פתחון פה

ביום השואה שעבר ראש עיריית ישראל אמר:

"במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים"

לפליטים עדיין לא ניתן טיפול רפואי בסיסי. ניצולי השואה עוד לא קיבלו אפילו את הסכום העלוב שמעשני הסיגרים הסכימו לחלוק להם. "נדרתי הנדר, לזכור את הכול - לזכור, ודבר לא לשכוח".

ממשלת אולמרט הגיעה לסוף דרכה כבר בשנה שעברה. בינתיים, נזקי הממשלה הזו כבר פוערים סדקים עמוקים בחברה הישראלית ומחסלים אט-אט את היסודות הדמוקרטיים בחברה. אין זה מקרה שדווקא ממשלה זו דנה בחלופות לשיטת השלטון הקיימת ביוזמתו של אדם כאביגדור ליברמן, או שדווקא ממשלה זו הכריזה מלחמת חורמה מסוכנת מאין כמותה על בית הדין הגבוה לצדק. ממשלת אולמרט היא ממשלת ההמון המוסת, המשולהב, הגאה. זו אותה ממשלה שהצליחה לשכנע את הציבור בארץ שלשלוח פליטי ג'נוסייד חזרה למותם זה המעשה הנכון למדינה היהודית, שמקדישה מיליונים לחגיגות פסאודו-פטריוטיות כשכל הציבורים נאנקים תחת מדיניותה הכלכלית, שחזרה בה מכל הבטחותיה לבוחרים בלי למצמץ. זו הממשלה שעתידה להפעיל צנזורה גם כאשר לא מדובר בסכנה ברורה ומיידית, שהעבירה חוק שמאפשר למשטרה שלה לדלות כמעט כל פיסת מידע אפשרית על כל אדם, שחלקים ממנה מנסים למנוע את חופש ההפגנה, בזמן שחלקים אחרים עושים דה-לגיטימציה מלאה לציבור הלא-יהודי בישראל. אם לא נתעורר עכשיו, אם הציבור הישראלי הדומם לא ייקח חזרה את האחריות לגורלו, אפשר כבר לקבוע שלט קטן בדיוטי פרי בנתב"ג – "האחרון שיוצא, נא לכבות את האור". להמשך קריאה »

אטימות: ראש העירייה של מדינת ישראל לא מפסיק לומר דברים שמעלים לכותב שורות אלה את לחץ הדם. הפעם על הפרק, ההיתממות המכוערת שלו בנושא הפליטים. " במדינה כמו שלנו מגיעים בלילה עשרות אנשים, מה יכולה לעשות המדינה? לעמוד מאחורי הקו עם צימרים?"

דמגוגיה זולה? בהחלט. המשך המדיניות שלו, של עידוד שנאת זרים? כמובן ("במדינה כמו שלנו"). אטימות לב נבזית? בוודאי.

לא, אודי, אין צורך לבנות צימרים ליד הגבול (בכלל, אולי כדאי שתעסוק קצת פחות בנדל"ן). יש צורך לא לשלוח פליטים של רצח עם למותם, להפסיק לתת לחיות האדם המצריות לשמור לנו על הגבול, להפסיק לשקר לנו בפרצוף לגבי כל סוגיית הטיפול בפליטים. בעיקר יש צורך שתקיים את מה שאתה עצמך אמרת ביום השואה האחרון: "במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים". מילים גדולות, אודי, מעשים אין. קצת כמו וועידת אנאפוליס, הטיפול ביישובי הצפון בזמן המלחמה, הטיפול בסטודנטים, הטיפול בקסאמים – קצת כמו כל הקדנציה שלך.

צימרים? לא. מקלט לפליטי טיהור אתני בהיקף מזעזע? עוד איך כן. ומדינת ישראל, יותר מכל מדינה אחרת.

גרועה יותר מכל שגיאותיו של אולמרט היא הגאווה המדושנת שגורמת לפליטות פה כאלה.

בואו פקידים: חוק ההסדרים, זה שנותן לפקידי האוצר לשלוט לנו במדינה, עבר הלילה בקריאה ראשונה יחד עם התקציב. מעניין לראות כמה מהדברים שאמר רוני בר-און, המתקרא שר אוצר, בהקשר זה. למשל: "בדגל החינוך אנחנו עוסקים בגיל הרך, במעונות יום, ביסודי ובתיכון… הרפורמה שהבאנו היא במעמד המורה והמנהל, בשכר המורים, במבנה ההעסקה ובבניית כיתות לימוד, בהובלת דו"ח שוחט, ובבלימת בריחת המוחות…" (ההדגשה שלי). בר-און, כנראה, לא קורא עיתונים. לו היה קורא עיתונים (או לפחות את הבלוג הזה) היה יודע שיש שביתת מורים, שמשרדו הוא שותף פעיל בכרסום במעמד המורים ושדו"ח שוחט יכול להיות מיושם רק עם הסכמת הסטודנטים (זה לא מקרי שהוא שכח את זה – הסטודנטים לא מעניינים אותו). ממש רפורמה תקציבית למופת.

בנושא החברתי אמר השר: "תפסת מרובה לא תפסת… ולכן אנחנו שמים דגש על הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ככלי לצמצום העוני לטווח הרחוק…" תפסת מרובה לא תפסת, זה השם החדש במשרד האוצר למדיניות שלהם לא לתת למי שאין לו. כנראה שהשר המנוכר לא יודע שהשתתפות בכוח העבודה בישראל ממש, אבל ממש, לא מבטיחה חיים מעל לקו העוני. עוד פחות, כשבר-און ופקידיו אמונים על עגלת הכסף. ככה זה, כשחוק ההסדרים נותן לפקידים של בר-און את הסמכות לבטל את חוק חשמל חינם לנזקקים שהועבר בכנסת לא מכבר, הטלת מסים נוספים וכיו"ב, קצת קשה לקרוא לתקציב תקציב "חברתי". אבל היי, אי אפשר לעזור לכולם. תפסת מרובה – לא תפסת.

וככה, בשקט, נדחו ארגוני המרצים ע"י האוצר, לא לפני שאותו אוצר בדיוק "שכח" להעביר לאוניברסיטאות תוספת תקציב שמגיעה להן במסגרת רפורמת שוחט שהשר כל כך מתגאה להוביל. ולא שכחנו להזכיר שבמסגרת מניעת בריחת המוחות מתברר שממשלת ישראל לא בדיוק עומדת בהתחייבויותיה לסטודנטים. זו אותה המדינה ש, אם חלילה ייושם מתווה שוחט, הסטודנטים ייאלצו לחתום אתה על הסכמי מלווה. לא מפתה במיוחד. מדינת ישראל נשארה הגורם היחיד שממש לא שווה לחתום אתו על הסכמים.

ככה, באור יום מלא ובאין מפריע, הופכת מדינת ישראל מדמוקרטיה לביורוקרטיה – משטר פקידים.

רק לא ג'ינס: הנימוק של יו"ר הכנסת, דליה איציק, לאיסור לבישת ג'ינס במשכן היה "הכנסת היא הבית של העם וזה כבודו של העם, וככה זה עובד בכל הפרלמנטים בעולם". ומפאת כבודו של העם, איש נכה וזמר שהכנסת הזמינה עוכבו בחוץ. כבודו של העם מאפשר לעבריין המורשע רמון להתהלך חופשי במסדרונות הכנסת כמשנה לרה"מ, לראש מפלגתה של איציק, המעורב בשלוש חקירות שונות, להתהלך באין מפריע – הם לובשים חליפה, אז כבודו של העם לא נפגע.

