פתחון פה

הפרטה בהילוך מהיר. משרד החינוך, בראשותה של ההוריקן המזיק יולי תמיר, החליט שיש משהו בדבריהם של המורים, שככל שמורה מרוויח יותר, אנשים איכותיים יותר רוצים ללמוד הוראה ותנאי הקבלה של הסמינרים יכולים לעלות. כמובן, משרד החינוך לא באמת מתכוון לשלם למורים יותר (למה להם? תמיד אפשר לאנוס את המורים לחזור ללמד), רק להקשיח את תנאי הקבלה בסמינרים. להמשך קריאה »

המסמך החשוב הזה ((PDF, אליו הגעתי דרך הבלוג של אורי אמיתי, הוא הראייה שממשלת ישראל גמלה אומר בלבה לחסל את החינוך הגבוה בישראל. זאת אומרת, מי שעוד לא ראה את זה – בשבירת המורים, בהתעלמות מהמרצים, בחוק נהרי – לא יוכל להתעלם מזה עכשיו.

להמשך קריאה »

ממשלת אולמרט הגיעה לסוף דרכה כבר בשנה שעברה. בינתיים, נזקי הממשלה הזו כבר פוערים סדקים עמוקים בחברה הישראלית ומחסלים אט-אט את היסודות הדמוקרטיים בחברה. אין זה מקרה שדווקא ממשלה זו דנה בחלופות לשיטת השלטון הקיימת ביוזמתו של אדם כאביגדור ליברמן, או שדווקא ממשלה זו הכריזה מלחמת חורמה מסוכנת מאין כמותה על בית הדין הגבוה לצדק. ממשלת אולמרט היא ממשלת ההמון המוסת, המשולהב, הגאה. זו אותה ממשלה שהצליחה לשכנע את הציבור בארץ שלשלוח פליטי ג'נוסייד חזרה למותם זה המעשה הנכון למדינה היהודית, שמקדישה מיליונים לחגיגות פסאודו-פטריוטיות כשכל הציבורים נאנקים תחת מדיניותה הכלכלית, שחזרה בה מכל הבטחותיה לבוחרים בלי למצמץ. זו הממשלה שעתידה להפעיל צנזורה גם כאשר לא מדובר בסכנה ברורה ומיידית, שהעבירה חוק שמאפשר למשטרה שלה לדלות כמעט כל פיסת מידע אפשרית על כל אדם, שחלקים ממנה מנסים למנוע את חופש ההפגנה, בזמן שחלקים אחרים עושים דה-לגיטימציה מלאה לציבור הלא-יהודי בישראל. אם לא נתעורר עכשיו, אם הציבור הישראלי הדומם לא ייקח חזרה את האחריות לגורלו, אפשר כבר לקבוע שלט קטן בדיוטי פרי בנתב"ג – "האחרון שיוצא, נא לכבות את האור". להמשך קריאה »

אטימות: ראש העירייה של מדינת ישראל לא מפסיק לומר דברים שמעלים לכותב שורות אלה את לחץ הדם. הפעם על הפרק, ההיתממות המכוערת שלו בנושא הפליטים. " במדינה כמו שלנו מגיעים בלילה עשרות אנשים, מה יכולה לעשות המדינה? לעמוד מאחורי הקו עם צימרים?"

דמגוגיה זולה? בהחלט. המשך המדיניות שלו, של עידוד שנאת זרים? כמובן ("במדינה כמו שלנו"). אטימות לב נבזית? בוודאי.

לא, אודי, אין צורך לבנות צימרים ליד הגבול (בכלל, אולי כדאי שתעסוק קצת פחות בנדל"ן). יש צורך לא לשלוח פליטים של רצח עם למותם, להפסיק לתת לחיות האדם המצריות לשמור לנו על הגבול, להפסיק לשקר לנו בפרצוף לגבי כל סוגיית הטיפול בפליטים. בעיקר יש צורך שתקיים את מה שאתה עצמך אמרת ביום השואה האחרון: "במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים". מילים גדולות, אודי, מעשים אין. קצת כמו וועידת אנאפוליס, הטיפול ביישובי הצפון בזמן המלחמה, הטיפול בסטודנטים, הטיפול בקסאמים – קצת כמו כל הקדנציה שלך.

צימרים? לא. מקלט לפליטי טיהור אתני בהיקף מזעזע? עוד איך כן. ומדינת ישראל, יותר מכל מדינה אחרת.

גרועה יותר מכל שגיאותיו של אולמרט היא הגאווה המדושנת שגורמת לפליטות פה כאלה.

בואו פקידים: חוק ההסדרים, זה שנותן לפקידי האוצר לשלוט לנו במדינה, עבר הלילה בקריאה ראשונה יחד עם התקציב. מעניין לראות כמה מהדברים שאמר רוני בר-און, המתקרא שר אוצר, בהקשר זה. למשל: "בדגל החינוך אנחנו עוסקים בגיל הרך, במעונות יום, ביסודי ובתיכון… הרפורמה שהבאנו היא במעמד המורה והמנהל, בשכר המורים, במבנה ההעסקה ובבניית כיתות לימוד, בהובלת דו"ח שוחט, ובבלימת בריחת המוחות…" (ההדגשה שלי). בר-און, כנראה, לא קורא עיתונים. לו היה קורא עיתונים (או לפחות את הבלוג הזה) היה יודע שיש שביתת מורים, שמשרדו הוא שותף פעיל בכרסום במעמד המורים ושדו"ח שוחט יכול להיות מיושם רק עם הסכמת הסטודנטים (זה לא מקרי שהוא שכח את זה – הסטודנטים לא מעניינים אותו). ממש רפורמה תקציבית למופת.

