות. ככה זה כששומרי החוק הישראלים הם פושעים במדים, שבטוחים שהחוק תקף רק לכיוון אחד.
מי שמתפלא מדוע החברה הערבית בישראל עוסקת בשאלת השירות הלאומי (ומעניין שאם מנהיגים חרדים היו אומרים את אותו הדבר בדיוק, זה היה מובן מאליו), שיפקח את העיניים. מי רוצה לתרום למדינה שמתייחסת אליהם כאל אזרחים סוג ב'?

תחליט: ראש עיריית ירושלים טוען שוויתורים בירושלים הם ניתוח עקירת מעיים. רגע. נריץ אחורה כמה חודשים. אז הוא טען ש"החמאס עלול להשתלט על ירושלים" ועל כן יש להוציא שכונות ערביות מתחום שיפוטה המוניציפאלי. מה קרה לו, ללופו, בארבעה חודשים?

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה. 

לפרק. עכשיו.  אין שום הצדקה לקיומן של ישיבות הסדר. כלום. אפס. מעולם לא הייתה להן הצדקה. מנהיגי ה"ציונות" הדתית נהנים לספר עד כמה חייליהן הן הטובים ביותר. עוד אפרק טענה זו מן השורש, בינתיים נסתפק בכך שחיילי ההסדר משרתים 16 חודשים. מתוך 16 חודשים אלו, 10 חודשים הם הכשרה. יוצא, שהחיילים המשובחים הללו משרתים רק חצי שנה. לפני שאלעזר שטרן בא בטענות לתל אביב, טוב יעשה אם יבדוק את אלקנה.

השאלה לגבי דחיית וקיצור שירות צריכה להיות שאלה פרגמטית – מה צה"ל או מדינת ישראל מרוויחים מדחייה כזו? על מנת להצדיק את קיומו של מסלול ההסדר צריכות ישיבות אלו לענות על שאלה קשה במיוחד – מדוע לימודי ישיבה חשובים ומועילים יותר מלימודי הפיסיקה, הרפואה או המשפטים?

צה"ל מאפשר למתי-מעט לדחות את שירותם הצבאי על מנת ללמוד מקצועות אלו, אולם על דחייה זו הם משלמים בריבית דריבית – לא זו בלבד ששירותם אינו מקוצר, עתודאים אף משרתים לפחות שש שנים. איזו סיבה הגיונית יש להיטיב יותר עם תלמידי ישיבה, שלימודיהם מסתיימים ללא כל תואר, מאשר עם עתודאי הלומד רפואה או מתמטיקה?

זאת ועוד, מפברואר 2006 דו"ח בן בסט, שקרא בין השאר לפירוקן של ישיבות ההסדר, מעלה אבק. ראש עיריית ישראל מילא אז את מקומו של אריאל שרון כרה"מ, ובצעד לא מאד מפתיע (אם מתחשבים במה שעשה אולמרט עם דו"ח וינוגרד הראשון, למשל, ובמה שבוודאי יעשה בדו"ח וינוגרד השני המלא) התעלם לחלוטין מהמלצה זו. לא ברור לשם מה משלמים שכר לועדה שמסקנותיה נדחות לפי גחמה של ראש ממשלה.

הנימוק של אולמרט היה "תרומתם הרבה של תלמידי ההסדר". ובמה תרומתם הזו? אחוזי הגיוס שלהם לקרבי הם מהגבוהים ביותר. גם אם זה נכון – מדובר בחצי שנה. כלומר, על כל ארבעה תלמידי הסדר אנחנו מקבלים קצת פחות מחייל קרבי אחד (אם לוקחים בחשבון שחייל קרבי מתגייס ל-36 חודשים, מתוכם 10 חודשי הכשרה).