חברי הכנסת ועוזריהם עובדים בכנסת. אין דינם כדין המבקרים בכנסת, שהם מעסיקיהם, אורחיהם, העושים שימוש לגיטימי במשכן, שהוא המקום להגיע אליו לפעילות פוליטית, או אם במקרה זימנו אותך לוועדה כזו או אחרת. כשאני מזמין אנשים למקום העבודה שלי, אני לא אומר להם מה ללבוש.

ולא, זה לא דומה בכלל לצורך להתלבש בצניעות. אני יכול להבין למה אסור להיכנס לכנסת בבגד ים, אבל ג'ינס? מכנס מקובל ולגיטימי, שכמעט לכל אדם יש בארון?

זה רק סמלי שהכנסת מסרבת להכניס לתוכה את המכנס המזוהה עם פועלים, סמלי לניתוק של הכנסת, לחלוטין, ממעמד הפועלים. בשבוע הבא הוזמנתי לדיון בתת וועדה מסוימת. אם לא ייתנו לי להיכנס – אסתובב ואלך, וכך צריך לנהוג כל מי שזומן לכנסת ונדחה כי מכנסיו היו עשויים מהבד הלא נכון.

בריונים: לפני סוכות התכסו רחובות עירי ירושלים בפליירים המבשרים על התכנית להקמת חמישה מאחזים בחול המועד סוכות. המשטרה ידעה, הצבא ידע ואפילו העמיד פנים שפינה, אולם מתברר, שוב, שכשהפה של שר הביטחון מדבר על פינוי מאחזים, זרועו הארוכה מאפשרת לחדשים לעלות.

כשפלסטינים יידו אבנים על עורקי תחבורה של מתנחלים, צה"ל ידע להגיע למקום תוך דקות ולפזר אותם. מתנחלים זכאים לרכבים ממוגנים, מכיסי ומכיסכם כמובן. אבל בשטחים הכבושים יש חוק אחד לאדוני הארץ, וחוק אחר לנדכאים – מתברר שמאז הוקם המאחז "שבות עמי" סובלים הפלסטינים באזור מיידוי אבנים באזור צומת ג'ית, דרכה נוסעים, בין השאר, תושבי קלקיליה, שכם והכפר ג'ית. תלונות זורמות למת"ק ולמשטרה – אבל למי אכפת. מדובר, אגב, בתושבי אותו אזור שסובל כבר ארבע שנים מהתנכלויות של פורעי החוק מחוות גלעד. מדובר גם במאחז שנמצא בבית של פלסטינית, עם רישום בטאבו והכול. המדינה? כמובן שלא נוקפת אצבע. היא עסוקה במו"מ עם פורעי חוק על איך ומתי יאכפו את חוקי מדינת ישראל גם עליהם.

ומה יש לדניאלה וייס, אוחזת הרגבים הקדושה מקדומים, לומר על העניין? שאלה שני ילדים. אה, וגם שהיא, ראש מעוצה אזורית המקבלת את שכרה ממדינת ישראל, שהתה במאחז יום ולילה לאורך הקמתו (האלימה) – הלא חוקית, כאמור. אלה פני הדברים בחלם שלנו. יש עובדי מדינה שנאסר עליהם להשתתף בהפגנות (כמו חלק מעובדי מערכת החינוך), ויש עובדי מדינה שיכולים לצפצף על החוק בראש חוצות, ועוד להצהיר על כך לעיתון. משהו אומר לי, שלא רק שוייס לא תקבל אפילו נזיפה משר הפנים, מעסיקה, אלא גם שמשכרה לא יירדו ימי ההיעדרות מעבודתה עת שהתה במאחז. כי בישראל, "אדוני הארץ" הם מעל לכל דין, תקנה, נוהל או חוק – וככה הם גם מתנהגים.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

אני מאוד נהנה לטקבק בבלוג של גדי טאוב. כבר כתבתי כאן שהדיונים שמתעוררים שם הם תמיד מרתקים ותמיד ברמה גבוהה מאוד. אלא שהפעם הטוקבק שלי הוא קצת ארוך מדי לפורמט של טוקבק, אז העדפתי להעלות אותו כפוסט נפרד.