בנושא החברתי אמר השר: "תפסת מרובה לא תפסת… ולכן אנחנו שמים דגש על הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ככלי לצמצום העוני לטווח הרחוק…" תפסת מרובה לא תפסת, זה השם החדש במשרד האוצר למדיניות שלהם לא לתת למי שאין לו. כנראה שהשר המנוכר לא יודע שהשתתפות בכוח העבודה בישראל ממש, אבל ממש, לא מבטיחה חיים מעל לקו העוני. עוד פחות, כשבר-און ופקידיו אמונים על עגלת הכסף. ככה זה, כשחוק ההסדרים נותן לפקידים של בר-און את הסמכות לבטל את חוק חשמל חינם לנזקקים שהועבר בכנסת לא מכבר, הטלת מסים נוספים וכיו"ב, קצת קשה לקרוא לתקציב תקציב "חברתי". אבל היי, אי אפשר לעזור לכולם. תפסת מרובה – לא תפסת.

וככה, בשקט, נדחו ארגוני המרצים ע"י האוצר, לא לפני שאותו אוצר בדיוק "שכח" להעביר לאוניברסיטאות תוספת תקציב שמגיעה להן במסגרת רפורמת שוחט שהשר כל כך מתגאה להוביל. ולא שכחנו להזכיר שבמסגרת מניעת בריחת המוחות מתברר שממשלת ישראל לא בדיוק עומדת בהתחייבויותיה לסטודנטים. זו אותה המדינה ש, אם חלילה ייושם מתווה שוחט, הסטודנטים ייאלצו לחתום אתה על הסכמי מלווה. לא מפתה במיוחד. מדינת ישראל נשארה הגורם היחיד שממש לא שווה לחתום אתו על הסכמים.

ככה, באור יום מלא ובאין מפריע, הופכת מדינת ישראל מדמוקרטיה לביורוקרטיה – משטר פקידים.

רק לא ג'ינס: הנימוק של יו"ר הכנסת, דליה איציק, לאיסור לבישת ג'ינס במשכן היה "הכנסת היא הבית של העם וזה כבודו של העם, וככה זה עובד בכל הפרלמנטים בעולם". ומפאת כבודו של העם, איש נכה וזמר שהכנסת הזמינה עוכבו בחוץ. כבודו של העם מאפשר לעבריין המורשע רמון להתהלך חופשי במסדרונות הכנסת כמשנה לרה"מ, לראש מפלגתה של איציק, המעורב בשלוש חקירות שונות, להתהלך באין מפריע – הם לובשים חליפה, אז כבודו של העם לא נפגע.

חברי הכנסת ועוזריהם עובדים בכנסת. אין דינם כדין המבקרים בכנסת, שהם מעסיקיהם, אורחיהם, העושים שימוש לגיטימי במשכן, שהוא המקום להגיע אליו לפעילות פוליטית, או אם במקרה זימנו אותך לוועדה כזו או אחרת. כשאני מזמין אנשים למקום העבודה שלי, אני לא אומר להם מה ללבוש.

ולא, זה לא דומה בכלל לצורך להתלבש בצניעות. אני יכול להבין למה אסור להיכנס לכנסת בבגד ים, אבל ג'ינס? מכנס מקובל ולגיטימי, שכמעט לכל אדם יש בארון?

זה רק סמלי שהכנסת מסרבת להכניס לתוכה את המכנס המזוהה עם פועלים, סמלי לניתוק של הכנסת, לחלוטין, ממעמד הפועלים. בשבוע הבא הוזמנתי לדיון בתת וועדה מסוימת. אם לא ייתנו לי להיכנס – אסתובב ואלך, וכך צריך לנהוג כל מי שזומן לכנסת ונדחה כי מכנסיו היו עשויים מהבד הלא נכון.

בריונים: לפני סוכות התכסו רחובות עירי ירושלים בפליירים המבשרים על התכנית להקמת חמישה מאחזים בחול המועד סוכות. המשטרה ידעה, הצבא ידע ואפילו העמיד פנים שפינה, אולם מתברר, שוב, שכשהפה של שר הביטחון מדבר על פינוי מאחזים, זרועו הארוכה מאפשרת לחדשים לעלות.

כשפלסטינים יידו אבנים על עורקי תחבורה של מתנחלים, צה"ל ידע להגיע למקום תוך דקות ולפזר אותם. מתנחלים זכאים לרכבים ממוגנים, מכיסי ומכיסכם כמובן. אבל בשטחים הכבושים יש חוק אחד לאדוני הארץ, וחוק אחר לנדכאים – מתברר שמאז הוקם המאחז "שבות עמי" סובלים הפלסטינים באזור מיידוי אבנים באזור צומת ג'ית, דרכה נוסעים, בין השאר, תושבי קלקיליה, שכם והכפר ג'ית. תלונות זורמות למת"ק ולמשטרה – אבל למי אכפת. מדובר, אגב, בתושבי אותו אזור שסובל כבר ארבע שנים מהתנכלויות של פורעי החוק מחוות גלעד. מדובר גם במאחז שנמצא בבית של פלסטינית, עם רישום בטאבו והכול. המדינה? כמובן שלא נוקפת אצבע. היא עסוקה במו"מ עם פורעי חוק על איך ומתי יאכפו את חוקי מדינת ישראל גם עליהם.

