| להרשמה דרך RSS
בני ציפר, אותו רודן של מדור הספרות של העיתון לאנשים חושבים, פרסם פוסט חדש בבלוג שלו (דרך דולי). בפוסט הזה יש מנה גדושה מכל מה שהתרגלנו אליו אצל ציפר הלז: נרקיסיזם, זלזול בוטה באחר, שנאה יוקדת לכל מה שהוא "ישראלי" וצורת התבטאות מעוררת בחילה. וכרגיל, יש גם אי דיוקים וסתירות עצמיות, לפעמים ממש באותו המשפט.
תגיות: בני ציפר, גדי טאוב, הארץ, חושבים שהוא עיתון, ציונותבני ציפר מ"הארץ" צופה בסטודנטים הנאבקים, וכמוני, הוא חולק על דעתו של נחמיה שטרסלר שחושב שיש להעלות את שכר הלימוד. לכאורה, אנחנו באותו הצד. אבל לומר שהרשימה הזו של ציפר דומה באיזושהי צורה להשקפת עולמי זה כמו לומר שעמדותינו הפוליטיות דומות מפני ששנינו "שמאל". ציפר לא יכול להתאפק מלשחרר את חרצובות לשונו ולשפוך את קיתונות הבוז והשנאה הרגילים שלו על מדינת ישראל, על הציונות ואפילו על הטיול אחרי הצבא או המסעות לאושוויץ (השוואה מזעזעת שעוד ניגע בה בהמשך). וכמובן שציפר לא יחמיץ את ההזדמנות לספר לקוראיו עד כמה נפלאה היא אירופה בכלל וגרמניה בפרט, ואולי גם להתהדר בביקוריו התכופים בספרייה הגרמנית במכון גתה.
בינות למלל המיותר הזה קורא ציפר לסטודנטים להפיק לקח מהשביתה המתמשכת ולעזוב את הארץ. לכו ללמוד בגרמניה, הוא אומר להם, שם הלימודים חינם, שכר הדירה נמוך, האנשים נחמדים ואפילו פסיכומטרי לא תצטרכו. לימדו גרמנית על בורייה והפליגו לכם אל מחוץ למדינה הזו. הישארו שם. מצאו שם אהבה, עבודה, הקימו משפחה, וכשתסיימו, ממליץ ציפר, ספרו לילדיכם על "ארץ של טיפשים", שמרמה את בניה ב"ססמאות ציוניות".
או במילים אחרות, ציפר קורא לסטודנטים - “חיזרו לגרמניה, יהודים!”
והטור שלו שגוי, כל כך שגוי, מכל כך הרבה בחינות. השגיאה הראשונה היא ההיתממות שהוא מפגין כשהוא כותב שהעובדה שהשפה הגרמנית לא נעשתה פופולרית יותר בארץ היא "החמצה". ומדוע היא החמצה, לדעת ציפר? כיוון שמי שיודע גרמנית יכול ללכת לחיות בגרמניה, ולא חייב לבלות את המשך חייו במה שציפר מכנה "ארץ הציה והחרבונים". ציפר שכח שיהודים רבים דיברו גרמנית, למדו בגרמניה וחיו שם. זה היה רק לפני כשבעים שנים. אם לנקוט לשון המעטה, זה לא עבד.
יהודים רבים עולים לארץ מצרפת, עוד מדינה שציפר רואה כיעד ללימודים, בשל אנטישמיות גואה, בימים אלה ממש. הם מוותרים על פרנסה טובה כדי לחיות כאן, כי הם מפחדים למות שם. אבל העובדות לא מעניינות את ציפר יותר משמעניין אותו מאבק הסטודנטים. מבחינתו, צרפת היא באירופה, ולכן היא טובה, וישראל היא "בקדמת אסיה", ולכן היא לא.
עצתו של ציפר לסטודנט הישראלי היא לארוז את הפקלאות ולנסוע ללמוד במקום שבו הגיל הממוצע של הסטודנטים יהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, וגילם המנטלי – בעשרים. כי מי שצעק "אחרי" והתכוון לכך, אם ליפול לרגע למלכודת הפאתוס, בגר באותו הרגע יותר משנער גרמני בן שמונה עשרה יוכל לחלום. וגם בלי הפאתוס – מי ששמר 8 שעות רצופות על אנטנה שכוחת אל, מי שציית שלוש שנים לפקודות, מי שגדל וחי במדינה שבה נסיעה באוטובוס מחייבת עירנות ואיש עם מעיל בשוק הוא סיבה לבהלה יתקשה למצוא שפה משותפת עם נער אירופאי בן 18 שמעודו לא קיבל מרות, שמעודו לא ידע פחד מהו, שזכרונו החד ביותר הוא היום בו אינגה או גרטרוד או קלאודיה סירבה לחיזוריו. הוא יתקשה למצוא שפה משותפת כזו, גם אם שגורה בפיו הגרמנית או הצרפתית.