המגיב אמנון הלל בפוסט הזה טוען מספר טענות שיש לי ויכוח אתן. ראשית, הרקע שלו אינו מדויק. הבסיס שלו הוא ש"דמוקרטיה מתייחסת בפירוש לכל אדם". זו, כמובן, טענה שאיננה נכונה. הליברליזם מתייחס לכל אדם. הדמוקרטיה מתייחסת לכל אזרח. כך, הדמוקרטיה הגרמנית אינה מתייחסת אלי, כי אני אינני אזרח גרמני. גם אם אעבור לגור בגרמניה (אין חשש כזה), כל עוד לא אהיה אזרח גרמני לא אהיה חלק מהגוף הריבוני בגרמניה, שהוא, כמו בכל דמוקרטיה, האזרחים. הדוגמה הזו טובה במיוחד מפני שבגרמניה יכול להתיישב כל מי שיש לו אזרחות של מדינה החברה באיחוד האירופי. כך, למשל, יכול פייר הצרפתי להתיישב בגרמניה - אולם על אף שממשלת גרמניה מעניקה לו את הזכות להתיישב שם, אין לו זכות הצבעה והוא אינו אזרח. המשטר הדמוקרטי הגרמני פוסח עליו - הוא לא נוטל בו חלק.
האם מדובר במשהו רע? לא בהכרח. מדינות לאום אינן בהכרח רעות, זולת באספקלריה קוסמופוליטית. בכל מקרה, מדובר בדמוקרטיה נורמטיבית, כיוון שמדינות לאום דמוקרטיות הן מקובלות למדי.
בהמשך טוען מר הלל ש"העובדה שיש נבזויות ומדיניות אנטי-דמוקרטית במקומות אחרים בעולם לא יכולה לשמש הצדקה למדיניות כזו בישראל." בכך הוא מסלף את דבריו של ד"ר טאוב, לו הוא מגיב. העובדה שברחבי העולם ישראל הולכת והופכת למוקצה מחמת מיאוס בדעת הקהל מעידה על מגמתיות כלשהי. בראייה היסטורית רחבה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא גיהוק היסטורי ותו לא. הג'נוסייד בדארפור גובה קרבנות רבים יותר, הקומוניזם הסיני גובה קרבנות רבים יותר, הרוסים בצ'צ'ניה ביצעו מעשים אכזריים יותר, הכיבוש האירופי של אדמת אמריקה היה אכזרי יותר ובהמי יותר, משטר האימים הצפון קוריאני, זה שממיתים בו אנשים בתאי גזים לשם הניסוי, נורא בהרבה מהכיבוש הישראלי בגדה. אמת, כל אלו אינם מצדיקים מדיניות של כיבוש - אולם אין שום פרופורציה בין מידת העיסוק התקשורתית, האקדמית והציבורית בכלל בסכסוך במזה"ת לבין גודלו הממשי של הסכסוך. אם האקדמיה הבריטית משחקת בחרמות על ישראל, אולם לא מזכירה במילה את סודן, רוסיה או סין, יש כאן איפה ואיפה. אם כל ילד בעולם יודע מה שמו של ראש עיריית ישראל, אבל מעטים שמעו את שמו של קים ג'ונג-איל, ההיטלר של המאה העשרים ואחת, יש כאן אבדן פרופורציה מוחלט.
ממשיך הלל וטוען: "הציונות שאפה והקימה מדינה יהודית בשטח פלשתינה-א“י המיושב במקומיים ומכאן הסכסכוך הציוני פלסטיני העקוב מדם." אלא שמדינת ישראל קיבלה מנדט מהאומות המאוחדות להקמתה כאן. אפשר "להאשים" את ההגירה המאסיבית שהביאה הציונות, אולם יש לזכור שני דברים - הראשון, שמרבית העולים קיבלו אישורי הגעה, אם מהעות'מאנים ואם מהבריטים. כיוון שהם היו אדוני הארץ באותה תקופה, לא מדובר כאן על הידחפות בכוח אלא על התיישבות ברשות.
חשוב להדגיש שבשטח שהיום הוא ישראל לא הייתה מדינה פלשתינית ריבונית טרם שובו של העם היהודי. לא נדחקו רגליה של מדינה ריבונית פלשתינית, וספק רב אם בכלל היו למקומיים שאיפות לאומיות כלשהן אז. הריבונות על הקרקע הייתה של הטורקים ואחריהם הבריטים, והם שאפשרו את העלייה לכאן.
טענתו הבאה של הלל היא" "הפעילות למען ”רוב יהודי“ ו“אופי יהודי“ בפלשתינה שגם אחרי עשרות שנות פעילות ציונית ישבו בה ב-1922 רק 80 אלף יהודים (לפחות 30 אלף מתוכם לא ציונים או אנטי ציונים) לעומת 650 אלף פלסטינים חייבה צעדים גזעניים ומדכאים כלפי הפלסטינים. מדיניות זו נמשכת עד היום." ראשית, הלל מתעלם מכך שכבר ב-1917 נתנה המדינה שלה ריבונות על השטח הצהרה שהיא רואה בארץ ישראל מקום להקים בו בית לאומי לעם היהודי. הגדרה זו מקפלת בתוכה את התפיסה ש"בית לאומי" זה יהיה לבני העם היהודי, וממילא שיהיה בו רוב יהודי ואופי יהודי. כשהלל כותב על צעדים גזעניים, כהגדרתו, דומה שהוא מתעלם ממספר דברים - העובדה שישראל קמה רק ב-1948 וממילא לא יכלה לנקוט בצעדים גזעניים לפני שהייתה ריבונית על שטח, העובדה שהיו אלה דווקא מי שהלל מכנה "המקומיים" שפעלו בשיטות של אלימות וטרור, גם כלפי המשטר וגם כלפי היישוב היהודי, שהיו אלה הם שפצחו בפרעות תרפ"ט, למשל, כחלק מתפיסה של שטח א"י ההיסטורית כחלק מקרקע ערבית - תפיסה לאומית ערבית שביסודה הנחת יסוד בעלת אופי שאני מתפלא שהלל לא מגדיר כגזעני: שהקרקע כאן שמורה לערבים בלבד.
מלחמת העצמאות החלה לאחר שמדינות ערב והערבים המקומיים סירבו לקבל את תכנית החלוקה, תכנית בה נתנו מרבית מדינות העולם את הסכמתן להקמת מדינה יהודית (ודוק: זהו המנדט שניתן למדינת ישראל - להיות מדינה יהודית) בשטחי א"י ההיסטורית. המלחמה החלה בפעולות טרור של הציבור הערבי בישראל והמשיכה בפלישת מדינות ערב על מנת למגר בכוח הזרוע את היהודים מהקרקע שנתן להם האו"ם. האם עליי להבין מדבריו של הלל כי עלייה באישור לשטח שנמצא בשליטת מדינה כלשהי היא חמורה וגרועה מניסיון למגר תושביה של מדינה ריבונית הפועלת מתוקף מנדט בין לאומי לקיומה?
בשלב הזה בערך עובר הלל לדמגוגיה. "זה כולל ממשל צבאי מדכא בתוך ישראל על מאות אלפי פלסטיניים משך כמעט 20 שנה. זה מחייב אפליה מזעזעת בפיתוח, בהקצאת אדמות, בשירותים בסיסייים לאזרחים כחינוך, בריאות ורווחה."
עכשיו, מי שקורא פה מדי פעם יודע שאני מתנגד נחרץ לכיבוש הישראלי בגדה ולאפליה כנגד ערביי ישראל. אלה דברים שצריכים להיפסק. אבל, וזה אבל לא קטן בכלל, אין בכך משום שמיטת הקרקע תחת עצם זכותו של העם היהודי למדינה. לעם הסיני מגיעה מדינה על אף זוועות המלחמה שמבצעת ממשלתו. לעם הגרמני מגיעה מדינה על אף המשטר הנאצי. ולכן, עד כמה שאפליה וכיבוש הם דברים נוראיים (והם אכן כאלה), אין הם מהווים טיעון משכנע באשר לזכותה או אי-זכותה של ישראל כמדינה יהודית.
"כל זה לא מקרי ולא נובע מרוע אלא רעיון המדינה היהודית המחייב דיכוי בלתי פוסק ואפליה, כלומר גזענות כלפי הפלסטינים."
כלומר, מדינה לאומית מחייבת גזענות כלפי מי שאינם בני הלאום? או שהלאום היהודי, כרגיל אצל כל מיני יהודים-שונאי-עצמם, צריך להוכיח עצמו יותר מלאומים אחרים? במילים אחרות, אם רעיון המדינה היהודית כולל אינהרנטית אפליה, אז גם רעיון המדינה הצרפתית או הגרמנית הוא כזה. אלא אם כן טוען מר הלל שמהיהודים נדרש יותר ממה שנדרש מהצרפתים.
"כיצד מציע טאוב לכנות מדינה שהזכויות בה נקבעות לפי מוצא לאומי?"
אה… דמוקרטיית לאום?
"שלילת אזרחות, זכויות ורכוש מתושבים בשל מוצאם והענקת אזרחות אוטומטית למוצא אחר היא אפליה ומבטאת גזענות." זו כבר דמגוגיה זולה. ממי נשללה אזרחותו? אלה שגורשו במלחמת העצמאות מעולם לא היו אזרחי ישראל, וממילא מצאצאיהם לא נשללה אזרחות - פשוט לא ניתנה להם. גם אוסטריה, איטליה או שוודיה לא מעניקות אזרחות לכל אחד, אבל בן להורים שוודים שנולד באיטליה הוא אזרח שוודי לכל דבר ועניין. האם גם שוודיה מדינה גזענית?

"מדינה דמוקרטית אמיתת היא מדינה של כל (כל!) התושבים שלה ללא הבדל." לא. היא מדינה של כל האזרחים שלה. אחרת, מה מונע ממיליוני גרמנים לעבור לגור בצרפת, ומיידית, כיוון שהם תושבים, להפוך את צרפת למדינת לווין גרמנית?

