אפר' 02 2008
בני ציפר, אותו רודן של מדור הספרות של העיתון לאנשים חושבים, פרסם פוסט חדש בבלוג שלו (דרך דולי). בפוסט הזה יש מנה גדושה מכל מה שהתרגלנו אליו אצל ציפר הלז: נרקיסיזם, זלזול בוטה באחר, שנאה יוקדת לכל מה שהוא "ישראלי" וצורת התבטאות מעוררת בחילה. וכרגיל, יש גם אי דיוקים וסתירות עצמיות, לפעמים ממש באותו המשפט.
יולי 20 2007
לאום, על אפכם ועל חמתכם
בשני הפוסטים האחרונים שלו, יוסי גורביץ שבר שמאלה חזק, חזק מדי, חזק מאד. אני מוצא את עצמי במחלוקת עם אדם שלרוב דעתו נוחה ומקובלת עליי. זה התחיל מהטענה של גורביץ, שהשתלבה יפה-יפה עם הדברים שנאמרו כאן, בתגובות שפורסמו ובאלה שנמחקו (הסבר יבוא), לרשימה הקודמת, הטענה ש"אין שום רציונל חילוני לחשוש מפני 'התבוללות'…מה שנשאר מהיהדות אחרי שהיא עצמה הפסיקה לשמש מסגרת בעלת משמעות: שנאת זרים חוצת דורות". גורביץ צריך לדעת טוב יותר מלאחוז בבני ציפר, יקיר בלוג זה בימיו הראשונים. מה שנותר מהיהדות הוא הלאום היהודי, העם היהודי, ולמרות דבריהם של חלק מהמגיבים שתגובותיהם נמחקו – הלאום היהודי קיים, ממש כמו השמש.
כי מהו לאום? קבוצת אנשים שלה אחד או יותר מהמאפיינים האלה: אנשים בעלי מוצא משותף, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת, זיקה לקרקע מסוימת ורצון להשתייך ללאום זה – וכמובן, שאיפות לאומיות לריבונות על עצמם, להגדרה עצמית. אם העם הפלשתיני הוא לאום (והוא לאום, אין כל ספק בכך), ושורשיו המשותפים נעוצים מאתיים שנה אחורה, הרי שהעם היהודי הוא עם עוד לפני שהייתה לו דת משותפת. הפלשתינים עונים על שלושה מתוך המאפיינים המובהקים ללאום – הם ללא ספק בניה של תרבות משותפת, אם כי צעירה; ללא כל ספק יש להם שפה משותפת, נבדלת מניבים אחרים של הערבית; והם שואפים להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת. בני העם היהודי הם אנשים ממוצא משותף, אם הולכים מספיק אחורה בזמן, אנשים בעלי שפה משותפת, מהעתיקה בשפות העולם, אנשים בעלי תרבות משותפת, ברובם הגדול בני דת משותפת, וכמובן – בעלי שאיפה להגדרה עצמית בזיקה לטריטוריה מסוימת. אין אף הגדרה של לאום שהיהודי לא עונה אליה.
אחד הטוקבקיסטים המחוצפים ביותר רמז שהאידאולוגיה שלי מזכירה לו את תורת הגזע הנאצית, לא פחות. קודם כל, כמו שכבר אמרתי, תנו לנאצים לנוח במקומם. הנאצים לא חשבו שליהודים מגיעה הגדרה עצמית, וגם אותו מגיב, ככל הנראה, אינו חושב כך, אבל אתם לא רואים אותי עושה קשר היכן שאין. אין שום תורת גזע באמירה שבמדינה, שהמנדט הבין לאומי לקיומה הוא היותה מדינה יהודית, צריך להיות רוב יהודי; ושבהקשר זה, עולה חדש שאינו יודע את השפה עדיף בעיניי על בן לקבוצה האתנית הדרוזית כאזרח מדינת ישראל.
לעניין חוק השבות, כפי שנדון ע"י המגיב היחיד שלפחות טרח לקיים תרבות דיון, לעניין זה אני יכול רק לומר שעצם הקבלה המידית של בנו של כל יהודי ונכדו של כל יהודי למדינת הלאום היהודי היא בבחינת הכרה בלאום יהודי שאינו מבוסס על דת דווקא. כי באמת, יש לנו כל כך הרבה על מה עוד להתבסס.
יש שני כיווני התקדמות מהתפיסה שמציג אותו מגיב, שניים בלבד. הראשון – שאין לאום יהודי, יש רק בני דת יהודית, ואם זהו המצב, אין כל הצדקה למדינה יהודית. דת אינה מכילה בתוכה שאיפות לאומיות, אדם יכול להיות אזרחה של כל מדינה ולהחזיק בכל אמונה. אפשר לארוז את הפקלאות ולחזור לאירופה וצפון אפריקה; ולחיות שם כאירופאים בני דת משה. לחזור אל הספרים, כבר אמרתי?
הכיוון השני הוא שישנו לאום יהודי, אולם הוא רק מרכיב אחד בשעטנז שהוא מדינת ישראל, ב"אומה הישראלית", אם תרצו, שבה גרים בכיף פלשתינים, דרוזים, צ'רקסים, עובדים זרים מניגריה וכל מי שמקבל גרין קארד. ישראל רב לאומית, יש שקוראים לזה, כשכמובן הם מתכוונים לישראל א-לאומית: ישראל שאזרחיה מוותרים על שיוך ללאום כדי להשתייך למדינה. וכאן נמצאת סתירה מהותית, כי אם היהדות היא גם לאום, וליברלים שכמותנו, אנחנו מאמינים בזכותו של כל לאום להגדרה עצמית, וזה אכן הכיוון שהעולם הולך אליו, ובלעדיו – הודו עוד הייתה תחת כיבוש בריטי, ויוגוסלביה עוד הייתה, מדוע ליהודים לא מגיעה אותה הגשמה והגדרה עצמית, למה ליהודי לא מגיעה אותה הריבונות על גורלו כמו שהיא מגיעה לכל בן עם אחר?
או במילים אחרות, אין מובן לתפיסה הזו, שהיהדות דת בלבד היא, שמאפשר לקיים מדינת יהודים. כלומר, השקפת עולם שטוענת שאין עם יהודי היא השקפת עולם פוסט-ציונית; ואל תתנו לליברלים בשם עצמם (שכבדרך אגב מצדיקים אלימות) המתהדרים בנוצות סופרים מכובדים לספר לכם אחרת.