ומה יש לדניאלה וייס, אוחזת הרגבים הקדושה מקדומים, לומר על העניין? שאלה שני ילדים. אה, וגם שהיא, ראש מעוצה אזורית המקבלת את שכרה ממדינת ישראל, שהתה במאחז יום ולילה לאורך הקמתו (האלימה) – הלא חוקית, כאמור. אלה פני הדברים בחלם שלנו. יש עובדי מדינה שנאסר עליהם להשתתף בהפגנות (כמו חלק מעובדי מערכת החינוך), ויש עובדי מדינה שיכולים לצפצף על החוק בראש חוצות, ועוד להצהיר על כך לעיתון. משהו אומר לי, שלא רק שוייס לא תקבל אפילו נזיפה משר הפנים, מעסיקה, אלא גם שמשכרה לא יירדו ימי ההיעדרות מעבודתה עת שהתה במאחז. כי בישראל, "אדוני הארץ" הם מעל לכל דין, תקנה, נוהל או חוק – וככה הם גם מתנהגים.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

שביתת המורים נמשכת. לא להרבה זמן, אין מקום לאופטימיות יתירה בקרב תלמידי התיכון. אט-אט מטפטפים המורים בחזרה לבתי הספר. הם יודעים לעשות חשבון, המורים שלנו. הם יודעים כמה השביתה הזו עולה להם, והמשכנתא לא תשלם את עצמה. טיפין טיפין הם חוזרים, ובסוף ייאלצו הארגונים להתפשר. זה קרב חד צדדי ואכזרי – לאוצר לא באמת אכפת שלא מתקיימים לימודים, ולמורים אין כסף לשבות לאורך זמן. ככה זה במדינת הרווחה היהודית – מי שאין לו כסף לא יכול להרשות לעצמו לשבות כדי להעלות את שכרו. יש גבול לכמה אפשר לתת למינוס לגדול.

הדבר הנורא באמת בסיפור הזה הוא שהאוצר נראה שווה נפש לחלוטין אל מול השביתה. פקידי האוצר והדפ"ר העומד בראשם עושים שריר ומחכים שהילד יפסיק לצרוח. בכך, הם מוסיפים חטא על עוון – לא זו בלבד שהם מותירים את המורים בדלותם העלובה, וכאילו אין זה מספיק, גם פוגעים בתדמיתם ובמעמדם המכורסם ממילא, הם גם מוציאים מהמערכת את הסיבה היחידה שבשלה עוד נותרו בה מורים טובים – את תחושת השליחות. כי איזו תחושת שליחות תהיה למורה לאזרחות שמדינתה שברה אותה? עד היכן יסכימו המורים להיות שליחי מצווה של מדינה שמתייחסת אליהם בדורסנות כזו? גם אותם מורים טובים, שיכולים להיות בקלות הצלחה בשוק הפרטי ולעשות לביתם, אולם בוחרים במודע ומתוך אמונה להיות חלק ממערכת החינוך, גם הם לא יכולים שלא לשאול את עצמם אם זה בכלל שווה להם.

במשרד החינוך העסקים כרגיל. הקרנפה תמיר מיישרת קו עם האוצר, במקום ליישר קו עם המורים. הרי תמיר היא חסרת כוח לחלוטין במאבק הזה. לא היא קובעת את שכר המורים. השר האפרפר בר-און הוא הקובע, הוא וצוותי הפקידים הניאו ליברליים שלו, אלה שממילא היו מעדיפים להפריט גם את החינוך. במקום לעמוד על שתי רגליה האחוריות מול האוצר, לקבוע עמדה מוסרית ולהיאבק עליה, תמיר העדיפה, כהרגלה בקודש, להתקרנף, והצטרפה, ביותר עזוז משהיה מצופה או ראוי, לשריר של פקידי האוצר. משתפי הפעולה הם כמעט גרועים כמו מבצעיה.

המורים נכשלים תמיד בהעברת המסר הפשוט כל כך. לא מדובר כאן בסחטנות אישית. לא מדובר כאן בניסיון של אנשי מעמד ביניים מדושנים (הא! אם מעמד הביניים בישראל נזקק להשלמת הכנסה, אנחנו יכולים ללמוד משהו על מצבנו) לדשן עצמם יותר. מדובר כאן על השקעה שבסופה דיבידנד וודאי. מורה טוב הוא אולי לא מורה לחיים, אבל הוא מוציא תחת ידו אזרחים מועילים. מדינת ישראל, שברצון רב השקיעה כחצי מיליארד שקלים בהנצחת הבערות, פונה כעת להיאבק בנאורות. לא זו בלבד שהיא מאפשרת למערכת החינוך להוציא תלמידים נבערים, היא מעדיפה אותם ככה. היא שוברת את המורים הטובים.