ויתירה מכך – אם לא הספיקו לנו מאורעות גוש קטיף, בחברון הוכח מעל לכל ספק שחיילי ההסדר הם מליציה רבנית. מדוע התנגדו הבני"שים לתכניתו של אלעזר שטרן לפזר אותם בין המחלקות? מדוע, אם לא כדי לשמר את כוחם של רבניהם? לכידותם אפשרה להם לפנות כגוף אחד לרבניהם מעל ראשי מפקדיהם, כפי שאמנם עשו לא אחת. תכניתו של שטרן נתקלה בהתנגדות עזה, ולבסוף הושגה פשרה פחדנית – הבני"שים יפוזרו, אולם לפחות 12 בני"שים במחלקה. 12 בני ישיבות במחלקה הם עדיין מליציה מאורגנת יחסית, מה גם שההסדר הושג על בסיס התנדבותי – מסתבר שרוב הבני"שים עדיין זקוקים לחברים שלהם מהישיבה כדי לעבור אימון מתקדם.

רבני ההסדר, מצדם, מקשיחים עמדות לימין, מגלים חוסר אחריות ציבורי ומטיפים בגלוי לסרבנות. והתלמידים – מצייתים, כפי שראינו בגוש קטיף וכפי שניתן היה לראות בחברון. איך אפשר להתגאות ב"חיילים הטובים ביותר" כאשר חייל טוב הוא קודם כל זה המבצע את המוטל עליו?

יתירה מכך – חייל טוב נאמן לשמירה על מדינתו, חוקיה ועקרונותיה. לא לשמירה על ה"אדמה" שה"ציונות" הדתית מקדשת, על ערך "גאולת הארץ" המשיחי – על עקרונותיה של המדינה, על הריבונות. סירוב פקודה הוא יריקה בפרצופו של הריבון הדמוקרטי, וחיילי ההסדר שסירבו פקודה פעלו, במדי צה"ל, נגד מדינתם שלהם. אני אשאיר לקוראים להחליט כיצד קוראים בספר החוקים הצה"לי לעבירה כזו.

אין כל הצדקה לקיומן של ישיבות ההסדר. יש לפרק אותן לאלתר – כי בינתיים, אנחנו מחמשים להם מליציות.

פספסתם את העיקר. כל כך עסקו במה אמר פרופ' וייס למח"ט חברון, ששכחו את הדברים האחרים שאמר, החושפים את פרצופה האמתי של ההתנחלות – פשיסטי, פנאטי, משיחי ומסוכן. הנה מבחר ציטוטים מהכתבה הזו, בתוספת הערות, כמובן:

"…כדי לחנך את נכדיי היום, בני השמונה חודשים, שינקמו בצבא הזה, שיהפכו את המדינה הזאת על פניה, שימרדו בה, שיהפכו אותה למדינה של יהודים ולא מדינה של פושעים ומושחתים ושל בית משפט עליון שהוא בית נבלים שצריך לפזר אותו בחוק או בכוח. ולכן אני כאן יחד עם כל היהודים כדי לבטא מחאה, זעם, כעס וקללה על כל אותם אנשים שבאו לכאן היום. במקום ממשלה שתשלח להציל את שדרות…ושולחת אותם כנגד שתי משפחות מסכנות בחברון וממשיכה את מלאכת הרוצחים בתרפ"ט…)בתשובה לשאלה אם אלימות היא הדרך): בוודאי ובוודאי, ובשן תחת שן, עין תחת עין, השוטרים הם האלימים, הצבא הוא האלים, השלטון הוא האלים, הגרמנים הם האלימים…היהודי למד בארץ ישראל להגן על עצמו ולהדוף את אויביו…אבל לא הייתה לצערי כאן שום אלימות, הייתה כאן רק מסכנות…

השוטרים גרועים מגרמנים…השוטרים היהודים שהיו כאן, שאיבדו צלם אנוש, מסוגלים לכל דבר…הם משרתים את חורבן העם היהודי, את חורבן המדינה, את חורבן הדורות, את חילול השם ולכן הם גרועים מגרמנים.

אנחנו נחזור…גם בכוח וגם בחיל וגם בשלטון החדש שיתהווה פה…המחאה חייבת להיות עצמתית וחזקה לפי גודל הכאב ולפי גודל הפשע."

