פתחון פה

שביתת המורים נמשכת. לא להרבה זמן, אין מקום לאופטימיות יתירה בקרב תלמידי התיכון. אט-אט מטפטפים המורים בחזרה לבתי הספר. הם יודעים לעשות חשבון, המורים שלנו. הם יודעים כמה השביתה הזו עולה להם, והמשכנתא לא תשלם את עצמה. טיפין טיפין הם חוזרים, ובסוף ייאלצו הארגונים להתפשר. זה קרב חד צדדי ואכזרי – לאוצר לא באמת אכפת שלא מתקיימים לימודים, ולמורים אין כסף לשבות לאורך זמן. ככה זה במדינת הרווחה היהודית – מי שאין לו כסף לא יכול להרשות לעצמו לשבות כדי להעלות את שכרו. יש גבול לכמה אפשר לתת למינוס לגדול.

הדבר הנורא באמת בסיפור הזה הוא שהאוצר נראה שווה נפש לחלוטין אל מול השביתה. פקידי האוצר והדפ"ר העומד בראשם עושים שריר ומחכים שהילד יפסיק לצרוח. בכך, הם מוסיפים חטא על עוון – לא זו בלבד שהם מותירים את המורים בדלותם העלובה, וכאילו אין זה מספיק, גם פוגעים בתדמיתם ובמעמדם המכורסם ממילא, הם גם מוציאים מהמערכת את הסיבה היחידה שבשלה עוד נותרו בה מורים טובים – את תחושת השליחות. כי איזו תחושת שליחות תהיה למורה לאזרחות שמדינתה שברה אותה? עד היכן יסכימו המורים להיות שליחי מצווה של מדינה שמתייחסת אליהם בדורסנות כזו? גם אותם מורים טובים, שיכולים להיות בקלות הצלחה בשוק הפרטי ולעשות לביתם, אולם בוחרים במודע ומתוך אמונה להיות חלק ממערכת החינוך, גם הם לא יכולים שלא לשאול את עצמם אם זה בכלל שווה להם.

במשרד החינוך העסקים כרגיל. הקרנפה תמיר מיישרת קו עם האוצר, במקום ליישר קו עם המורים. הרי תמיר היא חסרת כוח לחלוטין במאבק הזה. לא היא קובעת את שכר המורים. השר האפרפר בר-און הוא הקובע, הוא וצוותי הפקידים הניאו ליברליים שלו, אלה שממילא היו מעדיפים להפריט גם את החינוך. במקום לעמוד על שתי רגליה האחוריות מול האוצר, לקבוע עמדה מוסרית ולהיאבק עליה, תמיר העדיפה, כהרגלה בקודש, להתקרנף, והצטרפה, ביותר עזוז משהיה מצופה או ראוי, לשריר של פקידי האוצר. משתפי הפעולה הם כמעט גרועים כמו מבצעיה.

המורים נכשלים תמיד בהעברת המסר הפשוט כל כך. לא מדובר כאן בסחטנות אישית. לא מדובר כאן בניסיון של אנשי מעמד ביניים מדושנים (הא! אם מעמד הביניים בישראל נזקק להשלמת הכנסה, אנחנו יכולים ללמוד משהו על מצבנו) לדשן עצמם יותר. מדובר כאן על השקעה שבסופה דיבידנד וודאי. מורה טוב הוא אולי לא מורה לחיים, אבל הוא מוציא תחת ידו אזרחים מועילים. מדינת ישראל, שברצון רב השקיעה כחצי מיליארד שקלים בהנצחת הבערות, פונה כעת להיאבק בנאורות. לא זו בלבד שהיא מאפשרת למערכת החינוך להוציא תלמידים נבערים, היא מעדיפה אותם ככה. היא שוברת את המורים הטובים.