צריך להיות אדם מאד מיוחד כדי להיות מורה טוב בישראל. למורה אצלנו אסור כמעט להעניש – רוב יכולותיו בתחום הזה מוגבלות לתחומי בית הספר. הוא יכול להוציא תלמיד מהכיתה. ממש עונש נורא, אני זוכר שכתלמיד הדבר שהכי פחדתי ממנו היה הארכה של ההפסקה בחצי שעה. מנהל יכול להשעות לשלושה ימים. מעבר לזה זה כבר מפקחת, אישורים, שימוע עם ההורים. וכאילו הקשיים האלו לא מספיקים, בשנים האחרונות הורי התלמידים החליטו שהם בשום פנים ואופן לא יתנו לאנשי מקצוע לתקן את מה שהם קלקלו במשך השנים שהילד הופקד אצלם. מורה שמחרים מכשיר סלולרי שצלצל באמצע שיעור עלול להיתקל בהורה זועם. מורה שמענישה ילד תקבל בוודאות טלפון מהוריו, שיצעקו עליה ש"זה לא הוא עשה, למה את תמיד נטפלת אליו?" הם בטוחים שהם עושים לילד טובה, נותנים לו "גב". אבל הילד מזלזל במורה שלו אחרי ששמע את אימא קוראת לה בשמות. ככה זה. מחר, הילד ימלמל "למה את תמיד נטפלת אליי?" ואנחנו נדע בדיוק מאיפה זה הגיע.

בתנאים של אפס סמכות אכיפת משמעת אפשרית רק דרך מה שמכונה באנגלית Merit, ובהיעדר תרגום מספק אכנה כאן "מצוינות". מורה טובה, שמכירה את הנושא שהיא מלמד על בוריו, שאי אפשר להתקיל אותה בשאלות, כי יש לה תמיד תשובה מוכנה, בעלת ביטחון עצמי, שיעור קומה, כריזמה ואיכויות נוספות תרכוש במהרה את כבודם של תלמידיה ושל הוריהם. לכולנו זכורה עדיין מורה כזו, שמכוח הצטיינותה בלבד משלה בכיתה ביד רמה. לי, למזלי הטוב, זכורים אפילו כמה כאלה. יש אנשים כאלה בעולם. יש מומחים נפלאים לתחומם, בעלי כושר ביטוי ומנהיגות טבעית, אלא שלהם קורץ בהרבה לעבוד במגזר הפרטי. אז מי נשאר ללמד?

הנתונים לא משקרים. כדי להתקבל ללימודי הוראה במכללת סמינר הקיבוצים, הנחשבת לאיכותית למדי, על המועמד להציג תעודת בגרות ממוצעת ומבחן פסיכומטרי בציון 500. כדי להתקבל כמעט לכל חוג במדעי החברה בכל אוניברסיטה יש צורך בתנאי קבלה גבוהים בהרבה מאלה. ללמדכם למה יש ביקוש ולמה אין. ללמדכם מיהם מורי העתיד. לא נראה לי שהאבטיפוס שתואר מספר שורות למעלה יצמח ממורי אין-ברירה.

 
וכבר כתבתי כאן בעבר עד שאצבעותיי כאבו – בכל מקום בעולם בו הועלה שכר המורים, השתפרה איכות ההוראה והחינוך. יחס ישר, וודאי, מעוגן היטב. אלגוריתם פשוט. תעשה X, יקרה Y. לא תעלה את שכר המורים? אולי תשתפר מערכת החינוך, ואולי לא. אולם אם ברצונך לשפר את מערכת החינוך, העלאת שכר המורים היא אמצעי וודאי. לא מורכב. כל פקיד אוצר יכול להבין את זה. במיוחד אם המורים יהיו אלה שיסבירו לו. אלא שהם מעדיפים לסתום את אוזניהם ולקוות שהגל הזה יחלוף, כדי שהם יוכלו להמשיך לבצע את זממם בקופה הציבורית באין מפריע ובאור יום. הם רואים תהליך אחר: מערכת החינוך ממשיכה בנפילה החופשית שהיא נתונה בה, שביתות המורים מאיצות את התהליך, וכמה הורים עשירים פותחים בית ספר פרטי לילדיהם. חוק נהרי מחייב שהם ימומנו על ידי המדינה. לאט לאט התלמידים החזקים עוזבים לטובת בתי ספר שיכולים להרשות לעצמם לשלם לדוקטורנטים כמורים, ומערכת החינוך הציבורית קורסת. כך, לנגד עינינו, מפריטים אולמרט, בר-און ובריוניהם את מערכת החינוך. כשיתפוגג עשן הקרב המאסף ייתכן ונראה שהמעשה האחרון של מערכת החינוך הישראלית היה פולחן האישיות לאביגדור קהלני.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

לשבות עד הסוף: מורי ישראל יצאו ל"אם כל השביתות" שלהם.הם דורשים תוספת לשכר המורים, שהוא הרבה מתחת לממוצע שכר השכירים במשק. ההיגיון הזה הוא כל כך פשוט שזה מדהים שיש מי שלא רואה אותו (או אולי בוחר שלא לראות אותו) – מי שמשלם למורים שכר מתחת לממוצע מקבל מורים מתחת לממוצע. מי שחושב שעובד ממוצע בחברת חשמל שווה יותר מפי שלוש ממורה ממוצע, מביא לכך שאנשים מוכשרים יעדיפו להיות עובדי חברת חשמל ולא מורים.