כלומר, במקום בו פרופסור וייס נמצא, מדינת ישראל הריבונית לא יכולה להמצא. הוא רוצה לחנך את נכדיו למרוד בישראל, להפוך את השלטון (דמוקרטיה, מישהו?), לפזר בכוח את בית המשפט העליון. בדמוקרטיה, כשרוב העם, ממשלה נבחרת או בית משפט עליון ממונה לא מסכים אתך, אתה מקבל עליך את הדין או יוצא להפגין. הרעיון של הפיכה ומרד ואלימות הוא רעיון אנטי דמוקרטי למופת. כשהוא מדבר על משטרת ישראל וצה"ל כעל האויב ומטיף לאלימות, הוא קורא למרי אזרחי כנגד רשויות החוק הריבוניות בשם האדמה. שוב אנו רואים את ההיפוך של התנועה המכנה עצמה "ציונות דתית" – אדמה על פני ריבונות. לא זו רוח הציונות ולא אלה הן מטרותיה.

דבריו של וייס למח"ט חברון, קשים ככל שיהיו, לא מצדיקים את ציד המכשפות שנערך אחריו. אלה הדברים שאמר לפני ואחרי שחושפים היטב את העומד מאחורי ה"ציונות" הדתית – לא ציונות, לא דמוקרטיה ואפילו לא מדינה יהודית (כשוייס מדבר על ארץ ישראל השלמה, מהפרת עד נהר מצריים, הוא בוודאי לא חושב שיזכה לרוב יהודי שם) – רק קרקע, קרקע ועוד קרקע.

זו סכנת ההתנחלויות, זו סכנת ישיבות ההסדר – את שני המוסדות יש לקעקע.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.  