צריך להיות אדם מאד מיוחד כדי להיות מורה טוב בישראל. למורה אצלנו אסור כמעט להעניש – רוב יכולותיו בתחום הזה מוגבלות לתחומי בית הספר. הוא יכול להוציא תלמיד מהכיתה. ממש עונש נורא, אני זוכר שכתלמיד הדבר שהכי פחדתי ממנו היה הארכה של ההפסקה בחצי שעה. מנהל יכול להשעות לשלושה ימים. מעבר לזה זה כבר מפקחת, אישורים, שימוע עם ההורים. וכאילו הקשיים האלו לא מספיקים, בשנים האחרונות הורי התלמידים החליטו שהם בשום פנים ואופן לא יתנו לאנשי מקצוע לתקן את מה שהם קלקלו במשך השנים שהילד הופקד אצלם. מורה שמחרים מכשיר סלולרי שצלצל באמצע שיעור עלול להיתקל בהורה זועם. מורה שמענישה ילד תקבל בוודאות טלפון מהוריו, שיצעקו עליה ש"זה לא הוא עשה, למה את תמיד נטפלת אליו?" הם בטוחים שהם עושים לילד טובה, נותנים לו "גב". אבל הילד מזלזל במורה שלו אחרי ששמע את אימא קוראת לה בשמות. ככה זה. מחר, הילד ימלמל "למה את תמיד נטפלת אליי?" ואנחנו נדע בדיוק מאיפה זה הגיע.

בתנאים של אפס סמכות אכיפת משמעת אפשרית רק דרך מה שמכונה באנגלית Merit, ובהיעדר תרגום מספק אכנה כאן "מצוינות". מורה טובה, שמכירה את הנושא שהיא מלמד על בוריו, שאי אפשר להתקיל אותה בשאלות, כי יש לה תמיד תשובה מוכנה, בעלת ביטחון עצמי, שיעור קומה, כריזמה ואיכויות נוספות תרכוש במהרה את כבודם של תלמידיה ושל הוריהם. לכולנו זכורה עדיין מורה כזו, שמכוח הצטיינותה בלבד משלה בכיתה ביד רמה. לי, למזלי הטוב, זכורים אפילו כמה כאלה. יש אנשים כאלה בעולם. יש מומחים נפלאים לתחומם, בעלי כושר ביטוי ומנהיגות טבעית, אלא שלהם קורץ בהרבה לעבוד במגזר הפרטי. אז מי נשאר ללמד?

הנתונים לא משקרים. כדי להתקבל ללימודי הוראה במכללת סמינר הקיבוצים, הנחשבת לאיכותית למדי, על המועמד להציג תעודת בגרות ממוצעת ומבחן פסיכומטרי בציון 500. כדי להתקבל כמעט לכל חוג במדעי החברה בכל אוניברסיטה יש צורך בתנאי קבלה גבוהים בהרבה מאלה. ללמדכם למה יש ביקוש ולמה אין. ללמדכם מיהם מורי העתיד. לא נראה לי שהאבטיפוס שתואר מספר שורות למעלה יצמח ממורי אין-ברירה.

 
וכבר כתבתי כאן בעבר עד שאצבעותיי כאבו – בכל מקום בעולם בו הועלה שכר המורים, השתפרה איכות ההוראה והחינוך. יחס ישר, וודאי, מעוגן היטב. אלגוריתם פשוט. תעשה X, יקרה Y. לא תעלה את שכר המורים? אולי תשתפר מערכת החינוך, ואולי לא. אולם אם ברצונך לשפר את מערכת החינוך, העלאת שכר המורים היא אמצעי וודאי. לא מורכב. כל פקיד אוצר יכול להבין את זה. במיוחד אם המורים יהיו אלה שיסבירו לו. אלא שהם מעדיפים לסתום את אוזניהם ולקוות שהגל הזה יחלוף, כדי שהם יוכלו להמשיך לבצע את זממם בקופה הציבורית באין מפריע ובאור יום. הם רואים תהליך אחר: מערכת החינוך ממשיכה בנפילה החופשית שהיא נתונה בה, שביתות המורים מאיצות את התהליך, וכמה הורים עשירים פותחים בית ספר פרטי לילדיהם. חוק נהרי מחייב שהם ימומנו על ידי המדינה. לאט לאט התלמידים החזקים עוזבים לטובת בתי ספר שיכולים להרשות לעצמם לשלם לדוקטורנטים כמורים, ומערכת החינוך הציבורית קורסת. כך, לנגד עינינו, מפריטים אולמרט, בר-און ובריוניהם את מערכת החינוך. כשיתפוגג עשן הקרב המאסף ייתכן ונראה שהמעשה האחרון של מערכת החינוך הישראלית היה פולחן האישיות לאביגדור קהלני.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