כל היחס של המדינה למורים בנושא הזה הוא עקום לגמרי. כפי שאומר כאן מנכ"ל משרד החינוך לשעבר, בן-ציון דל, המערכת בנויה בצורה שהדעת אינה סובלת – משרד החינוך לא יכול להוסיף שקל לשכר המורים. זו החלטה של משרד האוצר. וכידוע, משרד האוצר לא כולל בשורותיו אנשי חינוך אידיאליסטיים, אלא פקידים חובבי ממון וחיסכון. ומשרד האוצר, בראשותו של רוני "בובה-על-חוט" בראון, כבר יודע שהוא הולך לשבור את המורים. שישבתו, מבחינתו. הם לא יוכלו לחיות בלי המעות המעטות שהם מקבלים, וייאלצו לחזור לעבוד. טבעי לחלוטין, בעיניהם, שחייל משוחרר באיזו חברה סלולרית ירוויח יותר מהמורה שלו בתיכון. הגיוני. לחייל המשוחרר משלם המעסיק, לא המדינה.

יש שני מפתחות למהפכה בחינוך. שני המפתחות האלו נעלמו בדו"ח דברת, גם בגילגולו החדש כ"אופק חדש" – הקטנת מספר הילדים בכתה והעלאה משמעותית בשכר המורים. בכל מקום בעולם בו זה נוסה, זה הצליח.

אצלנו, כל מיני אנשים שדוגלים בחינוך פרטי כבר מתבטאים נגד השביתה. לגיטימי. טוענת סיגל בן ארצי שעלות הדרישות של ארגון המורים הן 10 מיליארד שקלים, וזה לא ריאלי. אהה. תקציב משרד החינוך הוא בערך מחצית מתקציב הבטחון (44 מיליארד ש"ח בשנת 2006 בבטחון לעומת 25.5 בחינוך), ובן ארצי טוענת שזה לא ריאלי. באמת. שבעה מיליארד שקלים הולכים כל שנה על משכורות אנשי קבע. עוד ארבעה מיליארד על שכר אזרחים עובדי צה"ל. זה באמת יותר חשוב מחינוך לילדים.

השביתה הזו היא אולי האמצעי האחרון להוציא את החינוך שלנו מידיהם של פקידי אוצר חסרי מצפון. ככזו, היא חייבת להצליח.

קבלני כיבוש: עם רוב הדברים המובאים במאמר הזה בהארץ יש לי ויכוח. אבל הוא מספר לנו דבר אחד מאד חמור – תחנות המעבר מהגדה לישראל אוישו בעובדי קבלן. ככה, במדינה בה, כפי שיוסי גורביץ נוהג לכתוב, דם החיילים סמוק מדמם של אזרחים, מעדיפים להעמיד במעברים עבדים ב-19 ש"ח לשעה. אל חשש, המדינה לא תדאג למאבטחים הללו אם יצטרכו, חלילה, להפעיל את נשקם. חלומם הרטוב של כלכלני האוצר מתגשם – אחרי בית הסוהר, החינוך והרווחה, הם הצליחו להפריט גם את ביטחונם של אזרחי ישראל. הסחף הדרקוני הזה חייב להיפסק.

היטלר בא: "הנה זה בא עוד פעם, המחלה". הצעת התקציב ל-2008 מקצצת חצי מיליארד ש"ח מתקציב הישיבות, ומשאירה לו "רק" 152 מיליון ש"ח. ח"כ משה גפני מיהדות התורה, כמו שהוא וחבריו עושים מפעם לפעם, שלף מהכיס את היטלר: " הציבור היהודי בארץ ובעולם לא יסלח לממשלה ולקואליציה שגורמת פגיעה קשה ביותר בלומדי התורה, שכמותה זכורות מתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית". מה אתה אומר? אחרי שעו"ד דה הרטוך היה "גורע מהנאצים" כי עמד בין הסחטנים לבין עטיניה של קופת המדינה, אני כבר לא מופתע. כל מי שלא מוכן לתת לחרדים כסף, והרבה, הוא אנטישמי. יש כאן אירוניה.

קודם כל, גם החרדים יודעים שלא באמת מדובר בקיצוץ. הם מקבלים את הכסף הזה, בצורתו של חוק נהרי המבזה. אלא שמבחינתם, חוק נהרי הוא עלות נוספת שצריכה להיות מושתת על כלל הציבור. לא עולה על דעתם לוותר על תקציביהם שלהם למענו.

אם ישיבות הן מוסדות השכלה גבוהה, על התכנים שלהן להיות כפופים לתכנית מאושרת. אם הן אינן – אין כל סיבה שהציבור יממן אותן. גם 152 מיליון ש"ח הם 152 מיליון ש"ח יותר מדי. אף פעם לא מאוחר מדי לקיים את הכתוב "בזעת אפך תאכל לחם".

הם יורים גם באזרחים: צבאנו המהולל ירה בראשו של אזרח ישראלי. רק לפני חודשיים ירו שם חיילי צה"ל בילד בן 12. אין מה לדאוג, אף מפקד לא יודח כתוצאה מהפשלה הכפולה, אף שטח אש לא יזוז. כבר עכשיו צה"ל רומז שהאחריות היא של אותו אזרח. אם שוטר פלשתיני היה יורה בשוגג באזרח ישראלי, הזמירות היו אחרות לגמרי. כשזה נוגע לצה"ל, התקשורת תיישר קו והסיפור יושתק. בדמוקרטיה הישראלית הצבא יכול לעשות טעות שנגמרת באזרח עם כדור בלסת, ולא לשלם על כך מחיר.