הפוסט השני של גורביץ היה יכול להיות מלאכת מחשבת, אפילו יותר בזכות שגיאת הדפוס החיננית בתחילתו. החוק שעבר היום בכנסת בקריאה טרומית הוא חוק גזעני, מפלה, מטומטם, חוצה גבולות ועוד שלל סופרלטיבים שיש לי להרעיף עליו. אולם ראו את המסקנה העיוורת שמגיעה בסיום: ”הגיע הזמן לכרות גט עם המדינה הזו, ועם כל מה שהיא מייצגת…במדינה הזו אי אפשר לתמוך יותר. כל אדם שזכויות האדם חשובות לו, צריך לשקול היטב את צעדיו אחרי היום, ורצוי שישקול גם הגירה. למדינה הזו אין עוד תקומה, ויש לקוות שהעולם ישים לה קץ במהרה.“
וזו שוב אותה תפיסה ישנה, שהיהודי צריך להוכיח יותר מכולם שהוא ראוי למדינה, יישור קו עם האקדמיה האנטישמית הבריטית, אם תרצו. כי חוקי האפליה בצרפת, המונעים חופש דת בסיסי, הם בסדר; חוקי הלאום בגרמניה, חוקי דם נוקשים, הם סבבה; היהודי, אם הוא לא שומר במאה אחוז על כל זכות של כל אדם – כדאי שהעולם ישים קץ להרפתקאתו המדינית, ולאלתר. גורביץ צריך היה, חייב היה, להבין כי כשם שלפלשתינים מגיעה מדינה אפילו אם החמאס הם חבורה של מנוולים מטורפים המתעללים בבני עמם, ליהודים מגיעה מדינה גם כן, בלי תנאים, פשוט מפני שהם לאום התובע את הגדרתו העצמית. כנראה שיש קשר לעובדה שאותו אדם שכינה את האידאולוגיה שלי "נאצית" מכנה את גורביץ "עלה תאנה". אלוהים יודע שהרדיקלים האלה זקוקים לאחד.
הנושא הזה, של זכויות אדם מהותיות וכיו"ב, מביא אותי יפה לנושא הבא, אבל קודם, מילה לגבי טוקבקים.
אני לא חסיד גדול של טוקבקים ככלל; ואני לא חסיד גדול של טוקבקים לטורי פרשנות בפרט. אני לא קורא אותם, לעתים נדירות ובמקומות מאד מסוימים אני כותב אותם, אני לא חלק מהטוקבקיאדה הזו. בעיניי, היא מהווה לרוב זילות של השיח, מתקפות אישיות מחוסרות פרופורציה ומגוחכות. לרוב היא הזנייה של הדיון הציבורי. יש מקומות שבהם אני חייב לסבול זאת כחלק מהפלטפורמה שאני מפרסם בה. כאן, בבית שלי, בבלוג שלי, אני היחיד שיחליט מה יעלה ומה לא יעלה, מה מקדם את הדיון, מה מעניין, מה חסר טעם. אם תתחיל לקשות עליי מלאכת הסינון – אחסום אפשרות זו כליל. אולי זה גם המקום להזכיר לבאי פורום זה שהתוכן המתפרסם בו הוא תחת רישיון שיתופי – לא צריך לשלוח מייל ולבקש להשתמש בתכנים – אפשר פשוט לעשות כן. אני מקבל מספיק מיילים גם ככה.
ולנושא הבא.
בג"ץ – הטוקבק שהפך לפוסט
כשקראתי את הוויכוח הזה באתר של גדי טאוב (שנעשה פעיל מאד לאחרונה ומאד מומלץ לבקר שם ואף לעשות מנוי – יש דברים נפלאים) חשבתי להגיב במספר מילים. אלא שזמני דחק ואחר כך יצאתי למלא את חובתי האזרחית בשירות מילואים, במהלכו היה לי זמן לחשוב על הנושא עוד ותגובתי התארכה אל מעבר למקובל והראוי. כיוון שלא רציתי להעמיס את המניפסט הזה על האתר של גדי טאוב – הטוקבק הפך לפוסט.
התפקיד שממלא ביהמ"ש העליון הוא מוזר. הוא מניח, זה לצד זה, שני עקרונות בדמוקרטיה – את ריבונות העם ואת זכויות הפרט השונות. בשלב כזה או אחר של המהלך האקטיביסטי של ביהמ"ש הוא מציב את אותם עקרונות מוסריים מעל לעיקרון ריבונות העם, ולמעשה קורא תיגר על ריבונות הכנסת. מנגד, הוא גם האיזון שלה בחוק. אבל את בית המשפט העליון איש אינו מאזן – בית המשפט העליון הוא הבלם של עצמו.
זכויות אדם, מנגד, חשובות לא פחות מריבונות העם על עצמו. הליברל, ואני מרשה לעצמי, לעתים, לכנות עצמי בכינוי גנאי זה, יאמר שלעתים הן חשובות יותר. אבל, ועל הנקודה הזו גדי טאוב עלה יפה, אין קשר אמתי בינן לבין שיטת הממשל הפורמלית שנקראת דמוקרטיה. הן מאפיין של ליברליזם, וכשהליברליזם מתנתק מהדמוקרטיה, שני הצדדים מפסידים.
הדמוקרטיה מפסידה, כי היא נעשית ליברלית פחות, אזרחיה מגיבים לכפיית הערכים ולשלילת הריבונות שלהם בהקצנה, וזה רע. הליברליזם מפסיד כי הוא עושה את מה שהוא הכי שונא – כופה תפיסת עולם שנראית לו כנכונה; ”עד שלא ניתן לומר מי הוא מי“, כתב פעם סופר ליברל אחד.
שלא כמו גדי טאוב, אני לא חושב שמדובר בתנועת מטוטלת שעלולה להפיל את כל המגדל. אבל, אני רואה בבית המשפט העליון סכנה לרעיון שמחזיק אותי כאן – הידיעה שאני, כיהודי, יכול להחיל על חיי וגורלי ריבונות מלאה. כאשר לתוך הריבונות שלי נכנס גוף שחושב שהוא יודע טוב יותר, אני נלחץ. כשהוא נתלה במושגים ערפיליים כמו חוקה וזכויות טבעיות, זה שם מעליי ריבון מטאפיסי, שלא אני בחרתי ולא אני יודע לתקשר אתו.
