פתחון פה

בני ציפר, אותו רודן של מדור הספרות של העיתון לאנשים חושבים, פרסם פוסט חדש בבלוג שלו (דרך דולי). בפוסט הזה יש מנה גדושה מכל מה שהתרגלנו אליו אצל ציפר הלז: נרקיסיזם, זלזול בוטה באחר, שנאה יוקדת לכל מה שהוא "ישראלי" וצורת התבטאות מעוררת בחילה. וכרגיל, יש גם אי דיוקים וסתירות עצמיות, לפעמים ממש באותו המשפט.

להמשך קריאה »

אז שוב עולה ומתלהט הוויכוח הישן - הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו? האם תתכן מדינה יהודית ודמוקרטית? (מומלץ לקרוא את מאמרו של גדי טאוב בהקשר זה)

התשובה, כמו תמיד בנושאים האלה, אינה פשוטה. הדברים מסובכים במיוחד בכל האמור בתנועה הלאומית היהודית, שהבסיס המשותף לתושביה נתפס לרוב כבסיס דתי. האומר יאמר שכשם שאין לאום אנגליקני, אין באמת מקום לתפוס את היהדות כלאום.
המחקר בנושא הלאומיות ענף בערך כמו הלאומיות עצמה. עם זאת, ניתן למצוא בו כמה הסכמות בסיס שמשותפות כמעט לכל החוקרים. אחד מהם הוא התפיסה שהלאומיות היא עניין מודרני, שהגיע בערך יחד עם המהפכה התעשייתית, ויש שיאמרו שקשור בו. הציונות אכן נולדה בערך בתקופה זו, לקראת סוף המהפכה, יחד עם ההתעוררות הלאומית הכללית באירופה.
לכל הלאומים המוכרים כיום ישנו איזשהו מכנה משותף תרבותי, לעתים כזה המבוסס על מוצא משותף, כמו בדוגמה הגרמנית, ולעתים על בסיס זיהוי תרבותי, כמו למשל בליבריה. גם המכנה המשותף של התנועה הלאומית היהודית הוא תרבותי - לא (רק) דתי.
הצינות צמחה על רקע תנועת ההשכלה היהודית. בניגוד לנהוג לחשוב, תנועת ההשכלה לא שאפה רק להטמעות. היא חיזקה את הממד התרבותי-היהודי המשותף, עם גופים כמו האגודה לתרבות ומדע של היהודים והתנועה ליהדות מתקדמת, שראשיתה בתנועה זו.
הנקודה השנייה שכמעט כל החוקרים, מהובסבאום ועד הנדרסון, מאוחדים לגביה, היא שאחד המאפיינים של לאום הוא השאיפה הלאומית. מה שמבדיל את הפלשתינים מהדרוזים הוא שלמיעוט האתני הדרוזי אין שאיפות לאומיות (למעשה, התרבות הדרוזית מיסודה מקבלת על עצמה דין מלכות) ולאתנוס הפלשתיני יש - וזה מה שהופך את הפלשתינים לעם המחפש הגדרה עצמית, ואת הדרוזים לאתנוס.
ההכרה הבין לאומית בתנועה הלאומית היהודית, כמו גם בזיקתה החד-משמעית לארץ ישראל, ניתנה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה - בדמותה של הצהרת בלפור, אבל לא רק.
כשעצרת אומות העולם התכנסה והצביעה על כינונה של מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל (ודוק: המנדט שניתן הוא למדינה יהודית), לכך בדיוק היא כיוונה. היא הכירה בכך שיהודים ברחבי העולם עומדים על זכותם להגדרה עצמית כקהילה לאומית.
ולכן, כשיוסי גורביץ כותב משפט כמו: "וכאן הידיים המלוכלכות של הציונים: כשהם אומרים "מדינה יהודית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה בני דת משה. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר", הוא צריך לספק לכך הסבר טוב יותר. כי את המשפט הזה בדיוק ניתן להחיל על כל תנועה לאומית שהיא, ובקלות: כשהגרמנים מדברים על "מדינה גרמנית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה הגרמנים. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר".
כי מדינת לאום בהגדרתה היא מדינתו של לאום מסוים, ולא של לאום אחר. וטיעון ה"אפלייה" המשעשע הזה הוא הטיעון העיקרי של מיעוטים, איסלמיים לרוב, במדינות כמו הולנד ובריטניה, שם אותו גורביץ יוצא בחריפות נגדם.
שני טיעוניו העיקריים של גורביץ לוקים בבעייתיות חמורה. הראשון הוא שהמדינה הציונית מציבה קריטריון דתי כתנאי ללאומיות, והמטרה היא להגדיר את כל אלה שאינם יהודים ונגדם יש להפלות. אלא שגורביץ לא מדייק פעמיים: פעם אחת, בטענתו כי אדם לא יכול להיות יהודי ונוצרי, ומביא כדוגמה את האח דניאל. קודם כל, להביא פסק דין מ-1962, אחרי שאהרון ברק, למשל, קבע כי יהדותו של אדם יכולה להיקבע ע"י שופט בהתאם למגוון מרכיבים בזהות הזו, זו תמימות במקרה הטוב. שש שנים אחרי פסיקת בג"ץ ההיא, למשל, היה בג"ץ שליט - בג"ץ נתן הסכמה לרישומם של ילדים כחסרי דת אבל בני הלאום היהודי. שנית, גורביץ מתעלם מהעובדה שדוד אוסוואלד רופאייזן קיבל אזרחות ישראלית לבסוף וחי בסטלה מאריס. גורביץ גם מתעלם מכך שפסיקת בג"ץ בהקשר של האח דניאל עשתה דבר פורץ גבולות, הפוך לחלוטין ממה שגורביץ מיחס לה - היא ניתקה בין ההגדרה ההלכתית דתית להגדרה הלאומית היהודית. ולבסוף, גורביץ שוכח שחיים כיום בארץ אזרחים מתוקף שייכותם ללאום היהודי שאינם בני דת משה, ושאף אחד לא ידפוק על דלתו וייקח ממנו או מילדיו את אזרחותם אם ימיר את דתו. למעשה, המקרה של מי שהיה יהודי והמיר את דתו תקף רק במקרה של שבות.
הטיעון השני של גורביץ הוא טיעון הגזענות. החברה הישראלית היא גזענית, אבל גורביץ טוען שהגזענות הזו היא אינהרנטית להגדרת המדינה היהודית. קודם כל, הדברים צריכים להאמר - החברה בישראל היא גזענית (אגב, לא רק כנגד ערבים), ויש להאבק כנגד הגזענות הזו, אולם גורביץ לא מוכיח, כנראה כי אין הוכחה כזו, שמדינה יהודית בהכרח ובאופן אינהרנטי תפלה לא-יהודים. בדיוק לשם כך היא גם דמוקרטית. וצריך להיות ברור - המאבק לשינוי פניה של החברה הישראלית ולהעלמתה של הגזענות (שהולך וצובר הישגים, והמקל העיקרי בגלגלים שלו מגיע דווקא מההנהגה של המיעוט הפלשתיני-ישראלי) הוא צודק ונכון - אבל בשום פנים ואופן אין הוא אינהרנטי למדינת הלאום היהודית, בדיוק כשם שהאפליה כנגד יהודים בגרמניה של אמצע המאה שעברה לא הייתה אינהרנטית ללאומיות הגרמנית.
בין תפיסות שונות של המושג העמום "דמוקרטיה" לתפיסות שונות של מושג "יהדות", שגם הוא אינו חד משמעי, יש קונפליקטים. לא צריך לפחד מהם - צריך להתמודד עמם. כי הקונפליקט ופתרונו המבוקר והצודק הם מאבני היסוד של הדמוקרטיה, ובעצם - גם של היהדות.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

רשימתו האחרונה של ד"ר גדי טאוב ב-NRG, כמו גם השיח שהתנהל בעקבות רשימתו הקודמת בבלוג שלו, מטרידים. הם טורדי מנוחה בעיקר מפני שהם מצביעים על תופעה, שגם אם איננה חדשה, היא בעייתית ביותר ממובן אחד - תופעה שבה מדענים, הקהילייה המדעית, מעלימים, מסתירים או לכל הפחות לא מתייחסים לנתונים, טענות נגד ושאלות לגיטימיות, במה שבזהירות ניתן לכנותו סילוף תוצאות. במילים אחרות, אנשי מדע, במקרה זה אנשי הממסד הרפואי, שמים לנגד עיניהם מטרה אחרת במחקרם מאשר ההגעה לאמת המדעית. אנשי הקהילייה המדעית, בנחישותם למגר את תופעת העישון, מציירים את המטרה סביב החץ - בניסוח עדין.
אבירי הבריאות הציבורית הבינו, כפי הנראה, שהדרך המהירה ביותר למגר את העישון היא להעלים אותו מהנוף הציבורי. וכפי שניתן ללמוד מהשיחה שהתנהלה בבלוג, אין שום דרך לכפות את זה בלי הטיעון הרפואי. בלי טיעון "בריאות הציבור", צדקני האנטי-עישון נותרים עם דברים שהם בתחום הנימוסין ולא בתחומי החקיקה - סירחון, התחשבות וכיו"ב. כן, זה מסריח. כן, אפשר להתחשב. אבל כל הדברים הללו נופלים בתחום של נימוס, ונימוס הוא בחירה. כי עד שלא יאסרו על מזיעים להכנס למקומות ציבוריים, אין מקום לאיסור כזה על מעשנים.
הרדיפה הזו היא חלק מגבהות הלבב של כל מדען, ואולי של רופאים יותר מכולם - גבהות הלבב שהופכת אותם למשוכנעים שהם יודעים יותר טוב מכולם מה טוב להם. כן, עישון הוא מסוכן, מעלה את הסיכון לסרטן ובאופן כללי לא עושה לגוף טוב בכלל. אם הטבע היה מתכוון שבני אדם ישאפו עשן, הוא היה שם להם ארובות במקום ראות. עם זאת, זו בחירה לגיטימית, לא פחות מהבחירה לעסוק בספורט אתגרי, לשתות אלכוהול או לאכול חודש שלם רק המבורגרים. ומעצם היותו חוקי, עישון הוא גם זכות. ובלי הנימוק של בריאות הציבור, מאוד קשה למצוא סיבה להגביל אותה.
ואז מגיע סיפור כזה. כי כשמדובר בהגבלות של זכויות, דתות הן האלופות, והאיסלאם הוא השחקן המצטיין. כשאחד האנשים בצד שלך הוא זה שאמר שאודם על אישה מזמין אונס, יש מקום לבחינה מחדש של העמדה שלך.
אבל הנכונות של המדענים להקריב את המדע היבש על מזבח קרוסייד אישי איננה חדשה. המדע טועה, וטועה לא מעט, אולם לעתים הוא פשוט מטעה. החל מתורות גזע (מדידת היקף הראש, מישהו?) וכלה בסילוף מחקרים כדי להוכיח שקיים "אתר", לפעמים הקהילייה המדעית משקרת. ובכך היא דומה לסוג אחר של קהילה - קהילת אנשי הדת, שלא מהססים להטות, לעתים בפלפולים של ממש, רעיונות פשוטים לטובת הסתת המאמינים. לכן, אין זה מפתיע שדבריו של ניק עזיז דומים דמיון מפתיע לטיעוני הקרוסיידרים למען הפסקת העישון מהקהילייה המדעית, ושני הקולות הללו נושאים דמיון מפתיע לדבריו של לותר על השתייה: "לכל ארץ וארץ שטן משלה, לארץ האיטלקים שטן משלה, לצרפת שטן משלה; השטן הגרמני הוא נאד יין עשוי היטב ושמו סביאה…ונראה שצימאון מתמיד זה יישאר (כפי שאני חושש) קללתה של גרמניה עד יום הדין. כמרים שונים נאבקו כנגדו בעזרת דברי האל; שליטים - בעזרת איסורים; בני אצולה התחייבו אלה בפני אלה לחדול ממנו; היו שנאבקו, ושממשיכים להיאבק יום-יום כנגד הנזקים האיומים, כנגד החרפה… שהיו מנת גורלם של אברי גוף ונפשות, וכפי שעינינו רואות, [האסונות] היו אמורים לגרום לנו להיבהל ולהתעשת." (כל מיני דברים מאת לותר אל ועל הגרמנים שלו, 1517). כשרופאים מנסים להציל נפשות, הם הופכים לכוהני דת - וחוטאים לתפקידם בכל מובן.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה

אני מאוד נהנה לטקבק בבלוג של גדי טאוב. כבר כתבתי כאן שהדיונים שמתעוררים שם הם תמיד מרתקים ותמיד ברמה גבוהה מאוד. אלא שהפעם הטוקבק שלי הוא קצת ארוך מדי לפורמט של טוקבק, אז העדפתי להעלות אותו כפוסט נפרד.

המגיב אמנון הלל בפוסט הזה טוען מספר טענות שיש לי ויכוח אתן. ראשית, הרקע שלו אינו מדויק. הבסיס שלו הוא ש"דמוקרטיה מתייחסת בפירוש לכל אדם". זו, כמובן, טענה שאיננה נכונה. הליברליזם מתייחס לכל אדם. הדמוקרטיה מתייחסת לכל אזרח. כך, הדמוקרטיה הגרמנית אינה מתייחסת אלי, כי אני אינני אזרח גרמני. גם אם אעבור לגור בגרמניה (אין חשש כזה), כל עוד לא אהיה אזרח גרמני לא אהיה חלק מהגוף הריבוני בגרמניה, שהוא, כמו בכל דמוקרטיה, האזרחים. הדוגמה הזו טובה במיוחד מפני שבגרמניה יכול להתיישב כל מי שיש לו אזרחות של מדינה החברה באיחוד האירופי. כך, למשל, יכול פייר הצרפתי להתיישב בגרמניה - אולם על אף שממשלת גרמניה מעניקה לו את הזכות להתיישב שם, אין לו זכות הצבעה והוא אינו אזרח. המשטר הדמוקרטי הגרמני פוסח עליו - הוא לא נוטל בו חלק.
האם מדובר במשהו רע? לא בהכרח. מדינות לאום אינן בהכרח רעות, זולת באספקלריה קוסמופוליטית. בכל מקרה, מדובר בדמוקרטיה נורמטיבית, כיוון שמדינות לאום דמוקרטיות הן מקובלות למדי.
בהמשך טוען מר הלל ש"העובדה שיש נבזויות ומדיניות אנטי-דמוקרטית במקומות אחרים בעולם לא יכולה לשמש הצדקה למדיניות כזו בישראל." בכך הוא מסלף את דבריו של ד"ר טאוב, לו הוא מגיב. העובדה שברחבי העולם ישראל הולכת והופכת למוקצה מחמת מיאוס בדעת הקהל מעידה על מגמתיות כלשהי. בראייה היסטורית רחבה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא גיהוק היסטורי ותו לא. הג'נוסייד בדארפור גובה קרבנות רבים יותר, הקומוניזם הסיני גובה קרבנות רבים יותר, הרוסים בצ'צ'ניה ביצעו מעשים אכזריים יותר, הכיבוש האירופי של אדמת אמריקה היה אכזרי יותר ובהמי יותר, משטר האימים הצפון קוריאני, זה שממיתים בו אנשים בתאי גזים לשם הניסוי, נורא בהרבה מהכיבוש הישראלי בגדה. אמת, כל אלו אינם מצדיקים מדיניות של כיבוש - אולם אין שום פרופורציה בין מידת העיסוק התקשורתית, האקדמית והציבורית בכלל בסכסוך במזה"ת לבין גודלו הממשי של הסכסוך. אם האקדמיה הבריטית משחקת בחרמות על ישראל, אולם לא מזכירה במילה את סודן, רוסיה או סין, יש כאן איפה ואיפה. אם כל ילד בעולם יודע מה שמו של ראש עיריית ישראל, אבל מעטים שמעו את שמו של קים ג'ונג-איל, ההיטלר של המאה העשרים ואחת, יש כאן אבדן פרופורציה מוחלט.
ממשיך הלל וטוען: "הציונות שאפה והקימה מדינה יהודית בשטח פלשתינה-א“י המיושב במקומיים ומכאן הסכסכוך הציוני פלסטיני העקוב מדם." אלא שמדינת ישראל קיבלה מנדט מהאומות המאוחדות להקמתה כאן. אפשר "להאשים" את ההגירה המאסיבית שהביאה הציונות, אולם יש לזכור שני דברים - הראשון, שמרבית העולים קיבלו אישורי הגעה, אם מהעות'מאנים ואם מהבריטים. כיוון שהם היו אדוני הארץ באותה תקופה, לא מדובר כאן על הידחפות בכוח אלא על התיישבות ברשות.
חשוב להדגיש שבשטח שהיום הוא ישראל לא הייתה מדינה פלשתינית ריבונית טרם שובו של העם היהודי. לא נדחקו רגליה של מדינה ריבונית פלשתינית, וספק רב אם בכלל היו למקומיים שאיפות לאומיות כלשהן אז. הריבונות על הקרקע הייתה של הטורקים ואחריהם הבריטים, והם שאפשרו את העלייה לכאן.
טענתו הבאה של הלל היא" "הפעילות למען ”רוב יהודי“ ו“אופי יהודי“ בפלשתינה שגם אחרי עשרות שנות פעילות ציונית ישבו בה ב-1922 רק 80 אלף יהודים (לפחות 30 אלף מתוכם לא ציונים או אנטי ציונים) לעומת 650 אלף פלסטינים חייבה צעדים גזעניים ומדכאים כלפי הפלסטינים. מדיניות זו נמשכת עד היום." ראשית, הלל מתעלם מכך שכבר ב-1917 נתנה המדינה שלה ריבונות על השטח הצהרה שהיא רואה בארץ ישראל מקום להקים בו בית לאומי לעם היהודי. הגדרה זו מקפלת בתוכה את התפיסה ש"בית לאומי" זה יהיה לבני העם היהודי, וממילא שיהיה בו רוב יהודי ואופי יהודי. כשהלל כותב על צעדים גזעניים, כהגדרתו, דומה שהוא מתעלם ממספר דברים - העובדה שישראל קמה רק ב-1948 וממילא לא יכלה לנקוט בצעדים גזעניים לפני שהייתה ריבונית על שטח, העובדה שהיו אלה דווקא מי שהלל מכנה "המקומיים" שפעלו בשיטות של אלימות וטרור, גם כלפי המשטר וגם כלפי היישוב היהודי, שהיו אלה הם שפצחו בפרעות תרפ"ט, למשל, כחלק מתפיסה של שטח א"י ההיסטורית כחלק מקרקע ערבית - תפיסה לאומית ערבית שביסודה הנחת יסוד בעלת אופי שאני מתפלא שהלל לא מגדיר כגזעני: שהקרקע כאן שמורה לערבים בלבד.
מלחמת העצמאות החלה לאחר שמדינות ערב והערבים המקומיים סירבו לקבל את תכנית החלוקה, תכנית בה נתנו מרבית מדינות העולם את הסכמתן להקמת מדינה יהודית (ודוק: זהו המנדט שניתן למדינת ישראל - להיות מדינה יהודית) בשטחי א"י ההיסטורית. המלחמה החלה בפעולות טרור של הציבור הערבי בישראל והמשיכה בפלישת מדינות ערב על מנת למגר בכוח הזרוע את היהודים מהקרקע שנתן להם האו"ם. האם עליי להבין מדבריו של הלל כי עלייה באישור לשטח שנמצא בשליטת מדינה כלשהי היא חמורה וגרועה מניסיון למגר תושביה של מדינה ריבונית הפועלת מתוקף מנדט בין לאומי לקיומה?
בשלב הזה בערך עובר הלל לדמגוגיה. "זה כולל ממשל צבאי מדכא בתוך ישראל על מאות אלפי פלסטיניים משך כמעט 20 שנה. זה מחייב אפליה מזעזעת בפיתוח, בהקצאת אדמות, בשירותים בסיסייים לאזרחים כחינוך, בריאות ורווחה."
עכשיו, מי שקורא פה מדי פעם יודע שאני מתנגד נחרץ לכיבוש הישראלי בגדה ולאפליה כנגד ערביי ישראל. אלה דברים שצריכים להיפסק. אבל, וזה אבל לא קטן בכלל, אין בכך משום שמיטת הקרקע תחת עצם זכותו של העם היהודי למדינה. לעם הסיני מגיעה מדינה על אף זוועות המלחמה שמבצעת ממשלתו. לעם הגרמני מגיעה מדינה על אף המשטר הנאצי. ולכן, עד כמה שאפליה וכיבוש הם דברים נוראיים (והם אכן כאלה), אין הם מהווים טיעון משכנע באשר לזכותה או אי-זכותה של ישראל כמדינה יהודית.
"כל זה לא מקרי ולא נובע מרוע אלא רעיון המדינה היהודית המחייב דיכוי בלתי פוסק ואפליה, כלומר גזענות כלפי הפלסטינים."
כלומר, מדינה לאומית מחייבת גזענות כלפי מי שאינם בני הלאום? או שהלאום היהודי, כרגיל אצל כל מיני יהודים-שונאי-עצמם, צריך להוכיח עצמו יותר מלאומים אחרים? במילים אחרות, אם רעיון המדינה היהודית כולל אינהרנטית אפליה, אז גם רעיון המדינה הצרפתית או הגרמנית הוא כזה. אלא אם כן טוען מר הלל שמהיהודים נדרש יותר ממה שנדרש מהצרפתים.
"כיצד מציע טאוב לכנות מדינה שהזכויות בה נקבעות לפי מוצא לאומי?"
אה… דמוקרטיית לאום?
"שלילת אזרחות, זכויות ורכוש מתושבים בשל מוצאם והענקת אזרחות אוטומטית למוצא אחר היא אפליה ומבטאת גזענות." זו כבר דמגוגיה זולה. ממי נשללה אזרחותו? אלה שגורשו במלחמת העצמאות מעולם לא היו אזרחי ישראל, וממילא מצאצאיהם לא נשללה אזרחות - פשוט לא ניתנה להם. גם אוסטריה, איטליה או שוודיה לא מעניקות אזרחות לכל אחד, אבל בן להורים שוודים שנולד באיטליה הוא אזרח שוודי לכל דבר ועניין. האם גם שוודיה מדינה גזענית?