"אך בישראל קיים חוק יסוד הכנסת (סעיף 7א) שמאפשר לפסול רשימה שמעוניינת להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה במקום מדינת יהודית.
מתברר שדווקא מפלגה עם מצע דמוקרטי שרוצה להפסיק את האפליה עלולה להפסל לרוץ לכנסת בשם עיקרון אנטי דמוקרטי של השמירה על המדינה היהודית."
נעזוב את זה שהלל פשוט מסלף את המציאות כאן - סעיף 7א, שנוסף ב-1985, קובע שלא תשתתף בבחירות רשימה אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, הסתה לגזענות או שלילת קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. בשום מקום לא מוזכר הביטוי "מדינת כל אזרחיה". גם בוורסיות הקיצוניות ביותר של תרחיש האימים הזה של מדינה דו לאומית לא מוזכרת שלילת ישראל כמדינת היהודים - גם היהודים - ועל כן מדובר בסילוף. בל"ד, למשל, רצה עם מצע של מדינת כל אזרחיה, וכמוה גם תע"ל ורע"ם. לא יפה לשקר.
ועוד: מפלגה שרוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה שאינה של העם היהודי רוצה לגרום לישראל להיות משהו אחר מהמנדט שניתן לה כמדינה יהודית וממילא מהווה גזענות הפוכה וביטול זכותו הלגיטימית של העם היהודי על חלקים מפיסת הקרקע הזו.

ואגב, מה עם התנועה הלאומית הפלשתינית, אמנון? להם לא מגיעה מדינה? ללאום הפלשתיני לא מגיע להגדיר את עצמו במדינה עם גבולות ברורים? כי אם כן, אז מדינה דו לאומית פוגעת בעקרון הזה. או שמא מציע מר הלל כי המדינה הפלשתינית תוקם לצד מדינה דו לאומית, כלומר לפלשתינים מגיעה מדינה וחצי וליהודים - חצי? על מה זה נשען?
ואם ללאום הפלשתיני לא מגיע, לשיטתו של אמנון, להגדיר עצמו במדינה משלו, אז מה ההבדל בין אמנון לבין נדיה מטר? הרי גם היא טוענת את אותו הדבר בדיוק.

זה מה שקורה כשמבלבלים לאומיות עם גזענות. הגבול הוא דק, אבל הוא שם.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

ישנו הבדל מרכזי אחד בין הקרמטוריום העשן בבירקנאו למתקן שרפת הגופות בחיבת ציון. אחד, קטן, פעוט אפילו, אבל כזה שהופך את כל ההתקפה של הפועלים בשמה של מסורת ישראל סבא ללא רלוונטית - מפעילי המשרפה בחיבת ציון לא פעלו אקטיבית להבאתן של גופות אליה - הם לא הרגו אף אחד. לומר, כפי שעשה זאת השר יצחק כהן ומתחסדים אחרים, שבשואה שרפו יהודים - אין בכך יותר מהשוואה דמגוגית זולה, חסרת ביסוס ואווילית. הקרמטוריום לא הומצא על ידי הגרמנים ולא נולד כחלק מהפתרון הסופי, והקמתו של קרמטוריום עוד לא מבשרת את תאי הגזים. לכנות את מתקן השרפה "פתרון סופי מחודש" הוא זילות נוראי של מעשי הנאצים - זילות, שאין זו הפעם הראשונה שנציגים מהזרם של כהן נוקטים בו. זוכרים את עו"ד דה-הרטוך? זה שהיה "גרוע יותר מהנאצים", אם תשאלו את יעקב כהן? בסוד אפשר ללחוש על אוזניו של השר כהן, שקיימים בישראל קברי אחים. כן כן, ממש כדוגמתם של אלה ביער טיקוצ'ין. אולי יסכים השר המלומד להפנות את חיציו גם כנגד קברים אלה, שהרי לא יעלה על הדעת שידחסו יהודים רבים בבור אחד, כפי שעשה זאת הצורר הנאצי י"ש. ואם כבר את זכר השואה מעוניין השר כהן להציל, האם יהיה מוכן לוותר על תוספת תקציבית לישיבות בתמורה להגדלת קצבאות ניצולי השואה?
בכלל, פה גדול לו מדי, לשר הדפ"ר. האמירה "בכוונתי לפעול להוציא מחוץ לחוק את עמותת עלי שלכת וראשיה, היונקים את מורשתם ממשמידי העם היהודי…לא ירחק היום ועם ישראל ישמח לפזר את אפרם האידאולוגי…מחוץ לגבולות המים הטריטוריאליים של ישראל" היא בחזקת הסתה פרועה, מטורפת ומסוכנת בהרבה, אגב, מדברי הבלע של פרופ' הלל וייס בחברון. אין מה לדאוג, חקירה לא תיפתח נגדו גם אם חלק מעושי דברן יבינו את רמיזתו העבה כאילו ראשי העמותה ראויים לגורלו של אייכמן.
המשחק של השר כהן הוא נורא קל לשחק. בישראל של שומרי התורה הספרדים אסור להיות הומוסקסואל. איפה עוד היה אסור להיות הומוסקסואל? האם ניתן להסיק מכך שאנשי ש"ס הם אנשים "היונקים את מורשתם ממשמידי העם היהודי"?
באמירת אגב חשובה, דווקא המשטר בוחן כליות ואינטרנט שמנסים להציע אנשי ש"ס כאלטרנטיבה לדמוקרטיה בה יש משמעות כלשהי לחירויות אדם בסיסיות מזכיר הרבה יותר משטרים אפלים, והדמוניזציה שאלה עושים ליריביהם, חדשות לבקרים, מזכירה תעמולה גבלסיאנית הרבה יותר ממפעיליו של שירות קבורה אלטרנטיבי. בירושלים עוד תלויים פשקווילים נוטפי שנאת אדם המזהירים מהפריצות המוסרית שבהומוסקסואליות, וההשוואה בין מפעילי "עלי שלכת" לבין הנאצים היא דמוניזציה לשמה.
באותה נשימה שבה ישראל דנה בהצעות חוק כגון זו, היא נמנעת מנקיטת עמדה לגבי רצח העם הארמני, מגרשת אל מותם את פליטי הטיהור האתני בדרפור (בשם מרקם החיים היהודי, כמובן) ונמנעת ממתן מענה הולם לניצולי השואה החיים בקרבה. באותה המהירות שבה גורשו הסודנים, יובאו 100 "בני שבט המנשה" לישראל. ההבדל? האחרונים הולכים לעבור גיור, ואיזה חובש כיפה אמר שהם צאצאיו של שבט מנשה.
ככה מתנהלת ישראל עם השואה - מוסר כפול. בשמה של השואה ניתן למנוע מיהודים לבחור האם ברצונם להשתעבד לשירותי הדת גם לאחר מותם, להצדיק אלימות, לצנזר ולפגוע בציבורים שלמים - ובה בעת, לפתח שנאת זרים, להפקיע אותה מידי הניצולים ולשלוח פליטים אל מותם. לעם הנבחר מותר.
הודות לשר כהן, אכן התקרבתי עוד קצת ליהדות. בביקורי הבא בבית הכנסת, אומר בכוונה גדולה: "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ".