לשבות עד הסוף: מורי ישראל יצאו ל"אם כל השביתות" שלהם.הם דורשים תוספת לשכר המורים, שהוא הרבה מתחת לממוצע שכר השכירים במשק. ההיגיון הזה הוא כל כך פשוט שזה מדהים שיש מי שלא רואה אותו (או אולי בוחר שלא לראות אותו) – מי שמשלם למורים שכר מתחת לממוצע מקבל מורים מתחת לממוצע. מי שחושב שעובד ממוצע בחברת חשמל שווה יותר מפי שלוש ממורה ממוצע, מביא לכך שאנשים מוכשרים יעדיפו להיות עובדי חברת חשמל ולא מורים.

כל היחס של המדינה למורים בנושא הזה הוא עקום לגמרי. כפי שאומר כאן מנכ"ל משרד החינוך לשעבר, בן-ציון דל, המערכת בנויה בצורה שהדעת אינה סובלת – משרד החינוך לא יכול להוסיף שקל לשכר המורים. זו החלטה של משרד האוצר. וכידוע, משרד האוצר לא כולל בשורותיו אנשי חינוך אידיאליסטיים, אלא פקידים חובבי ממון וחיסכון. ומשרד האוצר, בראשותו של רוני "בובה-על-חוט" בראון, כבר יודע שהוא הולך לשבור את המורים. שישבתו, מבחינתו. הם לא יוכלו לחיות בלי המעות המעטות שהם מקבלים, וייאלצו לחזור לעבוד. טבעי לחלוטין, בעיניהם, שחייל משוחרר באיזו חברה סלולרית ירוויח יותר מהמורה שלו בתיכון. הגיוני. לחייל המשוחרר משלם המעסיק, לא המדינה.

יש שני מפתחות למהפכה בחינוך. שני המפתחות האלו נעלמו בדו"ח דברת, גם בגילגולו החדש כ"אופק חדש" – הקטנת מספר הילדים בכתה והעלאה משמעותית בשכר המורים. בכל מקום בעולם בו זה נוסה, זה הצליח.

אצלנו, כל מיני אנשים שדוגלים בחינוך פרטי כבר מתבטאים נגד השביתה. לגיטימי. טוענת סיגל בן ארצי שעלות הדרישות של ארגון המורים הן 10 מיליארד שקלים, וזה לא ריאלי. אהה. תקציב משרד החינוך הוא בערך מחצית מתקציב הבטחון (44 מיליארד ש"ח בשנת 2006 בבטחון לעומת 25.5 בחינוך), ובן ארצי טוענת שזה לא ריאלי. באמת. שבעה מיליארד שקלים הולכים כל שנה על משכורות אנשי קבע. עוד ארבעה מיליארד על שכר אזרחים עובדי צה"ל. זה באמת יותר חשוב מחינוך לילדים.

השביתה הזו היא אולי האמצעי האחרון להוציא את החינוך שלנו מידיהם של פקידי אוצר חסרי מצפון. ככזו, היא חייבת להצליח.