"מדינה דמוקרטית אמיתת היא מדינה של כל (כל!) התושבים שלה ללא הבדל." לא. היא מדינה של כל האזרחים שלה. אחרת, מה מונע ממיליוני גרמנים לעבור לגור בצרפת, ומיידית, כיוון שהם תושבים, להפוך את צרפת למדינת לווין גרמנית?

"אך בישראל קיים חוק יסוד הכנסת (סעיף 7א) שמאפשר לפסול רשימה שמעוניינת להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה במקום מדינת יהודית.
מתברר שדווקא מפלגה עם מצע דמוקרטי שרוצה להפסיק את האפליה עלולה להפסל לרוץ לכנסת בשם עיקרון אנטי דמוקרטי של השמירה על המדינה היהודית."
נעזוב את זה שהלל פשוט מסלף את המציאות כאן - סעיף 7א, שנוסף ב-1985, קובע שלא תשתתף בבחירות רשימה אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, הסתה לגזענות או שלילת קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. בשום מקום לא מוזכר הביטוי "מדינת כל אזרחיה". גם בוורסיות הקיצוניות ביותר של תרחיש האימים הזה של מדינה דו לאומית לא מוזכרת שלילת ישראל כמדינת היהודים - גם היהודים - ועל כן מדובר בסילוף. בל"ד, למשל, רצה עם מצע של מדינת כל אזרחיה, וכמוה גם תע"ל ורע"ם. לא יפה לשקר.
ועוד: מפלגה שרוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה שאינה של העם היהודי רוצה לגרום לישראל להיות משהו אחר מהמנדט שניתן לה כמדינה יהודית וממילא מהווה גזענות הפוכה וביטול זכותו הלגיטימית של העם היהודי על חלקים מפיסת הקרקע הזו.

ואגב, מה עם התנועה הלאומית הפלשתינית, אמנון? להם לא מגיעה מדינה? ללאום הפלשתיני לא מגיע להגדיר את עצמו במדינה עם גבולות ברורים? כי אם כן, אז מדינה דו לאומית פוגעת בעקרון הזה. או שמא מציע מר הלל כי המדינה הפלשתינית תוקם לצד מדינה דו לאומית, כלומר לפלשתינים מגיעה מדינה וחצי וליהודים - חצי? על מה זה נשען?
ואם ללאום הפלשתיני לא מגיע, לשיטתו של אמנון, להגדיר עצמו במדינה משלו, אז מה ההבדל בין אמנון לבין נדיה מטר? הרי גם היא טוענת את אותו הדבר בדיוק.

זה מה שקורה כשמבלבלים לאומיות עם גזענות. הגבול הוא דק, אבל הוא שם.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

הנושא הזה עלה בכמה דיונים אינטרנטיים, ונראה לי נכון לכתוב עליו כמה מילים. כשחוקים נגד עישון הולכים ונעשים דראקוניים, כשאנשים חסרי חיים תובעים בית קפה מפני שאזור המעשנים בו, בחוץ, עלה על 25 אחוזים משטח המקום, כשבעלי עסק מוצאים עצמם בין הפטיש לסדן, כותב שורות אלו מתחיל להרגיש שמישהו, איפשהו, הלך קצת רחוק מדי.

נקודה שחשוב להתחיל בה היא שהעישון הוא זכות. הוא זכות מעצם זה שהוא לא אסור. הוא זכות לא פחות מהזכות ללכת לקניות בשוק, ללבוש מיני קצרצר או לצעוד ברחובות ירושלים, פשוט בגלל שבדמוקרטיה, מה שישראל מנסה להיות, מה שלא אסור לי הוא זכותי המלאה. אין לי זכות לא לשלם מיסים או לגנוב משהו ממישהו, יש לי זכות להרוויח כסף, ללכת ברחוב בבגדים לבחירתי, להפגין, לאכול שווארמה וכן, יש לי זכות מלאה גם לעשן. לכן, מי שנוקט עמדה לפיה "לא בא לו" לתת זכויות למעשנים, נוקט עמדה שאי אפשר להגן עליה, בכלל – המשמעות של המילה "מותר" היא שיש לפרט זכות לעשות דבר מה, והעישון בישראל מותר.

השאלה כאן היא עד איזו רמה מותר להגביל את הזכות הזו למען זכויות אחרות, ועד כמה זכותי לעשן פוגעת בזכויות מהותיות של אדם אחר. ובשאלה הזו, החוק החדש הולך רחוק מדי, רחוק בצורה שהיא באמת ובתמים מסוכנת לכלכלה הישראלית ולחיי הלילה בישראל, שגם להם יש ערך.

הבה נתבונן על סעיף אחד מהחוק: שטחו של האזור המיועד לעישון בבית קפה לא יכול להיות גדול מ-25 אחוזים משטח בית הקפה הפתוח לציבור. לא משנה עד כמה הוא מאוורר, או, כמו המקרה של התביעה שהובאה כאן קודם, אם השטח הזה בחוץ – עליו להיות רבע מבית הקפה. לא משנה גם מי הם הלקוחות – אם בבית הקפה שוהים 100 מעשנים ולא מעשן אחד – על 100 המעשנים להצטופף בשטח של 25 אחוז, ולהשאיר את שאר בית הקפה לאותו לא מעשן.

כן, נכון, יש לאותו לא מעשן זכות מלאה לנשום אוויר נקי. אבל, המחוקק קובע שהזכות הזו גדולה מזכותם של 100 אנשים לעשן בבית הקפה, זכות שהיא נתונה מעצם זה שיש חוק שמסדיר את הנושא, גדולה מזכותו של בעל בית הקפה להרוויח כסף, זכות בסיסית של בעל עסק שבוודאי שאיננה אסורה בחוק. לא מעשן אחד יכול להכנס לבית קפה, להזמין כוס מים (החוק מחייב שלא ידרשו תשלום על מים מהברז) ולהביא לכך ש-30 לקוחות מעשנים, משלמים, פוטנציאליים, לא ייכנסו כלל לבית הקפה כי לא יהיה להם מקום. החוק בעצם מחייב יותר מזה – גם אם אין בכלל אדם שאינו מעשן בבית הקפה, אף לא אחד, גם אז יוכל בעל המקום למלא אותו רק כדי רבע משטחו. מעשנים יכולים לעמוד בתור מחוץ לבית קפה שהוא שלושת רבעי ריק, רק בשביל כסא שבו יוכלו להדליק סיגריה עם הקפה שלהם.

אז תמיד יבוא החוכמולוג שיגיד שהם לא חייבים לעשן. נעזוב את זה שזו, מבחינת החוק, עמדה לא קוהרנטית בעליל – אם מעשנים לא חייבים לעשן, אז למה החוק אוסר על מכירת סיגריות לקטינים? הרי אבן היסוד של החוק הזה היא שעישון הוא התמכרות. אבל מעבר לזה – נכון, הם לא חייבים. מעשנים לא חייבים לעשן, אנשים לא חייבים לדבר בטלפון באוטובוס, בלוגרים לא חייבים להחזיק בלוג, נהגים לא חייבים לנהוג ובכלל. אבל זו זכותם. זכותם של אנשים לדבר בטלפון באוטובוס, גם אם אני מנסה לישון ולא רוצה לשמוע שלאיש מולי יש פסוריאזיס והרופא עשה לו דבר זה או אחר שלא אעלה על הכתב, זכותו של הנהג לנהוג, גם אם אני אינני נוהג – וזכותו של המעשן לעשן סיגריה עם הקפה שלו. אפילו שתיים. והמעשן לא הולך למחול על זכותו זו רק כי בעל המקום מחויב על פי חוק להחזיק את רוב המקום ריק – הוא פשוט ילך למקום אחר. יתירה מזו – זכותו של הלא-מעשן לנשום אוויר נקי נשמרת מרגע שיש הפרדה. בבית קפה שבו כל המעשנים יושבים בחוץ, עשן הסיגריות שלהם לא פוגע בו. יש לו אופציה מבודדת ממעשנים. אז בעצם, איזו זכות של הלא-מעשן נפגעת מזה ש-80 אחוזים מבית הקפה הם בחוץ ומיועדים למעשנים?

