לעתים תכופות מדי נשמעת הטענה שלא ניתן לקיים שיח אמתי, דיון פורה ומפרה, באינטרנט. אופיו של הטוקבק הוא חד ממדיותו, קיצורו, נטייתו למבני אד-הומינם על סוגיהם וכיוצא בזאת. מדברים על אופיו הרדוד של השיח, על הקלות של ההתייחסות לגופו של אדם דרך מעטה האנונימיות. כמה נעים להיות חלק משיח שמוכיח בדיוק את ההפך, שיח ש, אם יורשה לנחתום מעט להעיד על עיסה שיצק במשותף עם נחתום אחר, הוא ענייני ורלוונטי וראוי. ותודה לגורו, שמוכיח שטקובק יכול להיעשות על רמה.
וביחד עם זאת, עדיין אינני מסכים עם העמדה שהגורו מייצג ומעדן בפוסט תגובה שלו אלי. מספיק לא מסכים כדי למשוך את הדיון הבי-בלוגי הזה עוד קצת.
(תקציר הפרקים הקודמים: יאיא כתב משהו ואז אני הגבתי ואז הוא הגיב, בסדר הזה בדיוק).
הפוסט האחרון של יאיא, לפחות בחלקו הראשון, מתייחס לדברים שחכם לעשות. למרות שלילד יש הזכות המלאה להסתובב, חופשי מדאגות, אנחנו עדיין מלמדים אותו להיזהר מזרים. למרות שלגאים יש הזכות המלאה להפגין, אנחנו עדיין מבקשים מהם להיות חכמים, לא להעיר את הנמר מרבצו, לפעול בהתאם לתועלתם, כפי שיאיא רואה אותה. ויש בעייתיות גדולה בהשוואה הזו, ועוד אחת בעצם האמירה הזו, ואני אנסה לפרק את שתיהן.
ראשית, הזר ברחוב שזומם לפגוע בילדים אינו דומה לקהילה החרדית הזוממת למנוע מצעדי גאווה. קודם כל, כי אמצעי הזהירות כאן הן דרך לנטרל אותו, ואין לו כל הישג מהם. רוצה לומר, הילד שהזר ברחוב ייגש אליו ויידע להתרחק מהמקום, להסב תשומת לבם של מבוגרים, אותו ילד יצליח למנוע מהזר להשיג את מבוקשו. לעומת זאת, אי עריכת מצעד הגאווה תהיה יותר דומה לילד, שהזר יתפוס אותו והוא לא ינסה להתנגד. ביטול מצעד הגאווה בירושלים יהיה מתן הישג לאלימותו של המגזר החרדי, ואולי אף דרבון לשימוש נוסף באותם האמצעים.
שנית, הביטוי "זה לא חכם" מונף כדגל לבן פעמים רבות מדי. זה לא חכם לצפור לנהג שחותך אותי בכביש, כי הוא עלול להיות מופרע עם סכין. זה לא חכם להתערב ברצח העם בדארפור, כי המוסלמים במדינתנו עלולים להתקומם, יגיד פרלמנטר בריטי. זה לא חכם לבלום את ההשתוללות של הקומוניזם בסין, כי יש לנו קשרי מסחר אתם, יגיד סנאטור אמריקאי. זה לא חכם ללמד את ילדינו על שואת הארמנים, כי הטורקים עלולים לכעוס, ועד שיש מוסלמים שלא לגמרי שונאים אותנו, לא צריך לעשות דווקא. ככלל, להיכנס לעימות זה לא חכם. השאלה היא, מתי חשוב יותר להיות צודק מאשר חכם, בשמו של איזה ערך אני מוכן להיכנס לעימות. אני יכול לעבור את כל חיי מבלי להתקומם פעם אחת על כלום, אולם איזה מין הומו-פוליטיקוס אהיה אז? "עזוב אותך, למה להיכנס לזה בכלל?"