את רשימתו ממשיך ציפר בסטייה לא ברורה מהנושא לצורך תקיפת המסע אחרי הצבא. לשיטתו המסע הוא מטופש, “שמרני וקונוונציונאלי", והמסר הסמוי שבו דומה למסר ממסעות התיכונים במחנות ההשמדה – שהכי טוב בישראל.
לא ראוי לטעון טענה כזו ולא לנמקה, אבל זה בדיוק מה שציפר עושה. מדוע המסר מטיול תרמילאות בדרום אמריקה הוא שאין כמו בישראל? אולי כי זה מה שמבין מי שמחובר לכאן בעבותות, כשהוא מתרחק. זו תובנה פרטית, לא מסר סמוי. נראה כי ציפר סוטה מהנושא כדי ליצור השוואה לא ברורה, שכל מטרתה – תקיפת המסעות אל מחנות ההשמדה. כי באמת, אם נדע שפעם, לפני פחות משבעים שנים, הבונדסרפובליק הייתה הרייך השלישי, שצרפת הייתה וישי, שאיטליה הייתה מוסוליני ונורווגיה - קוויזלינג, אם נדע זאת, אולי נחשוב פעמיים לפני שנעזוב את הארץ כדי ללמוד במקומות הללו. אולי לא נהיה שותפים לדעתו של ציפר, שאירופה היא המקום הנשגב ביותר עלי אדמות.
את הסאה ציפר מדגיש כאשר הוא כותב "וצריך, וזה הכי חשוב, לזכור שסוג הגאונות והכשרוניות של העם היהודי בעבר היה טמון בניידות שלו". במשפט זה יש הרבה יותר מהנראה לעין. ציפר שוטח כאן תיאוריה אנטי ציונית מובהקת, הרואה ביהודים עם נוודים, שרק בנדודיו גדולתו, וברור מכאן שאין מובן לדבר על היהודי בנחלתו. גדולתו של היהודי אינה, לדידו של ציפר, בישיבה בארצו, אלא בהטמעות ובנדודים בארצם של אחרים. ואת הג'ניוס היהודי שלהם איבדו הישראלים כתוצאה מ"שטיפת המוח" שעברו, שאין להם מקום אחר. לא פרעות, פוגרומים וצלבי קרס על בתי כנסת, לא גלוחי ראש אלימים המשתוללים באירופה, לא מכחישי שואה גיבורי המונים, לא התבוללות מטורפת שמצמצמת את מספר היהודים בארה”ב בשיטתיות. מדינת ישראל היא שהכניסה למוחם של צעיריה שלהיות יהודי מחוץ לישראל זה מסוכן, כך לשיטתו של ציפר. בקונסיסטנטיות מרשימה ציפר נותן לכל עובדה מפלילה אודות אירופה הנפלאה בכלל וגרמניה הנעלה בפרט להישמט מידיו, ומחזיק באוסף ססמאות נבובות. קשוט עצמך, ציפר, בטרם תדבר על ססמאותיה של הציונות.
סבתי הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה בגרמניה ונמלטה, מעט אחרי עליית הנאצים לשלטון. לו היה ציפר בסביבה, וודאי היה אומר לה שמיקח טעות היא עושה – בארץ עוד עלולים לגבות ממנה שכר לימוד. צריך ורצוי להוריד את שכר הלימוד. אסור להעלות אותו. אסור באותה מידה, אם לא יותר, להתנות את נאמנותנו למדינה בכך. ראשית, כי בכך הסטודנטים יהפכו להיות כמו כל אותם ציבורים טפילים שאינם נאמנים למדינה אך מוצצים את לשד אוצרותיה, ושנית, מפני שאם בכל פעם שאזרח לא מסכים עם מדיניות הוא יעזוב את מדינתו, הלאומים כולם יתפרקו חיש מהר. זה אינדיבידואליזם פראי. זו לא מהותה של דמוקרטיה.