ולזה יש שם – פגיעה בזכויות שלא לצורך, בצורה מוגזמת. למה?

רובנו מאמינים שלבני אדם יש זכות לחיות. לא זכות מוחלטת, הרי אפילו היא מוגבלת – למשל ע"י עונש מוות במקומות ברבריים דוגמת ארה"ב או ע"י שירות צבאי כפוי במקומות ברבריים כמו ישראל – אבל קיימת. לאנשים גם יש חופש תנועה. הוא לא מוחלט – אסור להם להכנס לשטח צבאי סגור, למשל, או לנהוג במהירות מופרזת, או לחצות רמזור אדום. שתי הזכויות הללו נגזרות מההגבלות עליהן – הן בכל מקום שהן לא מוגבלות. כלומר, בכביש שבו מהירות הנסיעה שלי מוגבלת להיות עד 90 קמ"ש בלי מינימום, זו זכותי המלאה לנהוג במהירות של 80 קמ"ש, 40 קמ"ש, 5 קמ"ש או 90 קמ"ש. במקום שבו המדינה לא מחייבת אותי למסור את נפשי בידה, זו זכותי המלאה לחיות. לא צריך להגדיר אותן בחוק – הן שם מפני שהפעולה מותרת.

מאות אנשים מוסרים נפשם מדי שנה לתאונות דרכים. הנזק שנגרם להם חמור בהרבה מהנזק שנגרם ללא-מעשן שהשטח ללא-מעשנים בבית הקפה היה קטן מדי עבורו, הוא חמור בהרבה מהנזק שנגרם ללא מעשן שנאלץ להתמודד עם קצת עשן בפניו בפאב אפלולי. מוות, פציעות קשות ושאר רעות חולות באות על אותם אנשים. חלקם אינם נוהגים, מעולם לא נהגו, בחרו שלא לנהוג. ובכל זאת, ועל אף שהזכות לחיים גדולה וחשובה עשרות מונים מהזכות לא לנשום עשן סיגריות, אין חוק שמגביל את שטח הכבישים ל-25 אחוז בלבד מהשטח המוניציפלי, למשל, או חוק שקובע שאם יש אדם לא-נוהג אחד, מיד על כל שאר האנשים הנוהגים לחדול ממעשיהם. כל מי שהמתין אי פעם לרמזור הולכי הרגל ברחוב סואן, כמו דרך בר-אילן הירושלמית או צומת קפלן התל אביבית יודע בוודאות שזכותו ללכת ברגל אינה גדולה יותר, בעיני המחוקק, מזכותו של הנהג לנהוג. עובדה – הרמזור לא מתחלף לירוק בשניה שהוא מגיע לצומת.

האם הישיבה בבית קפה שהעישון אסור בכל שטחו (שהרי, החוק לא קובע מגבלה הפוכה) ושכולו נמצא על מדרכה בריא יותר מישיבה בתוך בית קפה ממוזג כאשר המעשנים יושבים בחוץ? התשובה היא כמובן שלא – בחוץ עוברות מכוניות הפולטות כמויות עשן גדולות פי כמה מאות ממה ששני מעשנים פולטים.

אז למה לא להשאיר את זה לידי השוק? הרי, אם מתנגדי העישון במקומות ציבוריים היו פשוט מדירים רגליהם ממקומות בילוי שבהם קשה להם לנשום בשקט, היו יכולים להחליט בעלי מקומות הבילוי אם וכיצד להגביל את העישון בהם – על מנת למקסם את הרווחים שלהם. העובדה היא, שמקומות בילוי ללא עישון לרוב נכשלים – כלומר, גם אם הלא-מעשנים הם רוב באוכלוסיה (עניין שצריך לבדוק והוא כלל אינו וודאי) – הם מיעוט בקרב פוקדי מקומות הבילוי.

את אחת התשובות המרתקות והצבועות ביותר לזה קיבלתי בדיון אינטרנטי שנערך לפני חצי שנה בבלוג של גדי טאוב, עם ניר – "כשאני יוצא עם חברים שאפילו אחד מהם מעשן, עצם הרעיון שנשב במקום של לא מעשנים נשמע בפניו כל כך נורא, והוא מחמיץ פניו. והוא המעשן היחיד. זה תמיד נראה לי קצת ילדותי, חוסר ההבנה של המעשן מדוע אני לא מסוגל לשבת בסאונת עשן". כלומר, ניר מצפה שהמדינה תחנך את החברים שלו להתחשב בו. האם זה המקום של המדינה, או דווקא של ניר וחבריו?

חוק שמגביל בתי עסק בזכותם להרוויח, חוק שקובע מגבלה א-פריורית, לא מוצדקת, על זכות, הוא חוק שיש להתנגד לו, ובעצמה. הוא לא שונה מהותית מחוק שמגביל את הזכות של הומוסקסואלים לצעוד בבירת ישראל כי מישהו שגר שלוש מאות מטר משם עלול להפגע, מחוק שמגביל את זכותם של בעלי מועדוני חשפנות לפתוח את מקום הבילוי שלהם כי יש אנשים שעירום מציק להם – הוא חוק כפייתי, שנישא על גלים פופוליסטיים ומטרתו לפגוע באנשים שניתן לפגוע בהם כדי להרוויח כמה נקודות פוליטיות על גבם. וככזה – אני מתנגד לו.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה

לאום, על אפכם ועל חמתכם
בשני הפוסטים האחרונים שלו, יוסי גורביץ שבר שמאלה חזק, חזק מדי, חזק מאד. אני מוצא את עצמי במחלוקת עם אדם שלרוב דעתו נוחה ומקובלת עליי. זה התחיל מהטענה של גורביץ, שהשתלבה יפה-יפה עם הדברים שנאמרו כאן, בתגובות שפורסמו ובאלה שנמחקו (הסבר יבוא), לרשימה הקודמת, הטענה ש"אין שום רציונל חילוני לחשוש מפני 'התבוללות'…מה שנשאר מהיהדות אחרי שהיא עצמה הפסיקה לשמש מסגרת בעלת משמעות: שנאת זרים חוצת דורות". גורביץ צריך לדעת טוב יותר מלאחוז בבני ציפר, יקיר בלוג זה בימיו הראשונים. מה שנותר מהיהדות הוא הלאום היהודי, העם היהודי, ולמרות דבריהם של חלק מהמגיבים שתגובותיהם נמחקו – הלאום היהודי קיים, ממש כמו השמש.
כי מהו לאום? קבוצת אנשים שלה אחד או יותר מהמאפיינים האלה: אנשים בעלי מוצא משותף, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת, זיקה לקרקע מסוימת ורצון להשתייך ללאום זה – וכמובן, שאיפות לאומיות לריבונות על עצמם, להגדרה עצמית. אם העם הפלשתיני הוא לאום (והוא לאום, אין כל ספק בכך), ושורשיו המשותפים נעוצים מאתיים שנה אחורה, הרי שהעם היהודי הוא עם עוד לפני שהייתה לו דת משותפת. הפלשתינים עונים על שלושה מתוך המאפיינים המובהקים ללאום – הם ללא ספק בניה של תרבות משותפת, אם כי צעירה; ללא כל ספק יש להם שפה משותפת, נבדלת מניבים אחרים של הערבית; והם שואפים להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת. בני העם היהודי הם אנשים ממוצא משותף, אם הולכים מספיק אחורה בזמן, אנשים בעלי שפה משותפת, מהעתיקה בשפות העולם, אנשים בעלי תרבות משותפת, ברובם הגדול בני דת משותפת, וכמובן – בעלי שאיפה להגדרה עצמית בזיקה לטריטוריה מסוימת. אין אף הגדרה של לאום שהיהודי לא עונה אליה.
אחד הטוקבקיסטים המחוצפים ביותר רמז שהאידאולוגיה שלי מזכירה לו את תורת הגזע הנאצית, לא פחות. קודם כל, כמו שכבר אמרתי, תנו לנאצים לנוח במקומם. הנאצים לא חשבו שליהודים מגיעה הגדרה עצמית, וגם אותו מגיב, ככל הנראה, אינו חושב כך, אבל אתם לא רואים אותי עושה קשר היכן שאין. אין שום תורת גזע באמירה שבמדינה, שהמנדט הבין לאומי לקיומה הוא היותה מדינה יהודית, צריך להיות רוב יהודי; ושבהקשר זה, עולה חדש שאינו יודע את השפה עדיף בעיניי על בן לקבוצה האתנית הדרוזית כאזרח מדינת ישראל.
לעניין חוק השבות, כפי שנדון ע"י המגיב היחיד שלפחות טרח לקיים תרבות דיון, לעניין זה אני יכול רק לומר שעצם הקבלה המידית של בנו של כל יהודי ונכדו של כל יהודי למדינת הלאום היהודי היא בבחינת הכרה בלאום יהודי שאינו מבוסס על דת דווקא. כי באמת, יש לנו כל כך הרבה על מה עוד להתבסס.
יש שני כיווני התקדמות מהתפיסה שמציג אותו מגיב, שניים בלבד. הראשון – שאין לאום יהודי, יש רק בני דת יהודית, ואם זהו המצב, אין כל הצדקה למדינה יהודית. דת אינה מכילה בתוכה שאיפות לאומיות, אדם יכול להיות אזרחה של כל מדינה ולהחזיק בכל אמונה. אפשר לארוז את הפקלאות ולחזור לאירופה וצפון אפריקה; ולחיות שם כאירופאים בני דת משה. לחזור אל הספרים, כבר אמרתי?
הכיוון השני הוא שישנו לאום יהודי, אולם הוא רק מרכיב אחד בשעטנז שהוא מדינת ישראל, ב"אומה הישראלית", אם תרצו, שבה גרים בכיף פלשתינים, דרוזים, צ'רקסים, עובדים זרים מניגריה וכל מי שמקבל גרין קארד. ישראל רב לאומית, יש שקוראים לזה, כשכמובן הם מתכוונים לישראל א-לאומית: ישראל שאזרחיה מוותרים על שיוך ללאום כדי להשתייך למדינה. וכאן נמצאת סתירה מהותית, כי אם היהדות היא גם לאום, וליברלים שכמותנו, אנחנו מאמינים בזכותו של כל לאום להגדרה עצמית, וזה אכן הכיוון שהעולם הולך אליו, ובלעדיו – הודו עוד הייתה תחת כיבוש בריטי, ויוגוסלביה עוד הייתה, מדוע ליהודים לא מגיעה אותה הגשמה והגדרה עצמית, למה ליהודי לא מגיעה אותה הריבונות על גורלו כמו שהיא מגיעה לכל בן עם אחר?
או במילים אחרות, אין מובן לתפיסה הזו, שהיהדות דת בלבד היא, שמאפשר לקיים מדינת יהודים. כלומר, השקפת עולם שטוענת שאין עם יהודי היא השקפת עולם פוסט-ציונית; ואל תתנו לליברלים בשם עצמם (שכבדרך אגב מצדיקים אלימות) המתהדרים בנוצות סופרים מכובדים לספר לכם אחרת.
הפוסט השני של גורביץ היה יכול להיות מלאכת מחשבת, אפילו יותר בזכות שגיאת הדפוס החיננית בתחילתו. החוק שעבר היום בכנסת בקריאה טרומית הוא חוק גזעני, מפלה, מטומטם, חוצה גבולות ועוד שלל סופרלטיבים שיש לי להרעיף עליו. אולם ראו את המסקנה העיוורת שמגיעה בסיום: ”הגיע הזמן לכרות גט עם המדינה הזו, ועם כל מה שהיא מייצגת…במדינה הזו אי אפשר לתמוך יותר. כל אדם שזכויות האדם חשובות לו, צריך לשקול היטב את צעדיו אחרי היום, ורצוי שישקול גם הגירה. למדינה הזו אין עוד תקומה, ויש לקוות שהעולם ישים לה קץ במהרה.“
וזו שוב אותה תפיסה ישנה, שהיהודי צריך להוכיח יותר מכולם שהוא ראוי למדינה, יישור קו עם האקדמיה האנטישמית הבריטית, אם תרצו. כי חוקי האפליה בצרפת, המונעים חופש דת בסיסי, הם בסדר; חוקי הלאום בגרמניה, חוקי דם נוקשים, הם סבבה; היהודי, אם הוא לא שומר במאה אחוז על כל זכות של כל אדם – כדאי שהעולם ישים קץ להרפתקאתו המדינית, ולאלתר. גורביץ צריך היה, חייב היה, להבין כי כשם שלפלשתינים מגיעה מדינה אפילו אם החמאס הם חבורה של מנוולים מטורפים המתעללים בבני עמם, ליהודים מגיעה מדינה גם כן, בלי תנאים, פשוט מפני שהם לאום התובע את הגדרתו העצמית. כנראה שיש קשר לעובדה שאותו אדם שכינה את האידאולוגיה שלי "נאצית" מכנה את גורביץ "עלה תאנה". אלוהים יודע שהרדיקלים האלה זקוקים לאחד.