לאום, על אפכם ועל חמתכם
בשני הפוסטים האחרונים שלו, יוסי גורביץ שבר שמאלה חזק, חזק מדי, חזק מאד. אני מוצא את עצמי במחלוקת עם אדם שלרוב דעתו נוחה ומקובלת עליי. זה התחיל מהטענה של גורביץ, שהשתלבה יפה-יפה עם הדברים שנאמרו כאן, בתגובות שפורסמו ובאלה שנמחקו (הסבר יבוא), לרשימה הקודמת, הטענה ש"אין שום רציונל חילוני לחשוש מפני 'התבוללות'…מה שנשאר מהיהדות אחרי שהיא עצמה הפסיקה לשמש מסגרת בעלת משמעות: שנאת זרים חוצת דורות". גורביץ צריך לדעת טוב יותר מלאחוז בבני ציפר, יקיר בלוג זה בימיו הראשונים. מה שנותר מהיהדות הוא הלאום היהודי, העם היהודי, ולמרות דבריהם של חלק מהמגיבים שתגובותיהם נמחקו – הלאום היהודי קיים, ממש כמו השמש.
כי מהו לאום? קבוצת אנשים שלה אחד או יותר מהמאפיינים האלה: אנשים בעלי מוצא משותף, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת, זיקה לקרקע מסוימת ורצון להשתייך ללאום זה – וכמובן, שאיפות לאומיות לריבונות על עצמם, להגדרה עצמית. אם העם הפלשתיני הוא לאום (והוא לאום, אין כל ספק בכך), ושורשיו המשותפים נעוצים מאתיים שנה אחורה, הרי שהעם היהודי הוא עם עוד לפני שהייתה לו דת משותפת. הפלשתינים עונים על שלושה מתוך המאפיינים המובהקים ללאום – הם ללא ספק בניה של תרבות משותפת, אם כי צעירה; ללא כל ספק יש להם שפה משותפת, נבדלת מניבים אחרים של הערבית; והם שואפים להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת. בני העם היהודי הם אנשים ממוצא משותף, אם הולכים מספיק אחורה בזמן, אנשים בעלי שפה משותפת, מהעתיקה בשפות העולם, אנשים בעלי תרבות משותפת, ברובם הגדול בני דת משותפת, וכמובן – בעלי שאיפה להגדרה עצמית בזיקה לטריטוריה מסוימת. אין אף הגדרה של לאום שהיהודי לא עונה אליה.
אחד הטוקבקיסטים המחוצפים ביותר רמז שהאידאולוגיה שלי מזכירה לו את תורת הגזע הנאצית, לא פחות. קודם כל, כמו שכבר אמרתי, תנו לנאצים לנוח במקומם. הנאצים לא חשבו שליהודים מגיעה הגדרה עצמית, וגם אותו מגיב, ככל הנראה, אינו חושב כך, אבל אתם לא רואים אותי עושה קשר היכן שאין. אין שום תורת גזע באמירה שבמדינה, שהמנדט הבין לאומי לקיומה הוא היותה מדינה יהודית, צריך להיות רוב יהודי; ושבהקשר זה, עולה חדש שאינו יודע את השפה עדיף בעיניי על בן לקבוצה האתנית הדרוזית כאזרח מדינת ישראל.
לעניין חוק השבות, כפי שנדון ע"י המגיב היחיד שלפחות טרח לקיים תרבות דיון, לעניין זה אני יכול רק לומר שעצם הקבלה המידית של בנו של כל יהודי ונכדו של כל יהודי למדינת הלאום היהודי היא בבחינת הכרה בלאום יהודי שאינו מבוסס על דת דווקא. כי באמת, יש לנו כל כך הרבה על מה עוד להתבסס.
יש שני כיווני התקדמות מהתפיסה שמציג אותו מגיב, שניים בלבד. הראשון – שאין לאום יהודי, יש רק בני דת יהודית, ואם זהו המצב, אין כל הצדקה למדינה יהודית. דת אינה מכילה בתוכה שאיפות לאומיות, אדם יכול להיות אזרחה של כל מדינה ולהחזיק בכל אמונה. אפשר לארוז את הפקלאות ולחזור לאירופה וצפון אפריקה; ולחיות שם כאירופאים בני דת משה. לחזור אל הספרים, כבר אמרתי?
הכיוון השני הוא שישנו לאום יהודי, אולם הוא רק מרכיב אחד בשעטנז שהוא מדינת ישראל, ב"אומה הישראלית", אם תרצו, שבה גרים בכיף פלשתינים, דרוזים, צ'רקסים, עובדים זרים מניגריה וכל מי שמקבל גרין קארד. ישראל רב לאומית, יש שקוראים לזה, כשכמובן הם מתכוונים לישראל א-לאומית: ישראל שאזרחיה מוותרים על שיוך ללאום כדי להשתייך למדינה. וכאן נמצאת סתירה מהותית, כי אם היהדות היא גם לאום, וליברלים שכמותנו, אנחנו מאמינים בזכותו של כל לאום להגדרה עצמית, וזה אכן הכיוון שהעולם הולך אליו, ובלעדיו – הודו עוד הייתה תחת כיבוש בריטי, ויוגוסלביה עוד הייתה, מדוע ליהודים לא מגיעה אותה הגשמה והגדרה עצמית, למה ליהודי לא מגיעה אותה הריבונות על גורלו כמו שהיא מגיעה לכל בן עם אחר?
או במילים אחרות, אין מובן לתפיסה הזו, שהיהדות דת בלבד היא, שמאפשר לקיים מדינת יהודים. כלומר, השקפת עולם שטוענת שאין עם יהודי היא השקפת עולם פוסט-ציונית; ואל תתנו לליברלים בשם עצמם (שכבדרך אגב מצדיקים אלימות) המתהדרים בנוצות סופרים מכובדים לספר לכם אחרת.
הפוסט השני של גורביץ היה יכול להיות מלאכת מחשבת, אפילו יותר בזכות שגיאת הדפוס החיננית בתחילתו. החוק שעבר היום בכנסת בקריאה טרומית הוא חוק גזעני, מפלה, מטומטם, חוצה גבולות ועוד שלל סופרלטיבים שיש לי להרעיף עליו. אולם ראו את המסקנה העיוורת שמגיעה בסיום: ”הגיע הזמן לכרות גט עם המדינה הזו, ועם כל מה שהיא מייצגת…במדינה הזו אי אפשר לתמוך יותר. כל אדם שזכויות האדם חשובות לו, צריך לשקול היטב את צעדיו אחרי היום, ורצוי שישקול גם הגירה. למדינה הזו אין עוד תקומה, ויש לקוות שהעולם ישים לה קץ במהרה.“
וזו שוב אותה תפיסה ישנה, שהיהודי צריך להוכיח יותר מכולם שהוא ראוי למדינה, יישור קו עם האקדמיה האנטישמית הבריטית, אם תרצו. כי חוקי האפליה בצרפת, המונעים חופש דת בסיסי, הם בסדר; חוקי הלאום בגרמניה, חוקי דם נוקשים, הם סבבה; היהודי, אם הוא לא שומר במאה אחוז על כל זכות של כל אדם – כדאי שהעולם ישים קץ להרפתקאתו המדינית, ולאלתר. גורביץ צריך היה, חייב היה, להבין כי כשם שלפלשתינים מגיעה מדינה אפילו אם החמאס הם חבורה של מנוולים מטורפים המתעללים בבני עמם, ליהודים מגיעה מדינה גם כן, בלי תנאים, פשוט מפני שהם לאום התובע את הגדרתו העצמית. כנראה שיש קשר לעובדה שאותו אדם שכינה את האידאולוגיה שלי "נאצית" מכנה את גורביץ "עלה תאנה". אלוהים יודע שהרדיקלים האלה זקוקים לאחד.