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה 

ראש עיריית ישראל, אהוד "קוויזלינג" אולמרט, הגדיש את הסאה היום. מעל ל-50 פליטים מסודן גורשו למצרים, רובם המכריע פליטי רצח עם. כנופיית הבריונים המכנה עצמה ממשלה כבר שיקרה לציבור בעבר בנושא הפליטים, אולם מקרה זה עובר כל גבול .
הפליטים האפריקנים בישראל הם ברובם פליטי רצח עם. כנופיות מוסלמיות ערביות בסודן טובחות במוסלמים שחורים, כלומר, מבצעות טיהור אתני. את פליטי הטיהור האתני הזה מגרש אולמרט למצרים, שכבר הוכיחה בעבר עד כמה הטיפול שלה בפליטים "מסור", בלי שום ביטחון שהשלטון המצרי לא יסגיר פליטים אלו חזרה לאזורי האסון שבהם חייהם בסכנה.
הדרך להשיג הסכמה ציבורית למהלך כזה היא באמצעות עידוד שנאת זרים לאומנית, כאילו יהדותה של מדינת ישראל תלויה באלפיים פליטים. היא לא. היא לא תלויה גם בעשרת אלפים פליטים או במאה אלף פליטים. איך אפשר להחזיק מיליוני פלשתינים תחת כיבוש ולהתייחס לאלפיים פליטי טבח עם כאל פצצה דמוגרפית מתקתקת?

"עניי עירך קודמים", מצטט הישראלי המוסת בלהט, "נופלים קסאמים בשדרות, נסראללה עשה לנו בית ספר, איראן בונה פצצת אטום, עברי לידר לא סיים שירות צבאי, אין לחם אחיד בחנויות - דווקא אנחנו צריכים את הכושים האלה עכשיו?"

כן.

ב-9 באפריל 1940 כבשה גרמניה הנאצית את דנמרק. הדנים הורשו לשמר את ממשלתם ומלכם, כריסטיאן העשירי. המשטר הדני התנגד לכל אפלייה נגד יהודים. כשלוש שנים לאחר מכן פוזרה הממשלה הדנית והוחל על דנמרק משטר צבאי. המשטר הגרמני התכוון לבצע את תכנית הפתרון הסופי גם בדנמרק. הדבר הודלף ליו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בדנמרק, האנץ האדטופט, שהעביר אותה הלאה. במספר ימים בתחילת אוקטובר 1943 הועברו כ-7,200 יהודים מדנמרק לשוודיה, במבצע שעירב דנים רבים. דנים אלה סיכנו את חייהם, רכושם וחירותם על מנת להעביר את אותם היהודים.
כאילו לא די בכך, גם כ-500 היהודים שנתפסו והועברו לטריזנשטאט לא הופקרו - הממשלה הדנית המשיכה לעקוב אחר גורלם ואף שלחה להם חבילות סיוע. העם הדני כולו קיבל מיד ושם את אות חסיד אומות העולם על מעשה זה.

הדנים לא חשבו ש"עניי עירך קודמים". הם סיכנו הרבה יותר ממה שנדרש הישראלי הממוצע לסכן כדי לקלוט אלפיים פליטי דרפור. השוודים, שקליטת הפליטים סיכנה את הניטרליות שלהם, ולאור זאת את חירותם, לא העלו על דעתם לגרש את הפליטים הללו, כמעט פי ארבע במספרם מהפליטים האפריקאים בישראל. לא הועלתה הטענה שהיהודים מדנמרק מסכנים את היותה של שוודיה מדינה שוודית. לפני יותר משישים שנה ידעו השוודים את מה שאנחנו עוד לא למדנו.

ישראל ניצבה וניצבת מול דילמה - האם להיות שווייץ או שוודיה ודנמרק. כמדינה יהודית, שהוקמה לאחר שואת יהודי אירופה, בין השאר על בסיס ההכרה של העולם בצורך של היהודים בהגדרה עצמית בעקבות שואה זו, כמו גם בעקבות ההכרה של היהודים עצמם בצורך זה, לישראל הייתה המחויבות המוסרית לנהוג כמדינות סקנדינביה ולא כשווייץ. תחת זאת העדיפה ממשלת וישי שלנו והעומד בראשה לשמוט לחלוטין את הקרקע המוסרית לקיומה של ישראל, לגרש פליטי טיהור אתני ולהתנער מכל אחריות לגורלם. לא מפתיע, לאור העובדה שגם בשרידי השואה איננו יודעים לטפל. לא מפתיע, אבל מקומם ומבייש. דמם של פליטים אלו על ראשם של שרי הממשלה והעומד בראשה.

ואנו, איך נראה את פנינו? אנה נישא את הבושה?

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

 מפיצי שנאה: פתאום ההשתמטות מצה"ל נעשתה עניין גדול. ראש אגף משאבי אנוש, האלוף אלעזר "חיילים לא יהודים הם פחות טובים" שטרן, מלמל כמה מילים ותבע ממדינת ישראל לחוקק חוקים כדי למנוע השתמטות. אחריו החרה החזיק הרמטכ"ל המהולל גבי אשכנזי, ובגלל שבצה"ל יש שרשרת פיקוד, גם שר הביטחון המשיך את השטות הזו.

ואז באה כתבה כזו ומורחת לכולם את העוגה בפרצוף. כרבע (26%) מהגברים לא משרתים בצה"ל: 11% הם חרדים, 4% לא מתאימים מסיבות של השכלה או רקע פלילי, 4% נמצאים בחו"ל, 2.5% סובלים מבעיות בריאות ו-5% סובלים מבעיות נפשיות. כלומר, גם אם נניח שכל מי שקיבל פטור נפשי או רפואי הוא מתחזה ומשתמט, הם רק 7.5% מהגברים המתגייסים. כל השאר הם אנשים שצה"ל או המדינה פוטרים. ומעניין במיוחד, שאהוד "אם תפול שערה משערות ראשם של מי מחיילנו אדמת לבנון תבער" ברק הוא זה שהקים את ועדת טל וחמור מכך, נמנע מלטרפד את הארכתו של החוק רק לאחרונה. צבא רק של חצי מהעם? אולי, אבל באשמת, אודי.

ומה שמאלף במיוחד בכתבה הזו בהארץ היא שברור לחלוטין ממנה שמי שנמנע מגיוס הם לא בני העשירים התל אביביים, ה"שמאלנים עוכרי ישראל", לידיעת הקורא אלעזר "בתל אביב אין שכול" שטרן, אלא דווקא בני השכבות החלשות.

ונשאלת השאלה – אם אלה הנתונים של צה"ל עצמו – למה כולם – מראש אגף משאבי אנוש, דרך ראש המטה הכללי וכלה בשר הביטחון – משקרים? יכול להיות שזה חלק מהקמפיין של צה"ל לשקם את מעמדו – על ידי הוקעתו של האוייב (הדמיוני, מסתבר) שהוא המשתמטים צה"ל מזכיר לכולם שהוא ערך, לא רק צבא. אם זו תמונת המצב, להכפיש ציבור שלם וללבות את השנאה בעם בין שמאל וימין היא דרך ממש גרועה לעשות את זה.

רד מהדינמיט: כנראה שאחרי שכל הסיפור עם הפרופ' אסתרינה "שכחתי להגיד 'לימודי תואר שני' ואמרתי תואר שני" טרטמן נשכח, הרגישו בישראל ביתנו שהרבה זמן אף אחד לא אמר שם דבר שטות. אז ח"כ דוד רותם התנדב להציל את המצב. הוא היה מוכן, מסתבר, להניח לבנת חבלה בכותל כדי להציל חייו של אדם אחד. בהמשך קבע רותם שהסכסוך באזור הוא דתי: "המוסלמים לא רוצים אותנו". כבר כתבתי כאן בעבר מספיק על כמה שהעם הפלשתיני הוא עם, והסכסוך כאן הוא סכסוך בין שני עמים. מי שרואה את הסכסוך כדתי בהכרח קובע שישראל עודה מסוכסכת עם מצרים וירדן, ושישראל בסכסוך גם עם, נניח, טורקיה.