הנושא הזה, של זכויות אדם מהותיות וכיו"ב, מביא אותי יפה לנושא הבא, אבל קודם, מילה לגבי טוקבקים.
אני לא חסיד גדול של טוקבקים ככלל; ואני לא חסיד גדול של טוקבקים לטורי פרשנות בפרט. אני לא קורא אותם, לעתים נדירות ובמקומות מאד מסוימים אני כותב אותם, אני לא חלק מהטוקבקיאדה הזו. בעיניי, היא מהווה לרוב זילות של השיח, מתקפות אישיות מחוסרות פרופורציה ומגוחכות. לרוב היא הזנייה של הדיון הציבורי. יש מקומות שבהם אני חייב לסבול זאת כחלק מהפלטפורמה שאני מפרסם בה. כאן, בבית שלי, בבלוג שלי, אני היחיד שיחליט מה יעלה ומה לא יעלה, מה מקדם את הדיון, מה מעניין, מה חסר טעם. אם תתחיל לקשות עליי מלאכת הסינון – אחסום אפשרות זו כליל. אולי זה גם המקום להזכיר לבאי פורום זה שהתוכן המתפרסם בו הוא תחת רישיון שיתופי – לא צריך לשלוח מייל ולבקש להשתמש בתכנים – אפשר פשוט לעשות כן. אני מקבל מספיק מיילים גם ככה.
ולנושא הבא.

בג"ץ – הטוקבק שהפך לפוסט
כשקראתי את הוויכוח הזה באתר של גדי טאוב (שנעשה פעיל מאד לאחרונה ומאד מומלץ לבקר שם ואף לעשות מנוי – יש דברים נפלאים) חשבתי להגיב במספר מילים. אלא שזמני דחק ואחר כך יצאתי למלא את חובתי האזרחית בשירות מילואים, במהלכו היה לי זמן לחשוב על הנושא עוד ותגובתי התארכה אל מעבר למקובל והראוי. כיוון שלא רציתי להעמיס את המניפסט הזה על האתר של גדי טאוב – הטוקבק הפך לפוסט.

התפקיד שממלא ביהמ"ש העליון הוא מוזר. הוא מניח, זה לצד זה, שני עקרונות בדמוקרטיה – את ריבונות העם ואת זכויות הפרט השונות. בשלב כזה או אחר של המהלך האקטיביסטי של ביהמ"ש הוא מציב את אותם עקרונות מוסריים מעל לעיקרון ריבונות העם, ולמעשה קורא תיגר על ריבונות הכנסת. מנגד, הוא גם האיזון שלה בחוק. אבל את בית המשפט העליון איש אינו מאזן – בית המשפט העליון הוא הבלם של עצמו.
זכויות אדם, מנגד, חשובות לא פחות מריבונות העם על עצמו. הליברל, ואני מרשה לעצמי, לעתים, לכנות עצמי בכינוי גנאי זה, יאמר שלעתים הן חשובות יותר. אבל, ועל הנקודה הזו גדי טאוב עלה יפה, אין קשר אמתי בינן לבין שיטת הממשל הפורמלית שנקראת דמוקרטיה. הן מאפיין של ליברליזם, וכשהליברליזם מתנתק מהדמוקרטיה, שני הצדדים מפסידים.
הדמוקרטיה מפסידה, כי היא נעשית ליברלית פחות, אזרחיה מגיבים לכפיית הערכים ולשלילת הריבונות שלהם בהקצנה, וזה רע. הליברליזם מפסיד כי הוא עושה את מה שהוא הכי שונא – כופה תפיסת עולם שנראית לו כנכונה; ”עד שלא ניתן לומר מי הוא מי“, כתב פעם סופר ליברל אחד.
שלא כמו גדי טאוב, אני לא חושב שמדובר בתנועת מטוטלת שעלולה להפיל את כל המגדל. אבל, אני רואה בבית המשפט העליון סכנה לרעיון שמחזיק אותי כאן – הידיעה שאני, כיהודי, יכול להחיל על חיי וגורלי ריבונות מלאה. כאשר לתוך הריבונות שלי נכנס גוף שחושב שהוא יודע טוב יותר, אני נלחץ. כשהוא נתלה במושגים ערפיליים כמו חוקה וזכויות טבעיות, זה שם מעליי ריבון מטאפיסי, שלא אני בחרתי ולא אני יודע לתקשר אתו.

הבעיה הגדולה עם הניתוק של הליברלי מהדמוקרטי כפי שהוא מתבטא בהתנהלות של ביהמ"ש העליון הוא שהוא הופך את הליברלי למה שהוא לא – לרודני. אין הבדל משמעותי בין האייטולות באיראן או החונטה הצבאית המשתוללת בבורמה לבין חבורה של "ליברלים" הבטוחה שהערכים שבשמם היא פועלת הם-הם הנכונים. ולעת עתה, במקרים רבים, לדעתי, חבורה זו צודקת. אולם כבר היום ישנם מקרים שבהם, שוב, לדעתי, היא שוגה. אלא שמערכת זו אינה פתוחה לביקורת, אינה יודעת לקבל אותה – היא פועלת בשמה של ה"חוקה", הצדק העליון עלי אדמות, שליחי האל ממש. לכך מכוון יואש מייזלר בספרו המצוין "ויהי בימי שלוט השופטים – לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, ספר מעולה, מקיף ובעל אמירה ייחודית – ניתן לרכוש אותו כאן). הגם שאני לא מסכים עם חלק מהטענות שד"ר מייזלר מעלה, אין ספק שהכיוון בו הוא הולך מראה שביהמ"ש העליון, כמו מיודענו יוסי גורביץ, בהעמידו את הליברליזם בנפרד מהדמוקרטיה במהותה הבסיסית ביותר, הופך את הליברליזם לכל מה שלא היה אמור להיות – לדרך חיים מכתיבה, גוזלת ריבונות, דרך חיים של אלה היודעים טוב יותר. ולכן, ולו רק בגלל זה, יש להחזיר את בית המשפט למקומו הטבעי – איזון, בלם – לא ריבון.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

הרס כלכלי של החזון הציוני: גדי טאוב כתב שההפרטה יוצרת דינמיקה הפוכה לדינמיקה שהציונות יצרה – ומחזירה את היהודי בחזרה לשטעטל. מאמר מומלץ מאוד לקריאה, מנומק היטב ומשכנע ביותר. ואם בכך היו מסתכמים הדברים, לא הייתי כותב את השורות האלו. אבל יש עוד. ההפרטה והמדיניות הכלכלית שהיא תוצאתה מייצגים תפיסת עולם הפוכה לתפיסת העולם הציונית הבסיסית; וככזו היא צריכה להדאיג אותנו מאוד. כי הציונות שמה לה כעיקר את זכותו של היהודי להיות ריבון לעצמו, וההפרטה שמה מעל היהודי ריבון חדש.