שותפים להסכם: האוניברסיטאות מאיימות לשבות, כי לא הוחזרו לתקציבן 350 מיליון ש"ח שהובטחו להן. לתשומת לבם של מנהיגי הסטודנטים – מתברר שהסכם עם ממשלת ישראל לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. מישהו רוצה להמר מי יקבל את התקציב – החרדים או האוניברסיטאות?

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

יולי תמיר, שרת החינוך - כשלת. בדומה מאד לכל שאר הממשלה שבה את חברה, לא הצלחת למלא את תפקידך כראוי, או בכלל. בדומה לכל שאר הממשלה בה את חברה, הכישלון שלך הוא הכישלון של כולנו. אבל אם מאהוד אולמרט מעולם לא היו לנו ציפיות, מ"שר הביטחון החברתי" שלנו היה ברור שתישאר רק קריקטורה ומציפי לבני לא ציפינו ליותר מקול ענות חלושה - דווקא עלייך נראה שסמכנו. סמכנו עלייך שתתקני את ליקוייה של השרה הקודמת ומנכ"ליתה הבוכייה, שתחזירי את הצבע ללחייו של החינוך בישראל, שתעצרי את תהליכי ההפרטה, שתזרעי זרעים שנקצור בעוד מספר שנים. ונדמה שאת כל העוולות שנעשו לפני כן רק הגברת, למערכת החולה הצעת בקושי אקמול - כשלא פעלת להרע.
השיטה לשיפור מערכות חינוך ידועה בכל העולם. היא עבדה היטב ביפן, בגרמניה ובבריטניה. את יודעת את זה ומכירה אותה - כשמשלמים למורים יותר, באים מורים טובים יותר; מורים שאוהבים ללמד; מורים שיודעים היטב את המקצוע שלהם; מורים ברמה גבוהה. וכשיש לילדים מורים כאלה - הם יודעים יותר. כשבית הספר עמוס במורים שאכפת להם, האלימות במסדרונות פוחתת. כשלילדים נפתחים אופקים חדשים על ידי מורים שמלהיבים אותם ומגרים את דמיונם, כבר לא משעמם להם. כשהילדים מבלים שמונה שעות ביום עם מורים ברמה גבוהה, ידיעתם את שפת אמם גוברת, הכרתם את מדינתם טובה יותר, הם גדלים להיות אזרחים מועילים וטובים יותר. זו לא השערה או הנחה - זה הוכח. זה עובד.
בד בבד הוכח גם, שכיתות קטנות יותר פירושן הישגים גבוהים יותר. פחות ילדים בכיתה לומדים מהר יותר וטוב יותר - וזאת מבלי לציין את המורה, שיכול להעניק יותר לכיתה קטנה יותר.
הדברים הללו אינם חדשים לך, פרופ' תמיר. את יודעת אותם, מכירה את המחקרים, שמעת את הסיפורים. דבר מהדברים הללו אינו הפתעה גמורה ומידע חדש. ומה עשית כדי ליישם שיטות מוכחות, שיטות שעובדות? נכון מאד, כלום. כשלאדם יש את הידע והאמצעים ובכל זאת אינו עושה את מה שנדרש ממנו לעשות, זוהי רשלנות. במקרה שלך, השרה תמיר, זוהי רשלנות פושעת כלפי החברה הישראלית.

ועכשיו החלטת ליצור בישראל דרג של אזרחים סוג ב'. קיבלת החלטה שמדינת ישראל תממן את חריצת דינם של ילדים לחיי עוני ובורות. גזרת את דינו של מעמד הביניים המצטמק (לאחר שגזרת דינו להצטמק בשל ועדת שוחט) לממן מכיסו דורות של ילדים בורים - אפשרת את ביטול הדרישה לליבה כאמצעי למימון. בכוח, אמרת, זה לא ילך. זה הלך בכוח מול הסטודנטים, המורים, המגזר הערבי ואזרחי לבנון, אבל לא מול החרדים. לתומי חשבתי שאת מקבלת ההחלטות, שאת זו שצריכה לקבוע. ניתן לך מנדט מהציבור, אולי יותר מכל שר חינוך שקדם לך. מעלת באמון הזה, מעלת בכספי משלם המסים ומסרת אותם אתנן לחרדים. ביטלת כל אפשרות של כור היתוך בישראל, שהליבה הזו הייתה יכולה להיות. וגרוע מכל - נתת יד, ביודעין, להפרטת מערכת החינוך בישראל.
כי זאת יש להבין: החלטה שפירושה מתן מימון ממשלתי לגוף פרטי היא החלטה שמעודדת ההפרטה. החלטה שפירושה מתן מימון ממשלתי לגוף פרטי ללא כל פיקוח גרועה שבעתיים. מחר בבוקר יוכל להחליט גורם פלוני להקים, למשל, בית ספר על טהרת משנתו הרצחנית של קארל מרקס, בו יקראו מבוקר עד ערב בקפיטל ובמניפסט (ובמה זה שונה מלקרוא מבוקר עד ערב בתלמוד ובגמרא?) ולקבל מימון ממשלתי לגחמתו זו. זכותם הלגיטימית של הורים לבחור חינוך לילדיהם. זכותה הלגיטימית של מדינה לקבוע שאין היא מממנת יותר מזרם ממלכתי אחד. כיום, קל בהרבה לגורמים פרטיים להחליט לפתוח בית ספר - ומערכת החינוך תעבור בקלות מדהימה לידיים פרטיות. בשם העיקרון שטבע ראש העירייה שלנו, שאין ילדים ששווים פחות, יהיו כאן ילדים ששווים פחות - אלה שייאלצו להישאר במערכת החינוך הממלכתית. שלא לדבר על כך שההחלטה הזו יוצרת אזרחים ששווים פחות, שאין להם אמצעים להתקיים בעולם המודרני, שנדונים לחיי ישיבה מחוסר ברירה, לחיי מחסור מאילוץ וכורח ולחיים על חשבון החברה. זה עצוב, אבל זו מהות החופש הקפיטליסטי - חירותו של האביון ללון תחת הגשר.
זאת ועוד, ניתן היה לצפות שמי שמכמתים חינוך רק בכסף, ידברו על לתת לכל תלמיד את אותה השקעה כספית - בלי להתייחס לתכנים הנלמדים. ממך, השרה תמיר, ציפינו ליותר.
השרה תמיר, כל אלו הם מחדלייך. שאי באחריות עליהם, ארזי חפצייך וחזרי הביתה, בטרם יהיו חולשתך הפוליטית וראייתך קצרת הטווח לנזק גדול עוד יותר.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה. 