ח"כ רותם – מי שחושב שהסכסוך הוא דתי, טבעי שירצה להשמיד ארטיפקט דתי כדי לסיימו. מעניין, האם במקום לפוצץ את הכותל, היית מוכן למסור אותו לידי הפלשתינים?

המילה השבועית: המילה שלנו השבוע היא "גנסים" – גנבים ואנסים. היא באה לתאר את פקידי האוצר, ובראשם הפקיד שעלה לגדולה, ראש עיריית ישראל אהוד אולמרט, בכל המגע שלהם עם ניצולי השואה.

שמונים ושלושה שקלים לחודש תוספת תקציב, וגם זה רק משנת התקציב הבאה. תוכנית הבראה כללית יותר ב-2011, אולי עוד כמה ימותו באמצע. בטוח, אפילו.

שמונים ושלושה שקלים בחודש זה חשבון החשמל שלי, ואני די סגפן. שמונים ושלושה שקלים בחודש זה הרבה פחות ממה שאדם ממוצע בגילאים האלה מוציאים על תרופות. זה חצי סיגר של אולמרט, זה שליש חופשי חודשי, זה שמונה קופסאות סיגריות ומצית, זו קנייה לשבוע בסופר, זה השכר לשעה של פקיד באוצר. לא כולם יחד – אחד מכל אחד. אז החודש תקנה בסופר, ובחודשיים הבאים תחסוך, תקנה חופשי חודשי לקשישים. מצד שני, 83 שקלים זה 415 מסטיקים עגולים, אז בעצם זה יפה מאד.

העניין פה, אם נשים את הסרקאזם בצד לרגע, שהעוול שהמדינה עושה לניצולי השואה אבל בעיקר לעצמה בכך שהיא סובלת מצב שבו היא לא דואגת להם הוא עצום. אם שארית הפליטה לא יכולה למצוא מנוחה ונחלה בארץ – למה אנחנו כאן? ולכן, כשראש העירייה שהציבור בחר אומר לכם "אנו מתקנים כאן עוול של 60 שנה שמעולם לא נפתר", ומתכוון שהוא זורק חצי סיגר בחודש על ניצולי השואה, הוא מבצע גניבת דעת. וכשציבור שלם נענק תחת עולו של משטר פקידי אוצר אטום לב וניאו ליברלי, זה אונס המוני.

גנסים, כבר אמרנו?

איך תסבירו את זה לילדים שלכם? כל מי שחשב שהחזרת הפליטים מסודן למצרים היא פתרון הומאני, שהרי אנחנו לא מחזירים אותם לתופת בדראפור, קיבל הוכחה שמי שאמר שהמצרים גרועים באותה המידה, צדק. המאבק בדארפור הוא בין מוסלמים ערבים ומוסלמים שחורים. לאיזו קבוצה משתייכים המצרים?

חיילים ישראלים עמדו מנגד, ישראל נתנה למובארק לשמור לה על הגבול – ואני רוצה להבין, מה בדיוק אני אמור לומר לילדים שלי? שפחדנו שלא יישארו לנו מקומות עבודה?

אגב, מעניין לראות שאותו צה"ל שכעס על האו"ם כשזה עמד מנגד בעת חטיפות של חיילים, עומד מנגד כשחיילים מצרים רוצחים פליטים חפים מפשע. ואולי יש קשר בין הגנסים מהסעיף הקודם לסיפור המזוויע הזה. כי מי שמתעלם מפליטי השואה בני עמו, למה שיתייחס לפליטי רצח עם בני עם אחר?

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה 

שיאכלו קצבאות: שר התמ"ת וסגן ראש הממשלה ויושב ראש התנועה הגזענית ומנציחת העוני ש"ס מצא פתרון יצירתי לבעיית הלחם – נעלה את הקצבאות. נשמע הגיוני – יד אחת לוקחת ויד שנייה נותנת. אלא שאין בזה שום דבר הגיוני, או ראוי. או בעצם, יש היגיון מסוים בחיובם של אנשים לחיות על קצבאות – לא היגיון כלכלי, לא היגיון חברתי – היגיון פוליטי.
כי כל עוד אנשים יכולים לקנות את הלחם שלהם בעצמם, הם חופשיים, משוחררים, הם לא חייבים דבר לאף אחד. הם עובדים קשה, מרוויחים את שכרם, קונים בו לחם אחיד להחיות את נפשותיהם ולהכין לילדיהם כריך לבית הספר. הם יכולים ללכת לקלפי ולשים כל פתק שחפצה נפשם לשים – עם או בלי ש"ס, הם יכולים להרשות לעצמם לחם, המדינה שלהם דואגת לזה. לו היה אלי ישי דואג לעניים באמת, היה מציע שהמדינה תפצה את בעלי המאפיות ותסבסד עוד את הלחם. העלות אמורה להיות זהה, אם אני עוד זוכר משהו משיעורי המתמטיקה. הרי מה ההבדל בין להוסיף לקצבאות את עלות התייקרות הלחם לבין מתן פיצוי לבעלי המאפיות על ההפרש בין הלחם היקר יותר לזול יותר? וגם אם העלות אינה זהה – זהו פתרון המאפשר לעני לא להיות נזקק, וההבדל הוא גדול: נזקק חי על חשבון אחרים, פושט יד, זקוק לכסף מבחוץ; עני יכול לקיים את עצמו, גם אם בדלות.
אבל ישי לא דואג לעניים, הוא דואג לש"ס. קצבאות פירושן שאותו אדם, שעד לפני ההתייקרות הצליח לרכוש לחם לילדיו, כעת תלוי בגובה הקצבה שלו. וגובה הקצבה שלו, לתפיסתו, נקבע לפי ש"ס. ובלי להתייחס לשאר השאלות, אדם דואג קודם כל לקיבתו, ולכן סביר להניח שהוא יצביע ש"ס; לשם בדיוק אנחנו הולכים.
הציונות חרתה על דגלה את הרעיון של ריבונות היהודי על עצמו. הקצבאות מסרסות את הריבונות הזו, והן אמצעי של ש"ס להעבירה לידיים שהיא מייצגת – ידיו של הרבי כמובן.
ויתירה מכך – לא כל עני מקבל קצבה. בישראל של 2007, ישנם גם אנשים העובדים קשה למחייתם, מתפרנסים בכבוד (מה שלא ניתן לומר על מרבית הציבור שישי מייצג) ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. הם? הם לא מעניינים את ישי. הוא רוצה שהם יזדקקו לקצבאות, שירדו עוד אל עברי פי פחת, אז תצייר עצמה מפלגתו בעיניהם כמושיעה. הרבובדיה צועד על קיבתכם.
על הצורך של ש"ס לשמור על הבורות בעולם החרדי כדאי ורצוי לקרוא בפוסט המצויין הזה של יוסי גורביץ' הנהדר. כעת השיטה מגולגלת לכל בית ישראל.