הרעיון של זכות היהודי לריבונות על עצמו מצייר תמונת עולם מסוימת עבור מדינת ישראל, דומה במקצת לתמונת העולם שמצייר ז'ן ז'ק רוסו, במובן זה שהיא רואה בעם היהודי במדינתו את הריבון. למעשה יש כאן זיהוי בין הריבון במדינת היהודים לבין כל יהודי. זו, למשל, אחת הסיבות שהציונות מחייבת דמוקרטיה. מדיניות ההפרטה, לעומת זאת, יוצרת הפרדה ברורה וחדה בין היהודי לבין הריבון שלו. ההפרדה הזו מתחילה מבחינה כספית, אבל היא ממשיכה לכל תחומי החיים. כי מדינה אמורה להיות, אם לשאול ביטוי מעולם העסקים דווקא כנגד ההפרטה, מלכ"ר, מוסד ללא כוונת רווח. אם לצייר תמונה מאוד פשטנית, הבסיס הכלכלי של המדינה הוא אזרחיה, משלמי המסים. סך הכסף שהם משלמים מגיע למקום עלום המכונה "אוצר המדינה". משם, לפי קריטריונים שקובעת הממשלה, נציגת הציבור, הוא מחולק חזרה לאזרחים, על בסיס עקרונות שנועדו לגרום לכסף זה לעשות יותר עבור כלל האזרחים ממה שהיה עושה עבורם לו היה נשאר בידיהם. אחד העקרונות הללו הוא העיקרון החברתי, למשל, לפיו משתמשים בכספי המסים של אלו ששפר עליהם גורלם כדי לסייע לאלו שגורלם היה כאוב יותר.

התמונה הפשטנית הזו מבטאת מובן של ריבונות העם על עצמו, כיוון שסך הפרטים בחברה הם הריבון היחידי בתהליך – ריבון שמחליט כמה כסף לקחת מכל פרט, כמה כסף לתת לכל פרט ולפי אילו עקרונות. הממשלה היא בסך הכול גורם מבצע בתהליך, האמונה על רצון הציבור.

אבל מדיניות ההפרטה מציבה ריבון חדש על הממון הזה. מדיניות זו יוצאת מנקודת המבט ששירותים, שהממשלה מספקת לציבור כגורם ביצועי ולא כריבון, יכולים להפוך להיות שירותים שכוונת רווח בצדם. רווח זה לא מגיע יש מאין – הוא מגיע מתוך סך הכספים שהציבור מעמיד לרשות הממשלה. כלומר, שירותים שהממשלה מספקת לאזרח מפסיקים לצאת מנקודת המבט של חלוקת כל ההון הציבורי חזרה לציבור ומתחילים לראות עצמם כשירותים שמטרתם לתת כמה שיותר מההון הציבורי לידיים פרטיות.

מרגע שהונו של גוף האזרחים במדינה מפסיק להיות הונם של האזרחים והופך להיות הונה של הממשלה, או של גופים פרטיים המועסקים בחוזה עם הממשלה, נוצרת הפרדה ברורה בין גוף האזרחים לבין הממשלה. הדינמיקה משתנה מרגע שנכנס אלמנט של רווח לנושא, מדינמיקה שבין אזרח לממשלה במדינה דמוקרטית, דינמיקה שבה האזרח הוא הריבון והממשלה עושת דברו, לדינמיקה של לקוח מול חברה, שבה הלקוח צודק רק עד הנקודה שבה החברה מחליטה שלא. נכון, גם חברה עסקית לא יכולה לשרוד בלי לקוחות, אולם הלקוחות בחברה עסקית לא קובעים מדיניות, לא במישרין.

מרגע שהישות הזו, המדינה, הופכת את אזרחיה ללקוחות היא למעשה מציבה לעצמה זכות על כספם. במהלך זה הישות המכונה מדינה הופכת מביטוי של ריבונות סך הפרטים בחברה, ריבונותו של כל יהודי על עצמו, לישות שנפרדת מסך הפרטים, ניצבת מעליהם, שונה מהם. אמנם נבחרת מתוך אותו גוף אזרחים, אולם כבר אין זיהוי ביניהם. חסרונו של זיהוי זה הוא הוא מהותה של הבעיה. כך, כשהאזרח נזקק לשירות שהופרט, הוא מגיע כלקוח וכפוף למדיניות של החברה הפרטית המכוונת לרווח. האזרח מאבד את ריבונותו על ממונו, והמגזר הפרטי תופס ריבונות זו. במקום חברה שבה היהודי הוא ריבון על עצמו, אנחנו מקבלים חברה שבה כמה יהודים הם הריבונים של שאר היהודים – ופה שורש הסתירה בין מדיניות ההפרטה לבין החזון הציוני.

יתירה מכך, חוק ההסדרים לוקח מידי הציבור אפילו את השליטה החלקית שעוד נותרה בידיו. החוק נותן לפקידי ממשל, שאינם נבחרי ציבור, השפעה רבה על אופן חלוקת הכספים. כך מדיניות ההפרטה מעבירה אותנו מתמונת עולם בה סך הפרטים בחברה מחליט כמה לקחת מכל אדם וכמה לתת לכל אדם לתמונת עולם בה סך הפרטים בחברה נותן כמה שאומרים לו, והכסף מחולק למי שהריבון החדש, השונה מהעם, הממשל, מחליט לתת – תמונת עולם הובסיאנית למופת. לא אלו העקרונות שעל פיהם הקמנו מדינה.

די לנאציזם: קודם כל, בפרשת עורך הדין אמנון דה הרטוך, חשוב להגיד שאלימות היא פסולה מעיקרה. בייחוד כשמדובר במשרת ציבור (Civil Servant, מושג שחסר במקומותינו) שמרים ידיים על נבחר ציבור. את מה שאני חושב על כלל הפרשה הזו כתב יוסי גורביץ' טוב משאני הייתי יכול, אבל יש פן אחד שבו לא נגע.

בזמן האחרון השיח הישראלי שולף את הנאציזם קצת מוקדם מדי; וכשאני כותב "קצת", אני מתכוון "הרבה מאוד". יש מקום לשאול מדוע נבחר ציבור, שכפוף למספר כללי התנהגות בעצמו, מרשה לעצמו לקרוא למשרת ציבור העושה תפקידו נאמנה (או לא, זה בכלל לא משנה) בשם גנאי כל כך חריף, בלי להתייחס לתגובה הבזויה של עו”ד דה הרטוך אחר כך. מה עשה דה הרטוך שזיכה אותו בכינוי הגנאי הזה? האם קרא לרצח יהודים? האם תמך בגלוי במפלגה הנאציונל סוציאליסטית? האם ביטא היהודי חובש הכיפה הזה תפיסת עולם המבוססת על האידאולוגיה הנאצית?

לא מכבר יצא לי להיות עד לוויכוח בין שומר בחניון לבין אישה שהחנתה את רכבה במקום אסור. כשאמר השומר לאישה כי אלה הם הכללים, ענתה לו מבלי להתבלבל "כן, גם לנאצים היו כללים". נדמה לי שזו רק דוגמה לכך שבשיח הישראלי השימוש במונחים בסגנון "נאצי", “אנטישמי" וכיו"ב נעשה נפוץ מדי, נפוץ מאוד. מדובר בזילות מוחלט של מושג הנאציזם או בחוסר הבנה של האידאולוגיה הנאצית המלאה. כך או אחרת, זה חייב להיפסק.

נבחרי ציבור צריכים לשלוט בזוהמה שיוצאת להם מהפה. עם או בלי קשר, הגיע הזמן להפסיק לכנות כל אדם שאיננו מסכימים עמו "נאצי". הנאציזם היה תפיסת עולם מלאה; ניתן למצוא תכונות אנושיות רעות רבות שהם דוגמה מוקטנת של הרע הגדול שייצג הנאציזם.

או בקיצור, תנו לנאציזם להיות תפיסת העולם הנוראה שהיא. עזבו אותו מחוץ לוויכוח הציבורי הלגיטימי. לפחות את המסר הזה אני מקווה שדה הרטוך הצליח להעביר – לקרוא לאדם "נאצי" באמת לא צריך להיות מקובל.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

נדמה שהגענו לנקודה במאבק שבה אגודות סטודנטים שונות מנסות למצוא את הדרך לחזור מהשביתה. הלחץ, האיומים והכמות הבלתי נסבלת של סטודנטים אדישים, שרק רוצים לחזור לספסל הלימודים ובלבד שלא ייאלצו לוותר על שבוע בטורקיה בקיץ מכניסים שיקולים זרים למאבק, שהוא אולי הצודק בתולדות מדינת ישראל.

לכן, יש מקום להזכיר לכולם על מה נאבקים, למה זה חשוב ולנסות להקיף את כל מה שחשוב לדעת על המאבק הזה. תרגישו חופשי להעביר את הטקסט הזה הלאה.

כך תענה:

הדבר הראשון שצריך להיעשות הוא הפרכה של נימוקי האוצר ומתנגדי המאבק.