קבלני כיבוש: עם רוב הדברים המובאים במאמר הזה בהארץ יש לי ויכוח. אבל הוא מספר לנו דבר אחד מאד חמור – תחנות המעבר מהגדה לישראל אוישו בעובדי קבלן. ככה, במדינה בה, כפי שיוסי גורביץ נוהג לכתוב, דם החיילים סמוק מדמם של אזרחים, מעדיפים להעמיד במעברים עבדים ב-19 ש"ח לשעה. אל חשש, המדינה לא תדאג למאבטחים הללו אם יצטרכו, חלילה, להפעיל את נשקם. חלומם הרטוב של כלכלני האוצר מתגשם – אחרי בית הסוהר, החינוך והרווחה, הם הצליחו להפריט גם את ביטחונם של אזרחי ישראל. הסחף הדרקוני הזה חייב להיפסק.

היטלר בא: "הנה זה בא עוד פעם, המחלה". הצעת התקציב ל-2008 מקצצת חצי מיליארד ש"ח מתקציב הישיבות, ומשאירה לו "רק" 152 מיליון ש"ח. ח"כ משה גפני מיהדות התורה, כמו שהוא וחבריו עושים מפעם לפעם, שלף מהכיס את היטלר: " הציבור היהודי בארץ ובעולם לא יסלח לממשלה ולקואליציה שגורמת פגיעה קשה ביותר בלומדי התורה, שכמותה זכורות מתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית". מה אתה אומר? אחרי שעו"ד דה הרטוך היה "גורע מהנאצים" כי עמד בין הסחטנים לבין עטיניה של קופת המדינה, אני כבר לא מופתע. כל מי שלא מוכן לתת לחרדים כסף, והרבה, הוא אנטישמי. יש כאן אירוניה.

קודם כל, גם החרדים יודעים שלא באמת מדובר בקיצוץ. הם מקבלים את הכסף הזה, בצורתו של חוק נהרי המבזה. אלא שמבחינתם, חוק נהרי הוא עלות נוספת שצריכה להיות מושתת על כלל הציבור. לא עולה על דעתם לוותר על תקציביהם שלהם למענו.

אם ישיבות הן מוסדות השכלה גבוהה, על התכנים שלהן להיות כפופים לתכנית מאושרת. אם הן אינן – אין כל סיבה שהציבור יממן אותן. גם 152 מיליון ש"ח הם 152 מיליון ש"ח יותר מדי. אף פעם לא מאוחר מדי לקיים את הכתוב "בזעת אפך תאכל לחם".

הם יורים גם באזרחים: צבאנו המהולל ירה בראשו של אזרח ישראלי. רק לפני חודשיים ירו שם חיילי צה"ל בילד בן 12. אין מה לדאוג, אף מפקד לא יודח כתוצאה מהפשלה הכפולה, אף שטח אש לא יזוז. כבר עכשיו צה"ל רומז שהאחריות היא של אותו אזרח. אם שוטר פלשתיני היה יורה בשוגג באזרח ישראלי, הזמירות היו אחרות לגמרי. כשזה נוגע לצה"ל, התקשורת תיישר קו והסיפור יושתק. בדמוקרטיה הישראלית הצבא יכול לעשות טעות שנגמרת באזרח עם כדור בלסת, ולא לשלם על כך מחיר.

שותפים להסכם: האוניברסיטאות מאיימות לשבות, כי לא הוחזרו לתקציבן 350 מיליון ש"ח שהובטחו להן. לתשומת לבם של מנהיגי הסטודנטים – מתברר שהסכם עם ממשלת ישראל לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. מישהו רוצה להמר מי יקבל את התקציב – החרדים או האוניברסיטאות?

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

מעשה שהיה כך היה. יומטוב דואק, מאבטח ברשת "חצי חינם", נרצח ע"י שודד בכניסה לסניף בחולון ב-30 במארס בשעה 1:45 בלילה. יומטוב דואק היה עובד חברת שמירה, שם יפה לעובד קבלן.

משכורתו נעה סביב השלושת אלפים שקלים בחודש. בערך חצי מעלות המחשב עליו נכתבות המילים הללו. לא המון כסף, לזוג עם ילדה, האם אינה עובדת בשל מצב בריאותי רופף. השכר הממוצע במשק הוא בערך כפול מזה. לא היה מה לדבר בכלל על תשלום לשעות נוספות. החזר נסיעות? חלקי בלבד. למה? כי זה קבלן חיצוני, הוא אחראי, "חצי חינם" יכולה לעצום את עיניה.