זה לא חכם להתנפל על אנס שראינו במקרה מחזיק סכין לצווארה של נערה, אולם מהיכרותי את יאיא, הוא לא היה חושב פעמיים. כי זה עוד פחות חכם להשאיר אותה שם, לקוות שהמשטרה תגיע בזמן, למהר כאילו לא ראינו דבר. ולאחר הדקירה ב-2005, הדבר הכי לא חכם שיכלה הקהילה הלהט"בית לעשות, בייחוד בירושלים, היה להפסיק לצעוד. כי זה פרס לאלימות, מתנה לקיצונים החשוכים, הפסד מביש של הדמוקרטיה הישראלית. וגם אם אני מקבל את הטענה שזה לא חכם (ואני לא), זה עדיין יותר נכון.
הפסקה הבאה של יאיא מכילה בתוכה משפט אחד, שעליו מעמיד יאיא שוב את תיאורית פוליטיקת הזהויות שלו. אלא שמשפט זה הוא כרעי תרנגולת, והוא הולך ככה: "התוצאה היא שהמצעד עורר כעס, בין אם היה מכוון, תופעת לוואי שנלקחה בחשבון או הגיעה כהפתעה גמורה". וכיוון שהתעורר הכעס, גם הנהגת הגאים וגם הנהגת החרדים הצטיירו כקשוחות יותר, והרוויחו. אבל העובדה שדבר מה מעורר כעס אינו סיבה מספקת לבטלו. הרי זו בדיוק הרטוריקה החרדית שיצאתי נגדה בתגובתי הראשונה לגורו, הרטוריקה שמעמידה את רגשות הפרט מעל לזכויות המהותיות. X מעורר בי כעס, אז X צריך להיות מבוטל. ועכשיו, אני יכול להחליט על כל דבר שלא מוצא חן בעיניי שהוא מעורר בי כעס, ולכן יש לבטל אותו. שאם לא כן, אז אליבא דגורו יאיא מדובר בפרובוקציה, פוליטיקה קטנונית של זהויות שרק נועדה לחזק את עושה המעשה פוליטית ולהקצין עמדות. וזאת, גם כאשר המעשה מעורר הכעס הוא לגיטימי לחלוטין. קווי אוטובוס "מהדרין" מעוררים בי כעס ושאט נפש. הם בעיניי סגרגציה תוצרת בית, כמה עשרות שנים אחרי שזו הפסיקה אצל הינקים. ואני משוכנע שמצב עניינים אידיאלי, היו יוצאים חילונים לרחובות בחמת זעם כשקווים אלה החלו לפעול. האם במצב עניינים כזה ניתן היה לטעון שמתחילה הופעלו קווי האוטובוסים כדי להכעיס, שמפעיליהם אשמים בפוליטיקה של זהויות שנועדה לחזק אותם? לא, אפילו אני מוכן להודות שהם פשוט חושבים שכך הם מקיימים את האמונה שלהם טוב יותר.
או נניח, הכתומים. נניח שההתנתקות עוררה בהם זעם שדחף אותם לצאת ולהפגין. האם זה אומר שמטרת ההתנתקות הייתה לחזק את אריאל שרון, רק בגלל שמי שזהותו "כתומה" כעס עליה?
יאיא זורק בחצי משפט שכל הפגנה נעשית כדי להכעיס. זו ראיית עולם נורא צרה של הדברים (שגם לא עולה בקנה אחד עם האמירה שאם תוצאתו של משהו הוא כעס, שמוביל לפוליטיקה של זהויות, אז זה לא טוב; אלא אם כן נטען שאסור להפגין כלל). לפעמים הפגנה נעשית כדי לתבוע זכויות. אני לא חושב שהפגנתם של חולי סרטן המעי הגס הכעיסה מישהו.