הרס כלכלי של החזון הציוני: גדי טאוב כתב שההפרטה יוצרת דינמיקה הפוכה לדינמיקה שהציונות יצרה – ומחזירה את היהודי בחזרה לשטעטל. מאמר מומלץ מאוד לקריאה, מנומק היטב ומשכנע ביותר. ואם בכך היו מסתכמים הדברים, לא הייתי כותב את השורות האלו. אבל יש עוד. ההפרטה והמדיניות הכלכלית שהיא תוצאתה מייצגים תפיסת עולם הפוכה לתפיסת העולם הציונית הבסיסית; וככזו היא צריכה להדאיג אותנו מאוד. כי הציונות שמה לה כעיקר את זכותו של היהודי להיות ריבון לעצמו, וההפרטה שמה מעל היהודי ריבון חדש.

הרעיון של זכות היהודי לריבונות על עצמו מצייר תמונת עולם מסוימת עבור מדינת ישראל, דומה במקצת לתמונת העולם שמצייר ז'ן ז'ק רוסו, במובן זה שהיא רואה בעם היהודי במדינתו את הריבון. למעשה יש כאן זיהוי בין הריבון במדינת היהודים לבין כל יהודי. זו, למשל, אחת הסיבות שהציונות מחייבת דמוקרטיה. מדיניות ההפרטה, לעומת זאת, יוצרת הפרדה ברורה וחדה בין היהודי לבין הריבון שלו. ההפרדה הזו מתחילה מבחינה כספית, אבל היא ממשיכה לכל תחומי החיים. כי מדינה אמורה להיות, אם לשאול ביטוי מעולם העסקים דווקא כנגד ההפרטה, מלכ"ר, מוסד ללא כוונת רווח. אם לצייר תמונה מאוד פשטנית, הבסיס הכלכלי של המדינה הוא אזרחיה, משלמי המסים. סך הכסף שהם משלמים מגיע למקום עלום המכונה "אוצר המדינה". משם, לפי קריטריונים שקובעת הממשלה, נציגת הציבור, הוא מחולק חזרה לאזרחים, על בסיס עקרונות שנועדו לגרום לכסף זה לעשות יותר עבור כלל האזרחים ממה שהיה עושה עבורם לו היה נשאר בידיהם. אחד העקרונות הללו הוא העיקרון החברתי, למשל, לפיו משתמשים בכספי המסים של אלו ששפר עליהם גורלם כדי לסייע לאלו שגורלם היה כאוב יותר.

התמונה הפשטנית הזו מבטאת מובן של ריבונות העם על עצמו, כיוון שסך הפרטים בחברה הם הריבון היחידי בתהליך – ריבון שמחליט כמה כסף לקחת מכל פרט, כמה כסף לתת לכל פרט ולפי אילו עקרונות. הממשלה היא בסך הכול גורם מבצע בתהליך, האמונה על רצון הציבור.

אבל מדיניות ההפרטה מציבה ריבון חדש על הממון הזה. מדיניות זו יוצאת מנקודת המבט ששירותים, שהממשלה מספקת לציבור כגורם ביצועי ולא כריבון, יכולים להפוך להיות שירותים שכוונת רווח בצדם. רווח זה לא מגיע יש מאין – הוא מגיע מתוך סך הכספים שהציבור מעמיד לרשות הממשלה. כלומר, שירותים שהממשלה מספקת לאזרח מפסיקים לצאת מנקודת המבט של חלוקת כל ההון הציבורי חזרה לציבור ומתחילים לראות עצמם כשירותים שמטרתם לתת כמה שיותר מההון הציבורי לידיים פרטיות.