מצוין. פשוט מצוין.
הטיעון הראשון במעלה שלהם נוגע למצוינות אקדמית. ראו את ארה"ב, הם אומרים, ראו איך שם משלמים שכ"ל גבוה, אבל מקבלים תמורתו כל כך הרבה, והמחקר האקדמי בארה"ב נפלא. יש כמה דברים שאפשר וצריך לענות לנימוק הזה.
ראשית, אנחנו לא ארה"ב. זה נראה פשוט ופשטני, אבל זה מורכב. אנחנו מרוויחים פחות מהאמריקאים, משלמים יותר מסים מהאמריקאים, כך שבסוף היום, יש לנו פחות כסף ממה שיש לאמריקאים. לכן, כפייה של מודל אמריקאי על מדינה שאינה אמריקה לא יכולה להתבצע. כשיהיו התנאים בארץ דומים לאלו של ארה"ב,יהיה מקום להשוואה הזו.
שנית, 80% מהסטודנטים האמריקאים מקבלים איזושהי מלגה. בארץ תקציב הסיוע לסטודנטים עניים נמוך במיוחד, ורובו מושקע בהלוואות ולא במלגות. תקציב ההלוואות כמעט תמיד נשאר עם רזרבות, כי סטודנטים עניים חוששים לפתוח חוב שלא יוכלו להחזיר בעתיד.
התשובה השלישית היא שזה פשוט לא נכון, מעשית. ברשימת 200 האוניברסיטאות המובילות בעולם של טיימס לשנת 2006 נמצאות ב-51 המקומות הראשונים 22 אוניברסיטאות אמריקאיות – פחות ממחצית. 8 אוניברסיטאות הן מאנגליה, 7 מאוסטרליה וניו זילנד, 3 מצרפת ושוויץ, 3 מקנדה, והשאר ממזרח אסיה. בבריטניה ואוסטרליה עוד ניגע בהמשך.
התשובה הרביעית והאחרונה היא ששכ"ל גבוה לא מחייב השכלה גבוהה טובה יותר. עובדה: בישראל שכ"ל גבוה מבגרמניה, פינלנד, צרפת, בלגיה, הולנד, אוסטריה, אירלנד, ודנמרק, ועדיין האוניברסיטה הישראלית היחידה בדירוג (העברית, 119) מדורגת מתחת אוניברסיטאות ממדינות אלו. אם המשוואה היא ששכ"ל גבוה שווה למצוינות אקדמית, איך זה שהאוניברסיטה הקנדית הראשונה בטבלה מדורגת מתחת לאוניברסיטה צרפתית?
התשובה האמיתית אינה מתחום הכלכלה. האמת היא, שמצוינות קשורה במצוינות החומר האנושי יותר משהיא קשורה בכמות המחשבים באוניברסיטה או בתקציב הגירים. האמת היא שמה שסטודנט נזקק לו כדי להיות מצוין הוא פנאי. את זה כבר אריסטו אמר – המילה האנגלית School באה מהיוונית Schole, שמשמעה פנאי. סטודנטים בכל העולם לומדים בבית שעות ארוכות. אצלנו? אצלנו עוד לא פגשתי סטודנט לתואר ראשון שבאמת סיים את כל חומר הקריאה שלו לאיזשהו קורס. אנחנו קוראים סיכומים מתורגמים, מנחשים מה יהיה או לא יהיה במבחן, או במילים אחרות – אנחנו לא משקיעים מספיק. ד"ר טאוב סיפר באחת מההרצאות שלו איך בארה"ב סטודנטים מסתכלים עליך מוזר אם לא קראת את החומר לשיעור – הרי אתה משלם כסף להיות שם. סטודנט במדינות אחרות יכול לעשות את כל זה. סטודנט בישראל לא – הוא רץ מהאוניברסיטה לעבודה,  ואת אותן שש שעות שמשקיע סטודנט נורווגי בלימודים, הוא משקיע בעבודה (או במילואים). אז נכון, סטודנט אוסטרלי או בריטי משלם, לכאורה, יותר מסטודנט ישראלי. אבל המדינה נותנת לו את הכסף הזה בדמות הלוואה שאותה יחזיר רק כאשר ירוויח סכום כסף משמעותי (נדמה לי שבבריטניה מדובר על מעל 15,000 פאונד), ולאורך זמן. יותר מזה – הוא מקבל מענק מחיה. למעשה, בתקופת לימודיו אוסרות רוב האוניברסיטאות על הסטודנט לעבוד מעל ל-15 שעות שבועיות בבריטניה, והוא גם לא צריך. יש לו את הפנאי לשבת וללמוד. סטודנט אמריקאי, שקיים סיכוי של 80 אחוז שקיבל מלגה כלשהי, יכול להרשות לעצמו לשבת וללמוד. ככה מפתחים מצוינות. אם למישהו נדמה שהוא יכול להוסיף לסטודנט הישראלי עוד תשלום של חמשת אלפים ש"ח בשנה וזה יתרום למצוינות הסטודנטים כי אולי יהיו עוד ארבע עשרה עמדות מחשב באוניברסיטה, כדאי שיתעורר מההזיה. מצוינות מטפחים על ידי החזרת הפנאי לסטודנטים.

שמנדריקים מפונקים
באחד מהטוקבקים לכתבה בYNET כתבה מישהי שהזדהתה כ"אמא" משהו בנוסח "אני לא רוצה לממן לכם ולחברים השמנדריקים שלכם דירה במרכז תל אביב. תגורו עם ההורים".
גם אם נניח שהאופציה של מגורים עם ההורים היא טובה ויפה, היא טובה ויפה לאזרחי ישראל שחיים בתוך עיר שיש בה אוניברסיטה. אבל מה אם אני מאופקים, משדרות, מרמלה או מיבנה, ועדיין לא בנו בעיר שלי מכללה או אוניברסיטה ראויה לשמה, או אפילו כזו שאינה ראויה לשמה? מה אז? אז נגזר עלי, בוודאי, להחמיץ שיעורים שמתחילים בשמונה וחצי בבוקר. יותר מזה – מה עם ירושלמי שחשקה נפשו ללמוד דווקא קרימינולוגיה, או לחלופין חיפאית שחשקה נפשה בלימודי יחב"ל לתואר ראשון? הרי לימודים לקרימינולוגיה לתואר ראשון קיימים רק באוניברסיטת בר אילן, ואילו לימודי יחב"ל לתואר ראשון קיימים רק באוניברסיטה העברית.
ואפילו יותר מכך, נקודה מוסרית: מיום שהמדינה הפסיקה לשלם להורים קצבת ילדים, היא לא יכולה לתת בתור פתרון את מגורי הילדים עם הוריהם. המדינה מפסיקה את קצבאות הילדים בגיל 18, לכן אין לה קרקע מוסרית לטענה שהסטודנט יכול לגור עם הוריו. אם נקודת המוצא של המדינה היא שהסטודנט גר עם הוריו, תתכבד ותשלם קצבת ילדים להורים עבור ילדיהם הסטודנטים הגרים עמם.
גרסא מעט שונה של הטיעון הזה מתייחסת למכוניות הפאר באוניברסיטה. מי שיש לו כסף להגיע לחניון האוניברסיטה ברכב, ועוד ברכב חדש, יכול לשלם עוד. זה נכון. השאלה היא לא, ואף פעם לא הייתה, האם עשיר יכול לשלם יותר על לימודיו. השאלה הייתה, ונותרה, האם מי שאין ידו משגת צריך לשלם יותר על הלימודים. ובמילה "יותר" אני מכוון כמובן ל"יותר ממה שהוא היה נדרש לשלם עכשיו, שזה יותר ממה שיש לו". נוסף על כך – מצב העניינים הזה רק מוכיח שהאוניברסיטה היום סגורה בפני אלה שידם אינה משגת לרכישת רכב יוקרתי, וזה משרת דווקא את הטענה ההפוכה – שיש להוריד את שכר הלימוד. אגב מצוינות אקדמית, ככל שיותר סטודנטים יכולים להרשות לעצמם להירשם לאוניברסיטה, כך האוניברסיטה יכולה לסנן יותר מועמדים ולטפח מצוינות רבה יותר.

סקטוריאליים
זו אחת הטענות האהובות עלי, הטענה שנשמעת, לצערי, גם מפי סטודנטים. הטוען לרוב יגלגל עיניו לשמיים וישאל "למה הסטודנטים נאבקים רק כשזה מגיע לכיס שלהם?!"
אז קודם כל, אף אחד לא שואל את האמהות החד הוריות מדוע הן לא נאבקו כשפגעו בנכים, או את עובדי חברת החשמל מדוע לא שבתו כשרצו להפריט את הנמלים. הסטודנטים הם סקטור ככל סקטור. אולי אם הם לא היו צריכים לעבוד וללמוד ולוותר על שינה הם היו יכולים לצאת להיאבק גם למען אחרים. אולם יתירה מכך: מיום שהוצעה טיוטת הפשרה הכוללת התחייבות מפורשת ששכר הלימוד למי שכבר החל את לימודיו לא יעלה, ונדחתה, מאבקם של הסטודנטים כבר איננו סקטוריאלי ועל כיסם בלבד. זאת מכיוון שכיסם כבר הובטח. כעת המאבק הוא עבור החיילת בצה"ל, התיכוניסט בשדרות, הבן של השכן. הוא מאבק חברתי – השכלה גבוהה היא המפתח הראשון במעלה ליצירת מוביליות חברתית ולשבירת מעגל העוני.

השביתה לא יעילה, היא רק גורמת נזק לסטודנטים
גם את הטיעון הזה מעלים בעיקר סטודנטים. אבל השביתה הזו יעילה מאין כמוה. היא מרחפת כעננה מעל ראשו של אולמרט, היא יוצרת איום בעיכוב בן חצי שנה ביציאת כוח עבודה מקצועי לשוק, שעלותו הכספית גבוהה, היא מאפשרת הפגנות בכל שעות היום בלי הפסקה, מה שמכניס את מאבק הסטודנטים לכותרות גם בימי וינוגרד. היא הולכת ונעשית יעילה יותר ככל שהזמן חולף, כיוון שהאיום שלה הולך ונעשה ממשי. האמירה, כאילו השביתה אינה אמצעי יעיל, נכונה בערך כמו האמירה ששביתת רעב אינה אמצעי יעיל, ואולי אף פחות. גם בשביתת רעב, הנפגע העיקרי, אולי בעצם היחידי, הוא השובת, ובכל מקרה לא מקבלי ההחלטות. אולם אי אפשר להתכחש ליעילותו של הנשק הזה, כיוון שיש משהו בנזק שנגרם לשובת שמעורר אמפתיה כלפיו, ולא מאפשר לתקשורת להתעלם ממנו.

מושחתים, נמאסתם
זה טיעון שנפוץ בתקשורת, ואף יצא מלשכתו של אולמרט. הטיעון הזה גורס כי השביתה מנוהלת על ידי שני פוליטיקאים שעושים הון פוליטי על גב הסטודנטים. השאלה הגדולה כאן, היא מה זה משנה? הם מוליכים מאבק צודק ונכון, מדוע האינטרס שלהם מעלה או מוריד לנו כהוא זה?

 וכך תטען

החלק הזה, אם הגעתם עד כאן, נועד כדי לשטוח את הטיעונים כבדי המשקל בעד המאבק, ולהסביר את תוצאותיו הרצויות.