השימוש שיאיא עושה באורחים מבחוץ הוא שימוש רטורי, שלא לומר דמגוגי, גרידא. העובדה שקיימת קהילה ירושלמית היא סיבה טובה דיה כדי לאפשר מצעד, ויבוא מי שרוצה לבוא מבחוץ. הייתי מתנגד בתוקף למצעד גאווה בלב לבו של היישוב החרדי אלעד, להוציא מקרה אחד – שקהילת גאים מתוך היישוב הייתה מארגנת מצעד כזה. אין פסול בהפגנת סולידריות של גאים תל-אביבים עם חבריהם הירושלמים.
כשיאיא עובר לדבר על משא ומתן, הוא נדמה בעיניי כמי שלא היה כאן בחודש האחרון. אנחנו יודעים מה הדתיים רוצים – הם רוצים שלא יהיה מצעד, ואם אפשר היה, שלא יהיו גם הומוסקסואלים כלל. לאיזו פשרה היית מגיע? האם היה נכון להכניס ציבור שלם, כמו בשנה שעברה, לתוך כלוב, רק כדי שתוכל לומר לניסים זאב "הא"?
אגב, מגעים התנהלו כל הזמן, והמסר היה חד משמעי (והיה כזה עוד מנובמבר אשתקד): היה לא תהיה, לא נאפשר כל התארגנות. המסר הזה עלה מפשקווילים, מראיונות, הבאתי אין ספור קטעים כאלה כאן. והאם באמת היה כוחו של זאב נחלש, לו היו הגאים נאלצים להתקפל שוב? כלום לא היה יכול לומר "ראו, מיגרתי את הנגע מעירנו"? או שיאיא מציע שהגאים ייכנסו למו"מ רק כדי להגיד "הנה, דיברנו" – ואז בכלל חבל על הזמן שמושקע בזה.
ושוב יאיא חוזר לייחודה של העיר. ירושלים היא בירת ישראל. ככזו, הייחוד היחיד שלה על פני תל-אביב, למשל, הוא שירושלים היא מוקד ההפגנות בישראל. וכמוקד ההפגנות, אי אפשר לומר שירושלים אינה פתוחה בפני קבוצה מסוימת. העובדה שקיימת בה רגישות דתית אינה רלוונטית – גם בת"א דתיים, בבני ברק חרדים. ה"רגישות" הזו היא בדיוק העניין. אם ירושלים היא עיר ששייכת לדתיים, אז למה לא מבטלים את מקומות הבילוי בשישי בערב ואת משחקי הכדורגל בעיר בשבת בצהריים? ואם ירושלים היא עיר הבירה של כולם, ובייחוד עירם של כל תושביה, אז היא בוודאי גם עירם של ההומוסקסואלים. ואם יש שכנים שאינם יודעים כיצד לבלוע את זה – זו ממש, אבל ממש, אך ורק בעיה שלהם, ולא סיבה לביטולו של שום דבר.
לגבי ההערה של יאיא על הרטוריקה שלי, ברור לחלוטין שלא כל החרדים, ובוודאי שלא כל הדתיים, הם אותו הדבר. אני יכול רק להניח שמספר הדעות שם שווה למספר האנשים. אלא שהם מדברים בקול אחד, דבר שהפלסטינים, הנתונים בעצם ימים אלה במלחמת אזרחים מפלגת כל, מעולם לא עשו. וכאשר יאיא טוען שלחרדים בירושלים יש "זכות שמצעד הגאווה לא יעבור בעיר", זכות שנובעת אך ורק מתוקף זה שהם בחרו להציב את אפם במקום בו מאן דהו בחר להניף את ידו, הוא הופך את עצמו לחלק מהבעיה.
ואם השתמש אחרת מדבריי, חיבתי לאשף הלינוקס רב המעללים עמו אני מתכתב לא השתנתה במאום עקב הדיון שלנו. אם כבר, היא גדלה, כי אין מאושר ממני על דיון ענייני שכזה.
ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.
תגיות:
בורמה,
גאווה,
חרדים,
ירושלים