מרגע שהונו של גוף האזרחים במדינה מפסיק להיות הונם של האזרחים והופך להיות הונה של הממשלה, או של גופים פרטיים המועסקים בחוזה עם הממשלה, נוצרת הפרדה ברורה בין גוף האזרחים לבין הממשלה. הדינמיקה משתנה מרגע שנכנס אלמנט של רווח לנושא, מדינמיקה שבין אזרח לממשלה במדינה דמוקרטית, דינמיקה שבה האזרח הוא הריבון והממשלה עושת דברו, לדינמיקה של לקוח מול חברה, שבה הלקוח צודק רק עד הנקודה שבה החברה מחליטה שלא. נכון, גם חברה עסקית לא יכולה לשרוד בלי לקוחות, אולם הלקוחות בחברה עסקית לא קובעים מדיניות, לא במישרין.

מרגע שהישות הזו, המדינה, הופכת את אזרחיה ללקוחות היא למעשה מציבה לעצמה זכות על כספם. במהלך זה הישות המכונה מדינה הופכת מביטוי של ריבונות סך הפרטים בחברה, ריבונותו של כל יהודי על עצמו, לישות שנפרדת מסך הפרטים, ניצבת מעליהם, שונה מהם. אמנם נבחרת מתוך אותו גוף אזרחים, אולם כבר אין זיהוי ביניהם. חסרונו של זיהוי זה הוא הוא מהותה של הבעיה. כך, כשהאזרח נזקק לשירות שהופרט, הוא מגיע כלקוח וכפוף למדיניות של החברה הפרטית המכוונת לרווח. האזרח מאבד את ריבונותו על ממונו, והמגזר הפרטי תופס ריבונות זו. במקום חברה שבה היהודי הוא ריבון על עצמו, אנחנו מקבלים חברה שבה כמה יהודים הם הריבונים של שאר היהודים – ופה שורש הסתירה בין מדיניות ההפרטה לבין החזון הציוני.

יתירה מכך, חוק ההסדרים לוקח מידי הציבור אפילו את השליטה החלקית שעוד נותרה בידיו. החוק נותן לפקידי ממשל, שאינם נבחרי ציבור, השפעה רבה על אופן חלוקת הכספים. כך מדיניות ההפרטה מעבירה אותנו מתמונת עולם בה סך הפרטים בחברה מחליט כמה לקחת מכל אדם וכמה לתת לכל אדם לתמונת עולם בה סך הפרטים בחברה נותן כמה שאומרים לו, והכסף מחולק למי שהריבון החדש, השונה מהעם, הממשל, מחליט לתת – תמונת עולם הובסיאנית למופת. לא אלו העקרונות שעל פיהם הקמנו מדינה.

די לנאציזם: קודם כל, בפרשת עורך הדין אמנון דה הרטוך, חשוב להגיד שאלימות היא פסולה מעיקרה. בייחוד כשמדובר במשרת ציבור (Civil Servant, מושג שחסר במקומותינו) שמרים ידיים על נבחר ציבור. את מה שאני חושב על כלל הפרשה הזו כתב יוסי גורביץ' טוב משאני הייתי יכול, אבל יש פן אחד שבו לא נגע.

בזמן האחרון השיח הישראלי שולף את הנאציזם קצת מוקדם מדי; וכשאני כותב "קצת", אני מתכוון "הרבה מאוד". יש מקום לשאול מדוע נבחר ציבור, שכפוף למספר כללי התנהגות בעצמו, מרשה לעצמו לקרוא למשרת ציבור העושה תפקידו נאמנה (או לא, זה בכלל לא משנה) בשם גנאי כל כך חריף, בלי להתייחס לתגובה הבזויה של עו”ד דה הרטוך אחר כך. מה עשה דה הרטוך שזיכה אותו בכינוי הגנאי הזה? האם קרא לרצח יהודים? האם תמך בגלוי במפלגה הנאציונל סוציאליסטית? האם ביטא היהודי חובש הכיפה הזה תפיסת עולם המבוססת על האידאולוגיה הנאצית?

לא מכבר יצא לי להיות עד לוויכוח בין שומר בחניון לבין אישה שהחנתה את רכבה במקום אסור. כשאמר השומר לאישה כי אלה הם הכללים, ענתה לו מבלי להתבלבל "כן, גם לנאצים היו כללים". נדמה לי שזו רק דוגמה לכך שבשיח הישראלי השימוש במונחים בסגנון "נאצי", “אנטישמי" וכיו"ב נעשה נפוץ מדי, נפוץ מאוד. מדובר בזילות מוחלט של מושג הנאציזם או בחוסר הבנה של האידאולוגיה הנאצית המלאה. כך או אחרת, זה חייב להיפסק.

נבחרי ציבור צריכים לשלוט בזוהמה שיוצאת להם מהפה. עם או בלי קשר, הגיע הזמן להפסיק לכנות כל אדם שאיננו מסכימים עמו "נאצי". הנאציזם היה תפיסת עולם מלאה; ניתן למצוא תכונות אנושיות רעות רבות שהם דוגמה מוקטנת של הרע הגדול שייצג הנאציזם.

או בקיצור, תנו לנאציזם להיות תפיסת העולם הנוראה שהיא. עזבו אותו מחוץ לוויכוח הציבורי הלגיטימי. לפחות את המסר הזה אני מקווה שדה הרטוך הצליח להעביר – לקרוא לאדם "נאצי" באמת לא צריך להיות מקובל.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.