הבעיה הגדולה עם הניתוק של הליברלי מהדמוקרטי כפי שהוא מתבטא בהתנהלות של ביהמ"ש העליון הוא שהוא הופך את הליברלי למה שהוא לא – לרודני. אין הבדל משמעותי בין האייטולות באיראן או החונטה הצבאית המשתוללת בבורמה לבין חבורה של "ליברלים" הבטוחה שהערכים שבשמם היא פועלת הם-הם הנכונים. ולעת עתה, במקרים רבים, לדעתי, חבורה זו צודקת. אולם כבר היום ישנם מקרים שבהם, שוב, לדעתי, היא שוגה. אלא שמערכת זו אינה פתוחה לביקורת, אינה יודעת לקבל אותה – היא פועלת בשמה של ה"חוקה", הצדק העליון עלי אדמות, שליחי האל ממש. לכך מכוון יואש מייזלר בספרו המצוין "ויהי בימי שלוט השופטים – לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, ספר מעולה, מקיף ובעל אמירה ייחודית – ניתן לרכוש אותו כאן). הגם שאני לא מסכים עם חלק מהטענות שד"ר מייזלר מעלה, אין ספק שהכיוון בו הוא הולך מראה שביהמ"ש העליון, כמו מיודענו יוסי גורביץ, בהעמידו את הליברליזם בנפרד מהדמוקרטיה במהותה הבסיסית ביותר, הופך את הליברליזם לכל מה שלא היה אמור להיות – לדרך חיים מכתיבה, גוזלת ריבונות, דרך חיים של אלה היודעים טוב יותר. ולכן, ולו רק בגלל זה, יש להחזיר את בית המשפט למקומו הטבעי – איזון, בלם – לא ריבון.
ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.
יוני 06 2007
לא כהלכה: בית הדין הרבני, מוסד שהולך ומקצין ונעשה מסואב, הגיע לשיא חדש. דייני ביהמ"ש החליטו, כטוב לבם בכוח, להכניס אישה גרושה לרשימת מסורבי החיתון ("מעוכבי נישואים" הם קוראים לזה).
בקריאה ראשונה קשה לראות כמה עיוות וחוסר צדק מכיל המשפט האחרון. נתחיל מהסוף. איזו עוד מדינה יש בעולם, שבה יש אדם כלשהו שאסור לו להינשא? באיזו מדינה מנהל גוף ממשלתי פנקסנות הקובע מי יכול להינשא, ומי לא? היוצא מן הכלל היחידי בנושא הזה, בני האדם היחידים שאסור להם להינשא – הם כמובן אלה שנשואים כבר. בפסיקתו, בית הדין הרבני למעשה מבטל את גירושיה של אותה גברת.
העניין השני כאן הוא עניין חד צדדיות הגט. ניתן לבטל את הגט אם האישה אינה עומדת בצו בית הדין, כיוון שהגט הוא חוזה הניתן לאישה. הגבר לא יכול להפר את החוזה הזה, כי הוא לא מחויב לכלום. כך, במקום שהגירושין יהיו מהלך הדדי של שני בני זוג, הם הופכים להיות מהלך חד צדדי, בו לאישה יש מחויבויות שהפרתן עלולה לגרום לביטול הגירושין, ולגבר – לגבר אין כל מחויבות.
העניין השלישי כאן הוא אי הרציפות של בית הדין הרבני, שכבר דובר עליה פה בהקשר דומה. אי אפשר היום לתת פסיקה ומחר לבטל אותה. כך לא עובד בית משפט. כך לא עובדת אף מערכת צדק.
היום זו היא, מחר זו כל אזרחית ישראל שתרצה להתגרש. היא תמצא עצמה עבד של בעלה לשעבר, שבמחי תלונה בבית הדין הרבני יכול למנוע ממנה את המשך חייה, גם לאחר שקיבלה ממנו גט כריתות. אגב גט, כל הרעיון שלו הוא שהתהליך בלתי הפיך.
בית הדין הרבני עושה שימוש נרחב ודוחה ברשימת מסורבי החיתון שלו. זו פלישה לפרטיות מהסוג הנמוך ביותר, כפייה דתית מהסוג הנורא ביותר. לא ניתן לקיים חיי אישות בלי להתחתן, ולא ניתן להתחתן אם דייני בית המשפט אינם מרוצים ממך. כלומר, הזכות שלי, שלכם, של כולנו, לקיים חיי אישות, תלוי בגחמה של דייני בית משפט דתי.
הגיע הזמן לשים סוף לפארסה הנוראית הזו. הגיע הזמן למערכת אזרחית שתסדיר נישואין וגירושין, הגיע הזמן שבתי הדין הרבניים יהיו כפופים גם לספר החוקים של מדינת ישראל, הגיע הזמן שהדיינים יפסיקו לקבוע את כללי המשחק לעצמם ויתחילו לשחק בכללי המשחק הדמוקרטיים הנהוגים. נשים עגונות, גיורות שגיורן בוטל, מסורבי חתונה, ממירי דתם כדי להינשא, כולם משלמים את מחיר הסטטוס קוו, שבפועל כבר איננו.
וזה ברור לכל מי שעיניו לא טחו מלראות, שמי שנותן ידו למניעה אלימה של מצעדי גאווה, נותן ידו גם להתעללות הזו בנשים. כי מי שנותן למונופוליסטים של ההלכה היהודית את הכוח לקבוע למי יש זכות מחאה בבירת ישראל, מקבל את המונופול שלהם על המושג "יהודי", מונופול שבשמו הם עושים מעשה כזה, שהוא לא הלכתי, לא מוסרי ולא שיפוטי בשום קנה מידה. השכר שלהם משולם מהמיסים שלנו. אנחנו משלמים את משכורתם, והם מונעים מאיתנו לחיות בחופש ובשלווה. המצב הזה חייב להשתנות.
אוי, תשתוק: לבני ציפר, יקיר המדור, היה שבוע קשה. הוא בילה בהפגנה בבילעין עם קרובת משפחה מצרפת, וחזר כשהוא מסיק שהחרם הבריטי על האקדמיה הישראלית מגיע לנו, והוא טוב. שימו לב ליכולת הסתירה העצמית המופלאה של ציפר, שלקח את המושג "אי-קונסיסטנטיות" והפך אותו לדת: "אני חושב שהחרם שהכריזו הבריטים עלינו הוא דבר מצוין, כי סוף סוף כמה מהפרופסורים המופלצים שלנו יתחילו להרגיש טיפה ממה שמרגישים פרופסורים פלשתינאים". כלומר, כשישראל עושה את זה (והיא לא, מיד נגיע גם לזה) זה רע, ולכן כשהבריטים עושים את זה, זה מצוין. אני לתומי חשבתי שמוסריותו של מעשה נקבעת לפי המעשה, לא לפי המבצע. אולם לשיטת ציפר, המחרים את המחרים פטור.