למזלנו, הסטודנטים נבונים מזה. הם לא רוצים לרדת מהארץ, שהיא שלהם בה במידה שהיא של כל אחד אחר. הם רוצים להישאר כאן, ושארצם תהיה טובה יותר. הם רוצים להפוך את ארצם לטובה יותר בכוח השכלתם וההשכלה של הבאים אחריהם, ובכך הלגיטימציה למאבק שלהם כולו. ציפר מצטייר כתומך במאבק, אולם למעשה הוא עושה לו דה-לגיטימציה מחרידה – אם ססמת המאבק תהיה איום בירידה מהארץ, המאבק יפשוט רגל מוסרית. אם תוצאותיו תהיינה ירידת סטודנטים מהארץ, יהיה זה הכשלון הנחרץ ביותר שלו. העובדה שבאירופה יש משהו שמתנהל טוב יותר מבארץ היא בסך הכל סיבה לשנות את ההתנהלות בארץ, לא לעזוב אותה. אם לציפר כל כך רע כאן, וכל כך טוב בגרמניה, אני בטוח שיימצא העיתון הגרמני, כנראה מהשמאל הקיצוני בגרמניה, שישמח להתקשט בישראלי לשעבר המכנה את ישראל בשמות. עד אז, אנחנו הסטודנטים נמשיך לחשוב שדווקא "ישראל אובר אלס”, ונפעל כדי להפוך אותה טובה יותר, כי זו הארץ שלנו, ואין לנו אחרת. נאבקנו עבורה שלוש שנים – נעמוד בעוד חודש של מאבק על עתידה.
ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.
הנה, בשיטוטי חסרי המעש ברשת נתקלתי בבלוג של בני ציפר, שהוא בלוגר עם ניסיון רב משלי, אבל טיפה פחות מעניין. נתקלתי בבלוג שלו בגלל שגדי כתב תגובה לביקורת על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה שפורסמה ב"תרבות וספרות" של הארץ, שציפר הוא עורכו. ציפר לא נשאר חייב, ותקף את גדי. גדי הוא "הבחור הזה עם העגילים באוזניים שהנחה ביום השואה ויום אחר כך סימפוזיון בערוץ 1 על השואה", אם תשאלו את ציפר. אולי כאן המקום להזכיר לציפר שגדי הוא גם ד"ר להיסטוריה מאוניברסיטת ראטגרס שבניו ג'רזי, מחבר הספר המוערך "המרד השפוף" והספר המרתק על המתנחלים, מלמד בחוג לתקשורת ובביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, ובוודאי עשה בחייו האינטלקטואליים מעט יותר מעורך מדור בעיתון לאנשים חושבים את עצמם.
אבל לא על גדי אני מגן כאן, האיש בעל שיעור קומה מספיק להגן על עצמו. במקרה ראיתי את הרשימה מתחת, שכותרתה "אני שונא אותך, שואה" נראתה כמבטיחה לספק חומר רב לענות בו.
ואכן, נדמה לי שאת חמת הזעם שחש ציפר כלפי הבמה האומללה מול "יד לבנים" ברעננה, זו הגורמת לאיש יפה נפש ושונא כיבוש ואלימות כציפר לרצות להתנפל עליה בחרון בנחת זרועו, חמת זעם כזו בדיוק מלאה אותי. אלא שבניגוד לאנשים קיצוניים כציפר, עברתי את הגיל שבו זעם הממלא אותי גורם לי לחשוב על תגובות אלימות. חושבני שאני מעדיף את פתחון הפה שמאפשר לי הבלוג האישי שלי, שגם אם אף אחד לא קורא אותו – לפחות יש סיכוי שהוא ייקרא בעתיד. חוץ מזה, אחרי שהסדרתי את הבלגן עם פוליטינט, אולי מישהו יקרא אותו.
פתאום הבנתי שעד כאן הגבתי כפי שהגיב ציפר לגדי, כלומר, לגופו של כותב (אד הומינם) ולא לגופה של טענה. ניחא, בטוחני שהקורא הנבון יבחין שמדובר בכותב שממש מתחנן שיגיבו לגופו, כי אז יש סיכוי שלא יפריכו את גיבובי השטויות שלו. אלא שאני, שהתחנכתי בבית מדרשו של גדי, מתכוון להתייחס גם לדברים עצמם.
כך, ציפר טוען בתחילת רשימתו שהשואה היא סוג של עלה תאנה לכיבוש. הפלסטינים לא יכולים להתלונן, לפי ההיגיון הזה, כי לא שמנו אותם בתאי הגזים. אלא שאף אחד לא באמת משתמש בנימוק הזה, לבד מאנשים כדוגמת ציפר כשהם עונים לו. נשאלת השאלה, עם מי בדיוק מתווכח אדם כשהוא עונה לטענה שלא הושמעה. התשובה היא שאדם זה מתווכח עם עצמו – הוא מעלה את הטענה לראשונה רק כדי להפריך אותה. בעניין זה ציפר מזכיר לי את היהודי ההוא, שנכנס למסעדה והזמין עוגת לימון. כשהביא לו המלצר את העוגה, ביקש היהודי להחליף אותה בעוגת שוקולד. כשסיים היהודי לאכול, קם ללכת. המלצר ניגש אליו וביקש תשלום. שאל אותו היהודי "תשלום על מה?”, והמלצר ענה שעוגת השוקולד לא ניתנה ליהודי חינם. גירסתו של היהודי הייתה שהוא נתן עוגת לימון תמורת עוגת השוקולד, אז מובן שאינו צריך לשלם. המלצר פשפש בדעתו והודיע, שגם עבור עוגת הלימון לא שילם היהודי. והיהודי, כציפר, על אף שההשוואה וודאי תקומם אותו, ענה שלא אכל את עוגת הלימון, וכי מדוע שישלם עליה. כך גם ציפר, שמעלה נימוק לא רלוונטי, ומאד מרוצה מכך שהפריך אותו בכשרון רב.