הרווח לטווח ארוך
ראשית, הרווח לטווח ארוך, של החברה כולה, מתוצאותיו הרצויות של המאבק הינו עצום. ירוויח מכך מעמד הביניים, שלא יכבידו עליו בהוצאה נוספת. זה כבר ברור שמעמד הביניים הישראלי מתפורר, וההכבדה עליו תפגע בו עוד יותר. הפגיעה במעמד הביניים היא פגיעה במקור ההכנסה העיקרי של המדינה, ותביא לירידה בהכנסותיה, שבתורה תגרור הפרטות נוספות והשלכת עלויות נוספות על מעמד זה, עד שיתפרק לחלוטין. מדיניות ההפרטה הישראלית כבר זכתה לכינוי "פרועה ומופרעת" אפילו מכלכלנים אמריקאיים ניאו ליברליים. את רשימת החברות המופרטות ניתן למצוא כאן. מומלץ שלא לקרוא רשימה זו בעת חיתוך בצל, שכן הרשימה תגרום לכם לשפשף את העיניים. כן, באמת כתוב שם בית סוהר. הרשימה אינה כוללת את השירותים הניתנים לאזרח מהמדינה והופרטו גם הם, כמו מערכת הבריאות, ואינה כוללת גם את בנק יהב לעובדי המדינה שהופרט זה מכבר. אם יש מקום שבו המדיניות הזו חייבת להיעצר, הרי זה החינוך בכלל, והחינוך הגבוה בפרט. למה החינוך הגבוה בפרט?
כי החינוך הגבוה טוב, או צריך להיות טוב, גם למעמדות הנמוכים. העובדות הן שאקדמאי מרוויח יותר מלא אקדמאי. אם העובדה שפלוני הוא בן למעמד נמוך מונעת ממנו כניסה לאוניברסיטה, הרי שהוא יישאר בן למעמד נמוך. אם התואר הוא ההבדל בין מעמד ביניים למעמד נמוך, הרי שהאוניברסיטה היא הכלי מספר אחת למוביליות חברתית. דווקא משום כך עליה להיות נגישה גם לאלה שלא שפר עליהם מזלם להיוולד בצפון תל אביב או ביישוב כפרי בפאתי ירושלים, שהוריהם אינם רופאים, עורכי דין, מורים או רואי חשבון, אלא דווקא נהגי משאיות או בעלי קיוסק או שוטרים.
שכר הלימוד בישראל כיום הוא אחד הגבוהים בעולם, בייחוד אם מחשבים אותו ביחס לממוצע השכר במשק, אז הוא גבוה אפילו משכר הלימוד בבריטניה. העלאתו היא בבחינת יצירת תקרת זכוכית בלתי עבירה עבור בני המעמד הנמוך, ובד בבד גם שמיטת הקרקע מתחת לרגליהם של בני מעמד הביניים. האפשרות שלנו להקים בישראל חברה בעלת כלכלה יציבה קשורה קשר הדוק בהצלחתו של המאבק הזה.

סטנדרטים שלטוניים
וועדת שוחט נולדה בחטא. מתווה וינוגרד הראשון מעולם לא יושם. במקומו החליטה הממשלה והעומד בראשה למנות ועדה אחרת, שבה חמישה כלכלנים מתוך תשעה חברים, שיושב ראשה הוא פוליטיקאי ושמסקנותיה ידועות מראש עד כדי כך, שחודש וחצי לפני סיום עבודתה שוחט עצמו יצא אל התקשורת עם עיקרי ההחלטה העתידית. כבר מימי שלמה דברת ברור לנו מה דינה של וועדה שהוקמה לצורך מתן מסקנות והמלצות מוזמנות מראש, ומה דינו של היחס להשכלה וחינוך בראייה כלכלנית-תעשייתית. חשוב מכך, זו הפרה בוטה של ההסכמים שנחתמו עם הסטודנטים ב-1998, ושל התחייבויותיה של ממשלת ברק. זו פגיעה גסה בעקרון הרציפות השלטונית. דמיינו מצב, שבו ירדן מכריזה לפתע על מלחמה בישראל, מפני שהסכם השלום בין המדינות נחתם ע"י המלך חוסיין, והוא כבר לא מלך. אין הבדל גדול בין זה ובין פעולות הממשלה שלנו כעת. העובדה שממשלת ברק כבר חלפה מן העולם אינה מייפה את כוחה של הממשלה הנוכחית לבטל את ההסכמים וההבטחות שניתנו אז. זהו סטנדרט שלטוני לקוי. למה הדבר דומה? למצב בו יחליט ראש הממשלה לפזר את וועדת וינוגרד השנייה, לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה, ולמנות תחתיה וועדה בראשותו של חיים רמון, למשל, שתבדוק את התנהגות הדרג המדיני. זו בריונות. מעניין במיוחד שממשלה שבכזו קלות מבטלת הסכמים קודמים משתוממת מדוע הסטודנטים אינם ששים לקבל ממנה תכנית שתכלול הלוואה לכיסוי חלק משכר הלימוד. מי ייקח הלוואה מממשלה שבכל רגע נתון עלולה ליטול לעצמה את הזכות לשנות תנאים שהוסכמו?

רפורמה
מערכת החינוך הגבוה זקוקה לרפורמה. רפורמה כזו לא יכולה להיות, כפי שמוצע בטיוטת הסכם הפשרה, הסכמה למתווה שוחט מראש. היא לא יכולה להיות כזו שתתמקד רק בשכר הלימוד, ותכלול רק הבטחה מעורפלת של ראש הממשלה להוסיף תקציבים (אין פירוט של כמה או מתי) לחינוך הגבוה. רפורמה כזו חייבת לכלול, בין השאר, שקיפות תקציבית של האוניברסיטאות. חגיגת השכר, הפנסיות, הטיסות לחו"ל, הרכבים וכיו"ב המתחוללת שם חייבת להיפסק. מדובר במוסדות ציבור שמתוקצבים ע"י הממשלה, ואחת המטרות העיקריות של וועדת שוחט היא לספק להן יותר גמישות תקציבית, כאשר התנהלותן חסרת האחריות היא זו שהכניסה את ההשכלה הגבוהה למשבר מלכתחילה. מי שיחפש ימצא כמה נתונים מקוממים במיוחד. בשנת 2003 היו באוניברסיטה העברית 168 בכירים שהשתכרו, בממוצע, כ-36 אלף ש"ח בחודש. העלות החודשית של המשכורות הללו – ששה מליון וארבעים ושמונה אלף ש"ח. בשנה זה בערך שבעים ושניים וחצי מיליון. באוניברסיטה העברית בלבד. אין לזה הצדקה, אין לזה הסבר. אין כל תירוץ שיכול להבהיר מדוע שליש (!) משכר הלימוד של כל סטודנט הולך ישירות לחשבון הבנק של 168 בכירים. אי אפשר לדבר על רפורמה במערכת החינוך הגבוה בלי לדבר על זה. פשוט, כי אין כל סיבה לחשוב שבכירי האוניברסיטאות יתנהגו אחרת ביותר כסף שנשלם להם.

שבירת השביתה
שבירה של השביתה וסיום המאבק ללא תוצאות אמיתיות לא יאפשר לסטודנטים להתקומם עוד זמן רב. עברנו את נקודת האל חזור, ומכאן יש שתי אפשרויות בלבד – ניצחון במאבק או תבוסה צורבת. התקפלות כעת תהיה הוכחה ואיתות למנהיגים שלנו שלסטודנטים אין חוט שדרה. היא תאלץ את האגודות לחתום על הסכם פשרה משפיל שיחייב גם את הסטודנטים הבאים אחרינו. לכן, לעצם אי ההתקפלות עצמה יש משמעות וחשיבות גבוהה מאד.

מאבק צודק סופו שינצח, ומאבק הסטודנטים הוא צודק מאין כמותו. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית מתחילה להראות סימני שבירה. אבל המאבק עוד ניטש, ועלינו להמשיך להיאבק אותו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.

כדרכו הקפטיליסטית עד אימה, “הארץ" ממשיך להתנגד לכל צעד שמראה חמלה כלפי הציבור. באמצעות פרשן כלכלי כנחמיה שטרסלר מצליח "הארץ" לתקוף בסוף השבוע הזה אפילו את הארכת חופשת הלידה שעברה בכנסת השבוע, מ-12 ל-14 שבועות.

שטרסלר טוען שהארכת חופשת הלידה היא צעד פופוליסטי, אבל הטיעונים בהם הוא משתמש הם פופוליסטיים לא פחות. הוא מתחיל בטיעון, הנכון תמיד, שיש עוד דברים לעשות ב-250 מיליון שקלים. זה נכון. יש המון מה לעשות במדינתנו הקטנה. התקציב מנוהל רע ומחולק רע ומיליארדים נשפכים על סקטורים לא יצרניים רק בשביל יציבות קואליציונית מדומה. אבל זה לא מוריד כהוא זה מהלגיטימציה של הארכת חופשת הלידה. לפני ההארכה, ישראל הייתה אחת המדינות המפגרות בעולם, בוודאי המפגרת ביותר בעולם המערבי (להוציא אוסטרליה וארה"ב, שעוד נגיע אליהן) בנושא חופשות הלידה. אחריה, היא עדיין אחת המדינות המפגרות בעולם בנושא הזה – אבל קצת פחות.

הטיעון הבא שלו היה שאמנם באירופה חופשת הלידה ארוכה יותר, אך מדובר במדינות עשירות יותר, שלהן פחות אתגרים ופחות ילדים למשפחה. זה טיעון פופוליסטי, זול ואף במידת מה שקרי. במדינות אירופה יש גם, בד"כ, הרבה יותר אנשים. בישראל נולדו כמאה ארבעים וארבע אלף תינוקות ב-2005. בצרפת נולדו ב-2004 כשמונה מאות אלף תינוקות, כלומר, בערך פי חמש וחצי. אז נכון שצרפת עשירה יותר מישראל – אבל היא גם דואגת להרבה יותר לידות. ודואגת טוב, או לפחות טוב יותר מישראל (למרות שטוב פחות מבריטניה, שבה נולדו ב-2005 כשש מ