אבל יותר מזה – אין ספק שהפלשתינאים נאנקים תחת עול הכיבוש, שזה מקומם שפרופסורים נתונים לגחמה של ילדים במחסום, ואפילו לגבי בילעין ציפר צודק. אבל לא האקדמיה הישראלית מחרימה את הפלשתינאית – אדרבה, יש שמנסים שיתופי פעולה אפילו. מוסדות הכיבוש, ובראשם ממשלת ישראל, המתנחלים וצה"ל, הם אלה שממררים את חייהם של אנשי אקדמיה פלשתינאים. אז למה להחרים דווקא את האקדמיה? לציפר יש תשובה, מלאכת מחשבת של כשל חשיבתי: "נכון שלא הפרופסורים באוניברסיטאות הם אלה שרומסים את הפלשתינאים, אבל בשתיקתם הם נותנים הכשר לעוולות", ובמקום אחר: "פעם עוד היו אנשי אוניברסיטה כמו ליבוביץ', כמו פלוסר, שמחו על הכיבוש במילים בוטות. איפה הם היום?" מעניין, האם ציפר תובע מהאקדמיה הישראלית לסלק משורותיה את מי שדעתם ימנית? האם היה תובע מהפלשתינאים דבר כזה? מהאקדמיה הבריטית?
לא, מדובר בגניבת דעת. כשציפר כותב "אנגליה, ערש הנאורות, אני מצדיע לנאורים שבתוכך, שקיבלו סוף סוף אומץ להגיד לאנשי האקדמיה של ישראל, שאי אפשר לדאוג רק לחופש האקדמי ולזכויות של עצמך, ושנאורות אמיתית פירושה להילחם בשביל הזכות לחופש אקדמי של אלה שאין להם החופש הזה", אני תוהה אם הוא מתכוון לומר שחרם אקדמי הוא נאור, ואם כן, אז מה בדיוק הבעיה במה שהוא טוען שהאקדמיה הישראלית עושה?
האמת היא שאין שום דבר נאור בדרישה ממערכת אקדמית שתדבר בקול אחד. האמת היא גם שקיימים אנשי אקדמיה המתבטאים כנגד הכיבוש בכל במה אפשרית. את ספרו האחרון של אחד מהם, פרופ' אלחנן יקירה, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, קטלו במדורו של ציפר ב"הארץ", כנראה מפני שיקירה אינו פוסט ציוני מספיק (או בכלל) לטעמם.
מי שלא מבין שהחרם הזה הוא ביטוי של האנטישמיות החדשה, שמאפייניה הם השפעות מוסלמיות קיצוניות ואנטי-ישראליזם מובהק, עוד עלול למצוא את עצמו ראשון עם הפנים לקיר, כשישיגו אלה את מבוקשם. לא הנאורים שבבריטניה הכריזו על החרם דמיקולו הזה. היו אלה דווקא החשוכים שבאזרחיה.
בור ללא תחתית: הייתה היום בחינה בהיסטוריה. אינני יודע אם בחינת בגרות, בחינת מתכונת, או סתם מבחן גדול, אבל בכל מקום בדרכי לעבודה ישבו בני נוער וניסו לשנן מושגים אחרונים. בגבעה הצרפתית סייעתי לזוג נערות להשתלט על שלמה הס, ובאוטובוס הרציתי לחבורה צחקקנית על הסכם סייקס-פיקו. בתחנת המעבר דיברתי עם היושבים בה על פינסקר, ובאוטובוס השני, לנסיעה חטופה, הספקתי להסביר לשני נערים מה עשו ריבנטרופ ומולוטוב בפולין. המשותף לכל התלמידים היה שהחומר לא עניין אותם. הם בלעו את דבריי בצמא – רק כי הייתה להם בחינה עוד כמה דקות. אבל זה בדיוק מה שהם עש – הם למדו לבחינה. אלה שהשקיעו, למדו קודם, וזרקו חיוך כששמעו את אלה שלא השקיעו שואלים שאלות כמו "אז רגע, הס היה נוצרי או מתבולל?" באוטובוס. אף אחד לא למד כדי לדעת.
עם שאין לו היסטוריה אין לו עתיד, זו לא רק קלישאה חבוטה, זו עובדה. הגיע הזמן שמערכת החינוך, במקום להתעסק ברפורמות הזויות כמו רפורמת דוברת (מי שחושב שהיא מתה, שיקרא את עיקרי הסכם "אופק חדש" בין משרד החינוך להסתדרות המורים. היא חיה ובועטת), שרת החינוך, פרופסורית לפילוסופיה בזכות עצמה (ואגב, דוברת רהוטה כנגד הכיבוש גם בתקופתה האקדמית), צריכה למצוא דרך להחזיר לתלמידי ישראל את חדוות הלמידה. יש להם אנרגיה, אפשר לראות את זה במידת הדבקות בה הם לומדים לעשות סמיילים חדשים באייסיקיו או אוספים מידע לא חשוב על זמר כזה או אחר. כשהיא לא מתועלת נכון, במקרה הטוב הם אוספים פוסטרים של אווריל לווין, ובמקרה הרע – הם דוקרים מישהו. הכיוון היחיד של משרד החינוך צריך להיות הפוך מזה של "אופק חדש" – השאלה לא עד כמה התלמיד יוציא תפוקה במבחן. השאלה היא עד כמה הוא ילמד אם לא יהיה מבחן. הכיוון צריך להיות של החזרת הצמא לידע.
ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.
מאי 21 2007
מחבל: במהלך שיטוטיי ברשת נתקלתי באתר שמכנה עצמו "האתר הרשמי של משפחת עמיר", שקורא לשחרורו המיידי של יגאל עמיר מתאו, שם הוא נמק. עמיר, לשיטת מקימי האתר הנאלחים, שילם את חובו לחברה. ומדוע? מפני שיצחק רבין ז"ל, לפי מקימי האתר, פשע כנגד החברה הישראלית והפקיר את חיינו בידי אויבינו, ועבירה הנעשית כנגד פושע מחייבת עונש קל יותר מעבירה הנעשית כנגד אזרח מהשורה. אי לכך, ממשיכה הלוגיקה שבאתר, רצח רבין מחייב עונש קל בהרבה מרצח של, נניח, בעל קיוסק בבאר שבע.