ההנחה המובלעת בטיעון המופרך שציפר מעלה כדי שיוכל לטפוח לעצמו על השכם היא שהשואה לא הייתה אירוע מכונן, מחריד עולמות בגודלו והיקפו. למה? כי היא בעצם אומרת "כל מה שאנחנו עושים שהוא לא שואה הוא בסדר, כי אנחנו עברנו שואה". כלומר, שואה זה בסך הכל הדרגה הנמוכה ביותר בסולם ה"בסדר", לפי תפיסה זו. לכן הטיעון המופרך הזה יכול לעלות רק על ידי ציפר וחבר מרעיו, וודאי שלא ע"י הקולקטיב (המתפורר, אמנם) הישראלי שעבורו השואה אינה רק הסמן הקיצוני, אלא הרבה מעבר לכך.
ציפר המסכן אינו מצליח להבין מה רע כל כך בהכחשת השואה. ובאמת, אינני מאשים אותו. מי שמשקפי הראייה שלו אינם מאפשרים לו לראות מעבר לקצה אפו, וודאי שלא יבין. יחשוב כל איש כאשר יחפוץ, טוען ציפר, ממילא השואה היא לא של אבא של אף אחד. מעניין מדוע ציפר לא מסוגל לקבל קולות אחרים לגבי הכיבוש של הפלשתינים. לפי ההיגיון הזה, ההחזקה של ישראל בשטחי הגדה המערבית היא לא של אבא של אף אחד, ומותר לחשוב מה שרוצים עליה. מעניין איך ציפר יקבל את האמירה הזו. אולם מעבר לכך, הכחשת שואה הפכה להיות אבן דרך של אנטישמיות, כפי שרואה כל מי שעיניו בראשו. אי אפשר להיות אנטישמי וגם לטעון שהשואה התקיימה, בהיקף ובמידות עליהם מדובר. זאת, מכיוון שאם השואה התקיימה בהיקף ובמידות שבהן מדובר, הרי שמדובר בהוכחה הניצחת שהעם היהודי אינו אותו סכנה אדירה לעולם, אלא למעשה עם חלש למדי שדי בקלות נטבחו מיליונים מבניו. אנטישמיות היא רעה במידה שבה כל גזענות היא רעה. לו היה ניתן למצוא נקודת ציון שכזו לכל צורת גזענות, היינו אוסרים גם עליה. איסור על הכחשת שואה הוא איסור על אנטישמיות, במובן הזה. אולם ציפר, שמגדיר עצמו כ"אנטישמי" במרכאות, כנראה לא רואה זאת.
אחר כך הציפר הלז ממשיך וטוען שישראל מלאה צביעות כשהיא מבכה את קרבנות השואה, כי הרי שלחנו ילדים למוות במלחמה מיותרת וכושלת לפני שמונה חודשים. שזה כמו להגיד שפושט רגל המדוכדך על כך הוא צבוע, כי רק לפני שבוע הוא עוד שילם את חשבון הגז.
בפסקה האחרונה מדגים ציפר היטב מיהו הצבוע כאן. כי הוא מספר על כך שהיהודים לא מוכנים לצרף קרבנות אחרים לקרבנותיהם, וזה מאותו הציפר שכתב שצריך להפסיק להציק לטורקים על שואת הארמנים.
וכל הרשימה הזו רק מחזקת את טענתו של גדי, שספרו המעולה של אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה" נמסר במוספו של ציפר לביקורת על ידי מי שעמדתו מבוקרת בספר, לא משום שיוסף גרודזינסקי הוא מומחה אובייקטיבי, אלא כי כך יוכל ציפר להביע את דעתו החד ממדית במדור החד ממדי שהוא מנהל. ומשם הרי התחלנו.
נ.ב. תקראו את הבלוג של החברים של ג'ורג', הוא טוב.
תגיות: גדי טאוב, הארץ, עיתונות, שואה