לקחי השואה: מדהים לקרוא היום מה אמר אולמרט לפני כחודשיים, בטקס יום השואה ביד ושם. הרי מספר ציטטות נבחרות: ”במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים“. אוטופיה אידילית של ממש.
כנראה שכבוד ראש הממשלה שכח את כל זה כשהורה לגרש פליטים מישראל למצרים ולאטום את הגבול. המערכה נגד השכחה? נדמה שאנחנו מובילים דווקא את המערכה ההפוכה. אני חשבתי שנדרנו הנדר, לזכור את הכול, לזכור, ודבר לא לשכוח. אולי כאן המקום לבקש מראש הממשלה שלפחות את שהותם הזמנית של הפליטים פה לא יצטרכו לממן מכיסם סטודנטים, כי בהם אולמרט התעלל מספיק; ועוד בקשה קטנה: שכשיסגירו את האפריקנים לידי הערבים הטובחים בהם, לפחות שלא יעשו את זה ברכבות; זה לא מצטלם טוב. וגם על זה גורביץ' כתב משהו.

מה עוד יישאר? ממשלת ישראל החליטה לאפשר לקיבוצים להפוך להיות מושבי עובדים. לכאורה החלטה נאה והגונה, ראויה ועוד שלל קומפלימנטים שהיא לא ראויה להם. כי האינטרס מאחורי העניין הוא ברור – הקיבוץ סותר את ההפרטה; ההפרטה היא לחם חוקו של אולמרט. לכן אולמרט לא קיבל את הצעתו של שלום שמחון לפטור את הקיבוצים מתשלום דמי הסכמה, למשל. הוא לא רוצה לעשות לטובת הקיבוצים. הוא שמח שיש אפשרות להפריט. ההפרטה לקחה מהחזון הציוני את הריבונות, הלחם, העבודה, הכבוד העצמי; ועכשיו גם את הקיבוץ. לאור זאת, אפשר להעביר סופית את "אלטנוילנד" למדף המדע הבדיוני בספריות הציבוריות. ממשלת אולמרט מפרקת בשיטתיות של די-9 צבאי את החזון הציוני מתוכנו; לוקחת מישראל את מהותה והופכת אותה, בכל מובן, למדינת לוויין אמריקאית. ועל כך תיזכר לדיראון עולם.
שוב הוא מחבק: מי שהגה את הרעיון האווילי הזה של סבב תיקים כל שנה (או פחות) שיקום. אה, הוא מחובר למכשירי הנשמה. איך לעזאזל אפשר ללמוד תחום, להתמקצע בו, לעשות בו איזשהו מהלך של שינוי, איך אפשר לנהל משרד ממשלתי, כשלפי גחמה מתחלפים העומדים בראשו, באותו הקצב שארז טל ממציא פורמטים לטלוויזיה?
אז היה סבב תיקים. המוח מאחורי "קדימה", רוחמה אברהם (אם אין סוכר – יאכלו ריבה) מונתה לשרה בלי תיק. את האיש החשוד במעילה בכספי עמותת הנצחה החליף במשרד האוצר האיש שנכנס לפוליטיקה בעסקה המסריחה של בר-און חברון. לתפקיד המשנה לראש הממשלה נכנס עבריין המין המורשע, חיים רמון, שכבר נצפה מתחבק בחום עם ראש הממשלה. ראש הממשלה טען ש"השיקולים למנותו גוברים על השיקולים לא למנותו". רגע, זה אותו אהוד אולמרט שטען שמשרד המשנה לראש הממשלה הוא מיותר, בממשלת שרון, ממש לא מזמן? השיקולים למנותו הם שרמון יכול להחזיק את משוט הממשלה לקראת ובמהלך דו"ח וינוגרד.
אדוני ראש הממשלה, אמור לי מי הם שריך, ואומר לך מי אתה.
ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

הסמכות להרביץ: חיילי צה"ל היכו מפגינים נגד גדר ההפרדה שפירקו מחסום לא מאויש בדרום הר חברון. אלה הן העובדות. קצין צה"ל במיל' בעט במפגין אחד ותקע את קנה נשקו במפגין אחר. המקרה הזה מצטרף לשורה של מקרי אלימות של חיילי צה"ל כנגד מפגינים, לרוב מהשמאל, ששיאה היה בדצמבר 2003, אז נורה מאש חיה גיל נעמתי ונפצע קשה. שר הביטחון הודיע שהוא רואה את האירוע האחרון בחומרה רבה, והפרקליט הצבאי הראשי הודיע על פתיחת חקירה נגד החיילים. שוב, אנחנו מחטיאים לחלוטין את המטרה. חיילים לא מפזרים הפגנות, לא מאבטחים הפגנות, לא צריכה להיות להם נגיעה בהפגנות. אין זה תפקידם. חיילי צה"ל לא אמורים להיות כוח שיטור. הם אינם מצוידים כמו כוח שיטור, אינם מיומנים כמו כוח שיטור, אין להם את הכלים להיות כוח שיטור. בדרום הר חברון מוצבים לוחמים, האמצעים שברשותם קטלניים, נועדו להריגה ולשימור הכיבוש. החיילים הם צעירים, דמם חם, האתגרים שבפניהם מרובים. חיילי המילואים ממורמרים, חלקם השאירו מאחוריהם משפחה, עבודה, חיים שלמים. לאיש מהם אין את הכוח, הסבלנות והיכולת להתמודד עם הפגנה כזו.

אין ספק – חיילי צה"ל לא צריכים להפעיל כוח כנגד אוכלוסיה אזרחית, תהא זו אוכלוסיה אזרחית ישראלית או פלשתינית. האלימות הקשה שנתפסה במצלמות אסור היה שתקרה. יש למצות את הדין עם החיילים הללו, על אף שאני בספק: ב-2003 הדין לא מוצה עם החייל שירה בנעמתי, ואף לא עם המ"פ שלו, שנתן את פקודת הירי מביתו שבאלקנה מבלי להיות נוכח באירוע. מי שמכיר את מחסום סמוע יודע כי מטרתו היחידה היא למרר את חיי הפלשתינים באזור. המחסום מאלץ אותם לבצע עיקוף של כחצי שעה בדרכם אל דהרייה וממנה. מדובר בתלולית עפר שהונחה על הכביש כדי לא לאפשר נסיעה. דבר אינו מונע ממפגינים להגיע לשם בחסות החשיכה ולפרק את התלולית, אלא שכל מטרתם הייתה להראות לעולם שקיים מחסום כזה, ולהפגין לאור יום. ילדי דהרייה יצאו מבתיהם וצעקו ססמאות כנגד הכיבוש. מה כבר קרה? מה מצדיק אלימות שכזו? אין לה הצדקה.

אולם עוד פחות מוצדקת העובדה שהחיילים הם אלה שעמדו שם. ראו זה פלא, במקום להתאמן כך שיוכלו לנצח מלחמות עם החיזבאללה, חיילי צבא ההגנה לישראל עוסקים בשיטור. למי שעוד היה ספק, קיבלנו הדגמה נפלאה כיצד הכיבוש וההחזקה בשטחים כבושים מסאבת ופוגעת ביכולות של הצבא. מפגינים הם עניין של שוטרים, והיו צריכים לטפל בהם שוטרים. מיומנים, מצוידים, עם ציוד אלפ"א (אמצעים לפיזור הפגנות), יכולת ביצוע מעצרים. אם פעולתם של המפגינים הייתה לא חוקית, לא הצבא הוא זה שצריך לאכוף את החוק. רק בדיקטטורות ורודנויות הצבא הוא משכין הסדר הציבורי. בדמוקרטיה הצבא מגן על הגבולות החיצוניים, והמשטרה מגנה על הסדר הציבורי. עוד הוכחה לכך שהכיבוש גורם לטשטוש מערכות, חלוקת תפקידים אווילית ולא נכונה והתדרדרות מוסרית.