טענה נוספת שעולה היא שאולמרט מדבר על שחרור מחבלים עם דם על הידיים, שגם הם, בדיוק כמו עמיר, רצחו יהודים, אז למה הם משתחררים ועמיר נשאר נמק בתאו?
ההקבלה בין עמיר לבין מחבלים היא אכן משובבת נפש ומרעננת, מלבבת אפילו, ואני מוכרח להודות שקראתי אותה בהנאה מרובה. שאר האתר הביא אותי למגוון אחר של רגשות, משהו בין כעס וזעם לתסכול עמוק. מסתבר שמדובר באתר שיש לו מבקר או שניים, ששבעה אתרים אחרים מקשרים אליו. לכל מי ששואל את עצמו למה אין לינק – ידיי לא תהיינה במעל.
מתברר שיש תעשייה שלמה סביב עמיר. עורך העיתון "בשבע", המהדורה הכתובה של ערוץ הרדיו היודו-נאצי ערוץ 7, כתב שאם ישוחרר מרוואן ברגותי, אז יש לשחרר גם את עמיר, מפני ש"מי שמבקש לשחרר את ברגותי מוכיח כי רצח מתוך מניע אידיאולוגי חמור בעיניו פחות מסתם רצח. ומה שלא פחות חשוב, שחרור עמיר בצמוד לשחרורו של ברגותי יביא לכך שגם השמאלנים ישלמו במשהו את מחיר החלטותיהם המקוממות".
ראשית, יש לומר בהכנעה שגם השמאל הישראלי תרם את חלקו להפיכתו של עמיר לאסיר הפוליטי ביותר מאז ומעולם בישראל, פוליטי אף יותר מאריה דרעי. הכניסה המיותרת לתחתוניו של עמיר הייתה רמיזה לכולם – עמיר אינו עוד אסיר השפוט על רצח. ומה שעובד לכיוון אחד, עובד גם לכיוון השני.
שנית, אין ספק שהימין הישראלי אחראי לכך יותר. ההצבה של עמיר כסמל היא קריאת תגר על כל מוסדות השלטון הישראלי. האמירה המקוממת כאילו שינוי כוחני של מדיניות לגיטימית יכול להיות מוצדק היא קריאת תגר על הדמוקרטיה, וכתוצאה מכך על הציונות כולה. זה לא פטריוטיזם, זה ההפך המוחלט שלו.
למזלי הטוב אני עוד זוכר משהו משיעורי הלוגיקה שלי. אני יכול להתמודד עם טענתה העיקרית של העצומה שמפעיל אתר האינטרנט המבזה הזה. עבירה שנעשית כנגד פושע, לא בחוק הישראלי ואף לא בחוק היהודי, לא מפחיתה מחומרת העבירה. ולפני שרצים לצטט לי את "וגם הגונב מגנב פטור", כדאי לדעת שהוא פטור מפיצוי הגנב, כיוון שהרכוש לא היה של הגנב. כבר שנים שאני חושב שהאחראים להשתלטות של הדתיים על הדת היא העובדה שהחילונים לא טורחים ללמוד דבר, זולת ציטוטים חסרי משמעות ומנותקים מהקשר. מי שעבר עבירה עבר עבירה, נקודה.
אולם יתירה מכך, יש סתירה עצמית מהותית באמירה שרבין ז"ל הביא להרג של יהודים. הרי דווקא רציחתו הביאה להפרת הסכם אוסלו ע"י ישראל, והעובדה היא שאם אכן התרחשו הדברים האלה – רציחתו לא מנעה אותם, ומכאן שאין להתייחס אליה כאל מניעת פשע. ואם אכן פשע רבין, הרי ברור שמדינת ישראל צריכה להעמיד אותו לדין, ולא רוצח שפל ונתעב המתחבא מאחורי מערכת יחסי ציבור משומנת. אזרח הנוטל את החוק לידיים הוא פושע ככל פושע אחר. לפי ההיגיון של מפעילי האתר, אם אני סבור, ובצדק, שההתנחלויות מסכנות את חיי, זכותי הלגיטימית לרצוח את כל המתנחלים. אגב, מעניין אם מקימי האתר יתנגדו לשחרורם של מרצחיי נהג המונית הערבי. הוא הרי היה חף מכל פשע. אבל כבר ברור שישנו צד מאד מובהק במפה הפוליטית שמתנגד לחוק רק אם וכאשר זה מתאים לו.
מי שפועל כנגד השלטון הישראלי הלגיטימי והנבחר, מי שמנסה לכפות בכוח, בהפחדה, באיומים ובבריונות את דעתו שלו, הוא מחבל. ורב המחבלים של הימין, בהקשר הזה, הוא המפלצת שאחזה באקדח העשן. העיקר שהוא מרשה לעצמו, ואף רב אינו פוצה פה ומצפצף, לחבוש כיפה.
אישות: בשולי החדשות נטמע סיפורה של אישה שפנתה לבית הדין הרבני האזורי בבקשה צנועה – להתגרש מבעלה. בעלה הסכים, הכול היה מוכן. אלא שאז התברר לנו מה שאנו יודעים מזמן – שבית הדין הרבני הוא המוסד השיפוטי הנקלה והבזוי ביותר בעולם המערבי. הדיין שמע שהאישה אינה שומרת מצוות, וביטל את הגיור שלה, גיור שנעשה כדת וכדין ע"י הרב דרוקמן, שאיננו רב רפורמי או קונסרבטיבי, אלא רב מהציונות הדתית האורתודוכסית. כיוון שגיורה בוטל, בוטלו הנישואין לאלתר, כמו גם יהדותם של ילדיה. היא, ילדיה ואפילו בעלה הוכנסו כולם לרשימה שאין כמותה בעולם כולו – רשימת מעוכבי הנישואין. שוב, חוסר הידע של החילוני הממוצע יגרום לו לומר דברי הבל, לעתים, אל מול אירוע שכזה. ניתן יהיה לשכנעו, אולי, שעל גיורת חלה חובה לשמור מצוות. אבל ההלכה ברורה מאד: "אפילו חזר ועבד אלילים הרי הוא כישראל…" כתוב, שחור על גבי לבן.