הנושא הזה, של זכויות אדם מהותיות וכיו"ב, מביא אותי יפה לנושא הבא, אבל קודם, מילה לגבי טוקבקים.
אני לא חסיד גדול של טוקבקים ככלל; ואני לא חסיד גדול של טוקבקים לטורי פרשנות בפרט. אני לא קורא אותם, לעתים נדירות ובמקומות מאד מסוימים אני כותב אותם, אני לא חלק מהטוקבקיאדה הזו. בעיניי, היא מהווה לרוב זילות של השיח, מתקפות אישיות מחוסרות פרופורציה ומגוחכות. לרוב היא הזנייה של הדיון הציבורי. יש מקומות שבהם אני חייב לסבול זאת כחלק מהפלטפורמה שאני מפרסם בה. כאן, בבית שלי, בבלוג שלי, אני היחיד שיחליט מה יעלה ומה לא יעלה, מה מקדם את הדיון, מה מעניין, מה חסר טעם. אם תתחיל לקשות עליי מלאכת הסינון – אחסום אפשרות זו כליל. אולי זה גם המקום להזכיר לבאי פורום זה שהתוכן המתפרסם בו הוא תחת רישיון שיתופי – לא צריך לשלוח מייל ולבקש להשתמש בתכנים – אפשר פשוט לעשות כן. אני מקבל מספיק מיילים גם ככה.
ולנושא הבא.

בג"ץ – הטוקבק שהפך לפוסט
כשקראתי את הוויכוח הזה באתר של גדי טאוב (שנעשה פעיל מאד לאחרונה ומאד מומלץ לבקר שם ואף לעשות מנוי – יש דברים נפלאים) חשבתי להגיב במספר מילים. אלא שזמני דחק ואחר כך יצאתי למלא את חובתי האזרחית בשירות מילואים, במהלכו היה לי זמן לחשוב על הנושא עוד ותגובתי התארכה אל מעבר למקובל והראוי. כיוון שלא רציתי להעמיס את המניפסט הזה על האתר של גדי טאוב – הטוקבק הפך לפוסט.