צריך לפתוח בחקירה כנגד החיילים המכים, ולמצות עמם את הדין. צריך גם להימנע ממקרים כאלה. הלקח שלא נלמד ב-2003 צריך להילמד עכשיו. שהצבא (ואנשי המילואים שלו) יעסקו במוכנות להגן על גבולות ישראל. אין כל סיבה שהם יעסקו בהפגנות.

ירי לא ממוקד: מבקר המדינה עסק בדו"ח שלו, בין השאר, בבחינות הבגרות בבתי הספר. לפי דו"ח מבקר המדינה לא בדק משרד החינוך האם שיטת המיקוד בבגרויות (בה נקבעים כל שנה בכל מקצוע מספר נושאים שלא נכללים בבחינה) טובה יותר ומשיגה את מטרותיה. זאת, על אף שהשיטה סופגת ביקורות קשות, בין השאר כאלה האומרים שהיא מביאה לכך שתלמידים לומדים רק את מה שנכלל במיקוד. מועדי ב' לבגרויות, על פי המבקר, משמשים בעיקר את אלה שרוצים להעלות ציון ולא את אלה שנכשלו. כשל נוסף הוא שמורים עוזרים לתלמידים בעת הבחינה, ולא מזומנים לבירור לאחר מכן.

התמונה שמצייר דו"ח המבקר היא רחבה בהרבה משלוש המסקנות הללו. היא מעידה על מערכת חינוך שמלמדת לקראת הבחינה. כאשר מורים מלמדים רק את החומר שלא נפל במיקוד, הם לא מלמדים היסטוריה, אלא הם מלמדים איך לעבור בגרות בהיסטוריה. כאשר מועדי ב' משמשים בעיקר את אלה הרוצים לשפר ציון, הדבר מעיד על כך שמי שנכשל לא רוצה להתכונן לבחינה נוספת, פשוט כי כבר לא אכפת לו. זה לא מעניין אותו. המורים שעוזרים לתלמידים בעת בחינה לא מוטרדים מרמת הידע של תלמידיהם, אלא מהמספר שאמור לסמל אותה.

מי שלומד לבחינה, יודע את כל החומר לבחינה ושוכח אותו אחריה. כך לא מייצרים ידע, כך מייצרים נבערות. הראייה היא שהדור הצעיר בארץ פשוט לוקה באופן בסיסי בכמות הידע שלו. מי שלומד מתוך סקרנות, לעומת זאת, מתוך צמא לידע, יודע ולא שוכח. עיקרי הידע נותרים חקוקים בזיכרונו. במידה רבה ההבדל בין למידה מתוך סקרנות לבין למידה לצורך בחינה נעוץ במורה.

מורה אשר נכנס לכיתה, מכתיב במשך ארבעים וחמש דקות ויוצא ממנה נותן לתלמידיו את כל מה שהם זקוקים לו כדי לעבור את הבחינה. התלמידים מסכמים, בזמן שמוחם מטייל ונודד. לאחר מכן, כשיקראו את הסיכומים לקראת הבגרות, יופתעו לגלות שהגנרל גוברנמן לא היה קצין בכיר בצבא הגרמני, אולם פיסת המידע הזו תפרח מזיכרונם כשבוע לאחר הבחינה. אולם מורה אשר מצליח לעורר את תלמידיו לשאול שאלות, להסתקרן, להתעניין בידע הניתן להם, אותו מורה יצליח להכווין את תלמידיו ללמוד – כדי לדעת. את בחירתי ללמוד פילוסופיה אני חב למורה אחד לספרות, יעקב שריג, שהכיר לי את נפתוליו של סורן קירקגארד, האקזיסטנציאליסט הדתי הקודר מארצות השפלה. את ענייני בשאלות מתחום מדע המדינה אני חב למורה אחת לאזרחות, חיה מיכאלי, שנפחה רוח חיים במקצוע. וכן הלאה, מידת הסקרנות שלי והתאווה שלי לדעת בתחום ידע מסוים עומדת ביחס ישר לאיכות ההוראה שקיבלתי באותו תחום.

הרפורמה שהציעה שרת החינוך לאחרונה מזהה את הבעיה, אולם לא פותרת אותה. ניתן לקרוא על כך עוד כאן. הרעיון של כמות הידע הניתנת והשקעה יתירה בלימוד עומק של תהליכים לא מעודד סקרנות, כי גם תהליכים ניתן להכתיב לבחינה.

השינוי צריך לצמוח, כפי שהוא צמח במספר ארצות בעולם, הדוגמה הבולטת היא יפן, משיפור משמעותי ברמתם של המורים. ושיפור כזה לא יכול להתממש ללא העלאה משמעותית בשכר המורים, שתאפשר גם העלאה בדרישות הסף ממורה. תמורת שכר חודשי של כעשרת אלפים ש"ח, בעלי ובעלות תואר שני ואף דוקטורט יעמדו בתור על מנת ללמד. כמה נשכרים יצאו התלמידים, שאת שיעורי ההיסטוריה שלהם עברו אצל ד"ר להיסטוריה, שתאוותו לידע בתחום זה מסתמא גדולה היא, והוא מדביקם בהתלהבותו?

לא מיקוד, לא מועדי ב', לא סיוע לתלמידים בזמן בחינה, אלא עידודם לסקרנות וחקרנות, עידוד התאווה לידע. חברה שאזרחיה יודעים לשאול שאלות נבונות ובנוסף יש להם מוטיבציה לשאול אותן יוצאת נשכרת.

מסע בין אחריות: הפליטים מדארפור שהועברו אמש מיד ליד עוד מרוצים. לא אכפת להם קצת ביורוקרטיה, אחרי שנמלטו מהתופת. אז המשטרה והצבא צעקו זה על זה, והעירייה לא בדיוק ידעה מה לעשות, והם טורטרו הלוך ושוב. זה עדיף על האופציה. אבל הישראלים צריכים להתקומם. במרחק זעום מאיתנו מתחולל רצח עם נורא. איש אינו מוכן לקבל את הפליטים. המרחק בין ירושלים וחרטום, בירת סודן, הוא 1816 ק"מ. המרחק בין סנטו דומינגו אשר ברפובליקה הדומיניקנית לברלין הוא 7947 ק"מ.

ב6 ביולי 1938 התכנסה באוויאן שבצרפת ועידה בין לאומית, שדנה בבעיית הפליטים, בעיקר היהודים, כתוצאה מהאנשלוס, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית. מדינות העולם סירבו לקבל לשטחן יהודים, על אף שכל נציגי המדינות הסכימו שיש להוציא את היהודים מגרמניה. צרפת טענה כי היא מלאה מדי בפליטים, הולנד הסכימה לקבל פליטים רק אם אלו יעברו ליעד אחר, כל מדינה ותירוציה שלה. הנציג האוסטרלי אף טען כי בארצו אין בעיה של גזענות, והוא אינו מעוניין לעורר אחת. הרפובליקה הדומיניקנית הסכימה לקבל מאה אלף יהודים.

חייהם של מאות אלפי יהודים עמדו על הפרק