כרשות שיפוטית, מה שנעשה כאן הוא מעשה נבלה שאין לו אח ורע במערכות המשפט הגרועות ביותר. נניח שפלוני נשפט על עבירת שוחד בבית משפט השלום בתל אביב, ומזוכה מכול אשמה. חולפות עשרים שנים, ואותו פלוני נשפט, הפעם בבית המשפט המחוזי בירושלים, על עבירת גניבה. במהלך מתן פסק הדין השופט קובע, שהנאשם זוכה שלא בצדק ע"י בית משפט השלום ומרשיע אותו בקבלת שוחד. הרי זה מקומם – אדם שניתנה הכרעת דינו בעניין מסוים, שוב לא ניתן לשנותה, אלא בדיון באותו עניין בערכאה גבוהה יותר, כלומר, בערעור. מדינת ישראל הסמיכה את בית הדין של הרב דרוקמן לעסוק בגיור, ואת הרבנות לעסוק בענייני אישות. לא יתכן שפסיקה בבית דין אחד של המדינה לא תתקבל ע"י בית דין אחר.
זו רק דוגמה אחת, קטנטנה, לעוולות שמדינת ישראל עושה בכול יום, כאשר היא מפקידה את זכותם הבסיסית של אזרחיה ליחסיי אישות בידיי ממסד רבני דוגמאטי וצר אופקים.
לרבני הציונות הדתית נותר לי רק לומר שמי ששיתף פעולה עם החרדים בפסילתם של הרפורמים והקונסרבטיבים ובפסילת גיוריהם, בל ישתומם כאשר החרדים פוסלים גם אותו. מבחינתם, יש רק דרך חיים אחת. יעידו על כך דבריו של אלי ישי בשבוע שעבר על המפד"ל, בעקבות "חוק השבת" של אורלב: "הפכתם לרפורמים".
אגב, מעניין שאדם שעבר על "לא תרצח" וביקש להינשא בנוהל המפוקפק הלכתית של "נישואי שליח", דוגמת רוצחו של ראש הממשלה, קיבל אישור רבני וחותמת גומי לנישואיו, בעוד גיורת שקשרה גורלה בגורלנו קיבלה יריקה בפרצוף. כנראה שאי שמירת שבת היא עבירה גדולה יותר מרצח, ומחייבת ביטול יהדותו של אדם לאחר שניתנה לו.
מצפציפר: אחרי שסיים לטפל ביום השואה, ביום הזיכרון וביום העצמאות, פונה יקיר המדור בני ציפר לטפל גם ביום ירושלים. יש המון מה לומר על העיר העצובה הזו, שכותב שורות אלה קבע בה את מגוריו. בהרבה מאד מובנים היא ההמחשה הטובה ביותר של כול מה שרע בחברה הישראלית. הא מנציחה כיבוש, מיליטריזם נצי (בירת ישראל, שלנו לנצח נצחים), קנאות דתית עיוורת, אי שוויון, אפרטהייד, הכול, לצערי, נכון. מכאן ועד לטענה המגוחכת "שירושלים היא לא באמת עיר הבירה שלנו אלא תל אביב" המרחק הוא לא גדול. הוא עצום. תל אביב, אם תשאלו את ציפר, היא העיר שמבטאת את האותנטיות שלנו כישראלים. העיר המסואבת והעליזה על חופי הים התיכון, בה חיים הפוסט ציוניים המלוקקים, חבריו של ציפר אותם פגש במכון גתה, אלה שכשחם והמזגן מתקלקל הם שולפים את הדרכון הזר ועושים לעצמם קצת אוויר, זו שחוגגת כאשר חיפה מופגזת, שהכול בה עולה הרבה יותר מבחוץ, היא בעיני ציפר הישראלי האמתי. במידת מה הוא צודק. תל אביב אכן מייצגת את הישראלי, כפי שציפר רואה אותו. בהמי, קצר ראייה, גס רוח, צעקני ומטומטם. כשציפר אומר לתל אביב שהיא בעיניו ישראל האמתית, זו לא מחמאה. זו עילה לתביעת דיבה.
אבל ציפר מוכן לנסות להחמיא לישראלי האמתי אפילו, ובלבד שיזדמן לו להכניס איזו קטנה לירושלים. בדרך הוא מצליח לשחרר אמירות גזעניות לחלל האוויר ("כשאני רואה את ההשתוללות של אוהדי בית"ר…אני לא רואה הבדל גדול ביניהם מבחינת ההתנהגות לבין תהלוכות הזעם של החמאס בעזה…[ש]יש הרבה יהודים בירושלים, שבאים מאותה תרבות שבאים ממנה המתלהמים שבתהלוכות החמאס בעזה…"), כי ידוע שכול מי שאינו קורא ספרים בגרמנית מגיע, כנראה, מאיזו תת תרבות לוונטינית. ציפר רוצה להגיע לירושלים עם דרכון, הוא כותב. אהיה הראשון להסכים לפנות את ביתי עבור הסכם שלום שיכלול את חלוקת העיר. אהיה האחרון להסכים להיכנס לבירת ישראל, על כול מגרעותיה, עם דרכון. ירושלים איננה עיר או פיסת אדמה. היא סמל, שגם ציפר, השואב הנאה פטישיסטית מהשתנה על פרות קדושות, לא יצליח לחלל. ציפר אוהב יותר כל מקום שהוא צריך דרכון כדי להגיע אליו. אולי כדאי לפשט את החיים לו ולכולנו, ולהעמיד בידוק של המכס בכניסה וביציאה מביתו?
די למיליטריזם: כולם מציעים למחוק שכונות, לירות בילדים, להכניס להם. דן מרגלית כתב שאם בשדרות יהיו פליטים, גם בעזה יהיו פליטים. המשיכו להכות עד שיזעקו בני הארץ האנוסים "די!" עד שידרשו כי תפסיקו, עד שיתחננו ויסכימו להודות שצבא הכיבוש לישראל הוא חזק, גדול והומאני; שגבי אשכנזי הוא גבר גבר ושחאלד משעל הוא קרוב משפחה של נסים משעל.