התפקיד שממלא ביהמ"ש העליון הוא מוזר. הוא מניח, זה לצד זה, שני עקרונות בדמוקרטיה – את ריבונות העם ואת זכויות הפרט השונות. בשלב כזה או אחר של המהלך האקטיביסטי של ביהמ"ש הוא מציב את אותם עקרונות מוסריים מעל לעיקרון ריבונות העם, ולמעשה קורא תיגר על ריבונות הכנסת. מנגד, הוא גם האיזון שלה בחוק. אבל את בית המשפט העליון איש אינו מאזן – בית המשפט העליון הוא הבלם של עצמו.
זכויות אדם, מנגד, חשובות לא פחות מריבונות העם על עצמו. הליברל, ואני מרשה לעצמי, לעתים, לכנות עצמי בכינוי גנאי זה, יאמר שלעתים הן חשובות יותר. אבל, ועל הנקודה הזו גדי טאוב עלה יפה, אין קשר אמתי בינן לבין שיטת הממשל הפורמלית שנקראת דמוקרטיה. הן מאפיין של ליברליזם, וכשהליברליזם מתנתק מהדמוקרטיה, שני הצדדים מפסידים.
הדמוקרטיה מפסידה, כי היא נעשית ליברלית פחות, אזרחיה מגיבים לכפיית הערכים ולשלילת הריבונות שלהם בהקצנה, וזה רע. הליברליזם מפסיד כי הוא עושה את מה שהוא הכי שונא – כופה תפיסת עולם שנראית לו כנכונה; ”עד שלא ניתן לומר מי הוא מי“, כתב פעם סופר ליברל אחד.
שלא כמו גדי טאוב, אני לא חושב שמדובר בתנועת מטוטלת שעלולה להפיל את כל המגדל. אבל, אני רואה בבית המשפט העליון סכנה לרעיון שמחזיק אותי כאן – הידיעה שאני, כיהודי, יכול להחיל על חיי וגורלי ריבונות מלאה. כאשר לתוך הריבונות שלי נכנס גוף שחושב שהוא יודע טוב יותר, אני נלחץ. כשהוא נתלה במושגים ערפיליים כמו חוקה וזכויות טבעיות, זה שם מעליי ריבון מטאפיסי, שלא אני בחרתי ולא אני יודע לתקשר אתו.

הבעיה הגדולה עם הניתוק של הליברלי מהדמוקרטי כפי שהוא מתבטא בהתנהלות של ביהמ"ש העליון הוא שהוא הופך את הליברלי למה שהוא לא – לרודני. אין הבדל משמעותי בין האייטולות באיראן או החונטה הצבאית המשתוללת בבורמה לבין חבורה של "ליברלים" הבטוחה שהערכים שבשמם היא פועלת הם-הם הנכונים. ולעת עתה, במקרים רבים, לדעתי, חבורה זו צודקת. אולם כבר היום ישנם מקרים שבהם, שוב, לדעתי, היא שוגה. אלא שמערכת זו אינה פתוחה לביקורת, אינה יודעת לקבל אותה – היא פועלת בשמה של ה"חוקה", הצדק העליון עלי אדמות, שליחי האל ממש. לכך מכוון יואש מייזלר בספרו המצוין "ויהי בימי שלוט השופטים – לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, ספר מעולה, מקיף ובעל אמירה ייחודית – ניתן לרכוש אותו כאן). הגם שאני לא מסכים עם חלק מהטענות שד"ר מייזלר מעלה, אין ספק שהכיוון בו הוא הולך מראה שביהמ"ש העליון, כמו מיודענו יוסי גורביץ, בהעמידו את הליברליזם בנפרד מהדמוקרטיה במהותה הבסיסית ביותר, הופך את הליברליזם לכל מה שלא היה אמור להיות – לדרך חיים מכתיבה, גוזלת ריבונות, דרך חיים של אלה היודעים טוב יותר. ולכן, ולו רק בגלל זה, יש להחזיר את בית המשפט למקומו הטבעי – איזון, בלם – לא ריבון.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.