לא היה טפיל חברתי. כשלפני שנתיים, והוא בן 63, החברה שעבד בה פשטה את הרגל, הפשיל שרוולים, חגר אקדח ויצא לאבטח. נאבק כדי לשים מזון על שולחן משפחתו, גם בתנאים לא פשוטים.

במהלך השבעה הגיע בחורצ'יק אחד, מחברת השמירה, "י.צ. עמל ביטחון". שלח משאית עם אוכל. במקרר לא היה מקום, והאוכל נשלח לנזקקים. אז, טובה דואק האלמנה עוד לא חשבה שהיא עצמה נזקקת.

ואז ניסתה ליצור קשר עם החברה, כדי להחתים אותה על המסמכים כדי לקבל קצבת שארים. החברה נעלמה. לא ענו לטלפון, משרדיהם היו סגורים. החברה החליפה שם וכתובת. קצת עבודת בילוש, וטובה הגיעה אל משרדי החברה. מנכ"ל החברה החדשה הסביר לה שבעלה המנוח איננו עובד החברה החדשה, שקנתה רק חצי מהחברה הישנה. בציטוט שנראה כלקוח מתקופות אחרות אמר לה האדון הפיאודלי "קנינו רק את השומרים, בלי הנשק".

אחרי התעקשות שלחו לה את המסמכים עם חותמת החברה הישנה. כנראה שיחד עם השומרים הם קנו גם את החותמות. אלא שאז התחילה הקטסטרופה להתרחש. החברה לא הפרישה לדואק ז"ל קרן פנסיה – ולכן טובה אינה זכאית לקצבת שארים. גם תשלומי ביטוח החיים לא היו אחידים. את חברת הביטוח מצאו בקושי, והיא לא מוסרת מידע על הפוליסה של דואק המנוח.

טובה לא ויתרה. פנתה ל"חצי חינם", שתסייע לה. ב"חצי חינם" היו בדיוק עסוקים בלספור דולרים, אז שלחו אותה לחברת השמירה. זה הנזק של חברות הקבלן. "חצי חינם" לא חייבת מאום, בעלי הרשת לא מחוייבים לבדוק האם הסכום שהציעה להם חברה כלשהי במכרז הוא ריאלי כדי לשמור על תנאים סוציאליים לעובדים. שהם ישברו את הראש. משפטית, הרשת לא חייבת כלום.

ביום שלישי האחרון הגיעה קבוצת פעילים מעמותת "במעגלי צדק" להפגין מול החנות בחולון. עובדי החנות יצאו החוצה והחלו להכות את המפגינים. בכוח, בברוטליות פשוטה, הקפיטליזם הראה את פרצופו האמתי. בעלי ההון שלחו את הואסאלים שלהם לדכא את המשתמשים בחופש הביטוי באלימות. מיטל דואק, בתו בת ה-18 של יומטוב המנוח, הייתה בין המפגינים. אחד העובדים דחף אותה לרצפה והפליא בה מכותיו. כך ייעשה למי שתעז לדרוש להתקיים בכבוד. שקט עכשיו! מנהלי הקונגלומרט עושים כסף, ואתם מפריעים לזרימת הלקוחות.

אבל אפשר לנצח את השוק החופשי בשיטותיו שלו. לא תמיד, אבל אפשר.