תנו לי לחדש לכם משהו: הם כבר זועקים. הם זעקו שנים, התחננו שנים הם ביקשו יפה. כל קסאם ארור שנוחת על בית של חפים מפשע הוא זעקתם הגרונית, הניחרת. הם פשוט לא מתרפסים כפי שהיינו רוצים שיהיו. הם לא מוכנים לזעוק זעקתה של אישה מוכה לבעלה, שיחדל, במטותא. הם זועקים את זעקתו של עם מתעורר ומתקומם, זעקת ההתנערות. הסיבה שהקסאמים לא נפסקים היא שאין לנו פיתרון עבורם. היינו בעזה, "יצאנו" מעזה (אבל נותרנו לצור עליה), סיכלנו, חיסלנו, וידאנו הריגה, הבלגנו, דיברנו עם אבו מאזן. שש שנים, ואפילו חדרי בטחון אין בשדרות. אין לנו פיתרון. והסיבה שאין לנו פיתרון היא שאין מה שיעמוד בדרכו של עם מתקומם הדורש את הגדרתו העצמית. אל לנו להרגיש רע. הבריטים נכשלו במערכות כאלה בהודו (אם כי שם המערכה הייתה אלימה פחות), באירלנד ואפילו כאן בפלשתינה. כמובן שהאצ"ל והלח"י היו לוחמי חירות ולא ארגוני טרור, אם תשאל את הישראלי. אגב, לא זכור לי שהעולם הערבי סירב לדבר עם יצחק שמיר, טרוריסט לשעבר.
מי שטוען שעזה אינה כבושה עוד ולכן מעשי הפלשתינים אינם מוצדקים מפספס את הנקודה. ראשית, הרג חפים מפשע הוא אף עם לא מוצדק, וטרור זו דרך נוראית להשיג הישגים. מעשי הפלשתינים היורים אינם מוצדקים, נקודה. שנית, לא ניתן להפריד את עזה משאר הכיבוש. כל עוד יש כיבוש, העם המדוכא יילחם בו מכול מקום. העובדה ששיטותיהם של הפלשתינים אלימות ומכוערות לא מצדיקה שימוש באלימות מצדנו. שימוש כזה רק יעמיק את הכיבוש, רק יחזק את הזעקה. בואו ניקח אוויר, נבין מול מה אנו עומדים ונפסיק להתלהם. הגיע הזמן להבים שהעם השכן הבין שהוא עם, שווה זכויות לנו. אמנם באיחור אפנתי, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
ושוב רבין: דבר אחד חסר לפלשתינים. אחת הטענות כנגד רבין, העולה מתוך אתר האינטרנט הנאלח שנזכר בתחילת הדברים, היא כמובן הירי על אלטלנה. כנראה שאצל חלקים בציבוריות הישראלית אלטלנה היא דוגמה לרדיפת ימין, ולא למהלך מבריק של מדינאי מבריק (בן-גוריון, כמובן), שהבין שריבונות מתחילה מהבית. חישבו מה היה קורה לו עדיין היה אצ"ל בזמן ההינתקות. ורבין הוכיח כבר אז שהוא חד תפיסה הרבה יותר מכול המתלהמים שמכריחים אותנו לזייף סולידאריות בנוסח "יהודי לא מגרש יהודי", ושמשימה כזו חייבת להתבצע, גם במחיר של יהודי שיורה על יהודי. זה מה שחסר לפלשתינים, בצורה ברורה. שלטון שמושל ברחוב, שלא מתבייש ליטול את המושכות, גם בכוח. לא מלחמת חמושים ברחובות. אלטלנה. ראש דינה אחד בשיעור הקומה של בן גוריון, וקצין מבצע למופת כדוגמת רבין. לא כוח ההרתעה של צה"ל צריך להיות משוקם כדי להפסיק את הקסאמים, כי אם כוח ההרתעה של הממשל הפלשתיני. ובכול תקיפה שלנו, אנו מחלישים אותו יותר; מפקירים את תושבי שדרות לירי קסאמים ומונעים מהפלשתינים אלטלנה שלהם.
ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.
מאי 11 2007
בני ציפר מ"הארץ" צופה בסטודנטים הנאבקים, וכמוני, הוא חולק על דעתו של נחמיה שטרסלר שחושב שיש להעלות את שכר הלימוד. לכאורה, אנחנו באותו הצד. אבל לומר שהרשימה הזו של ציפר דומה באיזושהי צורה להשקפת עולמי זה כמו לומר שעמדותינו הפוליטיות דומות מפני ששנינו "שמאל". ציפר לא יכול להתאפק מלשחרר את חרצובות לשונו ולשפוך את קיתונות הבוז והשנאה הרגילים שלו על מדינת ישראל, על הציונות ואפילו על הטיול אחרי הצבא או המסעות לאושוויץ (השוואה מזעזעת שעוד ניגע בה בהמשך). וכמובן שציפר לא יחמיץ את ההזדמנות לספר לקוראיו עד כמה נפלאה היא אירופה בכלל וגרמניה בפרט, ואולי גם להתהדר בביקוריו התכופים בספרייה הגרמנית במכון גתה.
בינות למלל המיותר הזה קורא ציפר לסטודנטים להפיק לקח מהשביתה המתמשכת ולעזוב את הארץ. לכו ללמוד בגרמניה, הוא אומר להם, שם הלימודים חינם, שכר הדירה נמוך, האנשים נחמדים ואפילו פסיכומטרי לא תצטרכו. לימדו גרמנית על בורייה והפליגו לכם אל מחוץ למדינה הזו. הישארו שם. מצאו שם אהבה, עבודה, הקימו משפחה, וכשתסיימו, ממליץ ציפר, ספרו לילדיכם על "ארץ של טיפשים", שמרמה את בניה ב"ססמאות ציוניות".
או במילים אחרות, ציפר קורא לסטודנטים - “חיזרו לגרמניה, יהודים!”
והטור שלו שגוי, כל כך שגוי, מכל כך הרבה בחינות. השגיאה הראשונה היא ההיתממות שהוא מפגין כשהוא כותב שהעובדה שהשפה הגרמנית לא נעשתה פופולרית יותר בארץ היא "החמצה". ומדוע היא החמצה, לדעת ציפר? כיוון שמי שיודע גרמנית יכול ללכת לחיות בגרמניה, ולא חייב לבלות את המשך חייו במה שציפר מכנה "ארץ הציה והחרבונים". ציפר שכח שיהודים רבים דיברו גרמנית, למדו בגרמניה וחיו שם. זה היה רק לפני כשבעים שנים. אם לנקוט לשון המעטה, זה לא עבד.
יהודים רבים עולים לארץ מצרפת, עוד מדינה שציפר רואה כיעד ללימודים, בשל אנטישמיות גואה, בימים אלה ממש. הם מוותרים על פרנסה טובה כדי לחיות כאן, כי הם מפחדים למות שם. אבל העובדות לא מעניינות את ציפר יותר משמעניין אותו מאבק הסטודנטים. מבחינתו, צרפת היא באירופה, ולכן היא טובה, וישראל היא "בקדמת אסיה", ולכן היא לא.
עצתו של ציפר לסטודנט הישראלי היא לארוז את הפקלאות ולנסוע ללמוד במקום שבו הגיל הממוצע של הסטודנטים יהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, וגילם המנטלי – בעשרים. כי מי שצעק "אחרי" והתכוון לכך, אם ליפול לרגע למלכודת הפאתוס, בגר באותו הרגע יותר משנער גרמני בן שמונה עשרה יוכל לחלום. וגם בלי הפאתוס – מי ששמר 8 שעות רצופות על אנטנה שכוחת אל, מי שציית שלוש שנים לפקודות, מי שגדל וחי במדינה שבה נסיעה באוטובוס מחייבת עירנות ואיש עם מעיל בשוק הוא סיבה לבהלה יתקשה למצוא שפה משותפת עם נער אירופאי בן 18 שמעודו לא קיבל מרות, שמעודו לא ידע פחד מהו, שזכרונו החד ביותר הוא היום בו אינגה או גרטרוד או קלאודיה סירבה לחיזוריו. הוא יתקשה למצוא שפה משותפת כזו, גם אם שגורה בפיו הגרמנית או הצרפתית.
את רשימתו ממשיך ציפר בסטייה לא ברורה מהנושא לצורך תקיפת המסע אחרי הצבא. לשיטתו המסע הוא מטופש, “שמרני וקונוונציונאלי", והמסר הסמוי שבו דומה למסר ממסעות התיכונים במחנות ההשמדה – שהכי טוב בישראל.
לא ראוי לטעון טענה כזו ולא לנמקה, אבל זה בדיוק מה שציפר עושה. מדוע המסר מטיול תרמילאות בדרום אמריקה הוא שאין כמו בישראל? אולי כי זה מה שמבין מי שמחובר לכאן בעבותות, כשהוא מתרחק. זו תובנה פרטית, לא מסר סמוי. נראה כי ציפר סוטה מהנושא כדי ליצור השוואה לא ברורה, שכל מטרתה – תקיפת המסעות אל מחנות ההשמדה. כי באמת, אם נדע שפעם, לפני פחות משבעים שנים, הבונדסרפובליק הייתה הרייך השלישי, שצרפת הייתה וישי, שאיטליה הייתה מוסוליני ונורווגיה - קוויזלינג, אם נדע זאת, אולי נחשוב פעמיים לפני שנעזוב את הארץ כדי ללמוד במקומות הללו. אולי לא נהיה שותפים לדעתו של ציפר, שאירופה היא המקום הנשגב ביותר עלי אדמות.
את הסאה ציפר מדגיש כאשר הוא כותב "וצריך, וזה הכי חשוב, לזכור שסוג הגאונות והכשרוניות של העם היהודי בעבר היה טמון בניידות שלו". במשפט זה יש הרבה יותר מהנראה לעין. ציפר שוטח כאן תיאוריה אנטי ציונית מובהקת, הרואה ביהודים עם נוודים, שרק בנדודיו גדולתו, וברור מכאן שאין מובן לדבר על היהודי בנחלתו. גדולתו של היהודי אינה, לדידו של ציפר, בישיבה בארצו, אלא בהטמעות ובנדודים בארצם של אחרים. ואת הג'ניוס היהודי שלהם איבדו הישראלים כתוצאה מ"שטיפת המוח" שעברו, שאין להם מקום אחר. לא פרעות, פוגרומים וצלבי קרס על בתי כנסת, לא גלוחי ראש אלימים המשתוללים באירופה, לא מכחישי שואה גיבורי המונים, לא התבוללות מטורפת שמצמצמת את מספר היהודים בארה”ב בשיטתיות. מדינת ישראל היא שהכניסה למוחם של צעיריה שלהיות יהודי מחוץ לישראל זה מסוכן, כך לשיטתו של ציפר. בקונסיסטנטיות מרשימה ציפר נותן לכל עובדה מפלילה אודות אירופה הנפלאה בכלל וגרמניה הנעלה בפרט להישמט מידיו, ומחזיק באוסף ססמאות נבובות. קשוט עצמך, ציפר, בטרם תדבר על ססמאותיה של הציונות.
סבתי הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה בגרמניה ונמלטה, מעט אחרי עליית הנאצים לשלטון. לו היה ציפר בסביבה, וודאי היה אומר לה שמיקח טעות היא עושה – בארץ עוד עלולים לגבות ממנה שכר לימוד. צריך ורצוי להוריד את שכר הלימוד. אסור להעלות אותו. אסור באותה מידה, אם לא יותר, להתנות את נאמנותנו למדינה בכך. ראשית, כי בכך הסטודנטים יהפכו להיות כמו כל אותם ציבורים טפילים שאינם נאמנים למדינה אך מוצצים את לשד אוצרותיה, ושנית, מפני שאם בכל פעם שאזרח לא מסכים עם מדיניות הוא יעזוב את מדינתו, הלאומים כולם יתפרקו חיש מהר. זה אינדיבידואליזם פראי. זו לא מהותה של דמוקרטיה.
למזלנו, הסטודנטים נבונים מזה. הם לא רוצים לרדת מהארץ, שהיא שלהם בה במידה שהיא של כל אחד אחר. הם רוצים להישאר כאן, ושארצם תהיה טובה יותר. הם רוצים להפוך את ארצם לטובה יותר בכוח השכלתם וההשכלה של הבאים אחריהם, ובכך הלגיטימציה למאבק שלהם כולו. ציפר מצטייר כתומך במאבק, אולם למעשה הוא עושה לו דה-לגיטימציה מחרידה – אם ססמת המאבק תהיה איום בירידה מהארץ, המאבק יפשוט רגל מוסרית. אם תוצאותיו תהיינה ירידת סטודנטים מהארץ, יהיה זה הכשלון הנחרץ ביותר שלו. העובדה שבאירופה יש משהו שמתנהל טוב יותר מבארץ היא בסך הכל סיבה לשנות את ההתנהלות בארץ, לא לעזוב אותה. אם לציפר כל כך רע כאן, וכל כך טוב בגרמניה, אני בטוח שיימצא העיתון הגרמני, כנראה מהשמאל הקיצוני בגרמניה, שישמח להתקשט בישראלי לשעבר המכנה את ישראל בשמות. עד אז, אנחנו הסטודנטים נמשיך לחשוב שדווקא "ישראל אובר אלס”, ונפעל כדי להפוך אותה טובה יותר, כי זו הארץ שלנו, ואין לנו אחרת. נאבקנו עבורה שלוש שנים – נעמוד בעוד חודש של מאבק על עתידה.
ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.