הסיפור כאן הוא פשוט. "חצי חינם" היא חברה שמטרתה אחת – להרוויח כסף. כשרצו להעסיק מאבטחים, בוודאי פתחו מכרז ובחרו במציע ההצעה הנמוכה ביותר. לרגע לא עלה על דעתם לבדוק האם הצעה כזו תאפשר למאבטחים ביטוח פנסיוני, תכסה את משפחותיהם במקרה של אבדן ועוד כהנה וכהנה. לו היו מעסיקים הם את המאבטחים, היו מחוייבים בכך, אבל הרי בדיוק לשם כך הם שוכרים את שירותיו של קבלן חיצוני. האחריות עוברת לידיו. למעשה, סביר להניח שברור היה לאנשי העסקים הממולחים שאם חברת השמירה רוצה להיות רווחית, מן הסתם היא לא מספקת למאבטחיה את כל התנאים המגיעים להם, כל התנאים ש"חצי חינם" עצמה, לו הייתה שוכרת את העובדים, הייתה מחויבת להם. אין סיבה שחברות הקבלן תהיינה זולות יותר מאשר העסקת עובד ישירות. אלא שקבלן חיצוני מאפשר לחברה, משפטית, לעצום עין. הם הרי שלחו משאית, נתנו את הפיף שלהם.

ומשפטית וחוקית "חצי חינם" צודקת. אבל לא ציבורית. זה הזמן להפסיק לצקצק בלשון ולעשות מעשה. לא מעשה גדול. מעשה קטנטן. להפסיק לקנות ב"חצי חינם". חסידי השוק החופשי יודעים לספר לנו הכול על היצע וביקוש. ובמשחק הזה, יש אפשרות שהם יכולים להפסיד. חרם צרכנים לא חייב לומר שמסדרונות "חצי חינם" יהיו שוממים מאדם, עד שהרשת תקרוס. מספיק שחמישה אחוזים מלקוחות הרשת הקבועים יחליטו שזה חשוב מספיק, ויכתתו רגליהם למקום אחר. בממוצע, הקונגלומרט יפסיד חמישה אחוזים מרווחיו. בסדר הגודל של ענקית המזון, מדובר בכסף רב בהרבה ממה שהיה עולה להם להחזיק מאבטחים שאינם עובדי קבלן, עם כל התנאים הסוציאליים.

ואם תהיה תשומת לב תקשורתית וסחף, אז מישהו כבר יעלה על הטרנד החדש וישכור מאבטחים ישירות, בלי תיווכו של הקבלן מסיר האחריות. יפרסם קמפיין גדול, כדי למשוך את המטורפים האלה, שחושבים שמשפחותיהם של מאבטחים שנרצחו צריכות להמשיך לחיות בכבוד.

מי שחסך כספו על חיי אדם, לא מגיע לו שנפרנס אותו. טובה יומטוב מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי של אלפיים חמש מאות ש"ח. בקרוב, כשמיטל תהיה בת 18, הסכום יתכווץ למעט מעל לאלף. ככה מייצרים חרפה.

אני קורא לכולם לא לתת ידם לחרפה הזו. מה יש, שיכאב גם לחליפות המהודרות קצת בכיס. אני לא מוציא את כספי במקום שמייצר חרפה – ואני לא חושב שמישהו אחר צריך. יש להחרים את רשת "חצי חינם", לאלתר.

ומלבד זאת, היום יותר מתמיד יש סיכוי והזדמנות וצריך לעצור את המשטר הצבאי בבורמה.

יולי תמיר, שרת החינוך - כשלת. בדומה מאד לכל שאר הממשלה שבה את חברה, לא הצלחת למלא את תפקידך כראוי, או בכלל. בדומה לכל שאר הממשלה בה את חברה, הכישלון שלך הוא הכישלון של כולנו. אבל אם מאהוד אולמרט מעולם לא היו לנו ציפיות, מ"שר הביטחון החברתי" שלנו היה ברור שתישאר רק קריקטורה ומציפי לבני לא ציפינו ליותר מקול ענות חלושה - דווקא עלייך נראה שסמכנו. סמכנו עלייך שתתקני את ליקוייה של השרה הקודמת ומנכ"ליתה הבוכייה, שתחזירי את הצבע ללחייו של החינוך בישראל, שתעצרי את תהליכי ההפרטה, שתזרעי זרעים שנקצור בעוד מספר שנים. ונדמה שאת כל העוולות שנעשו לפני כן רק הגברת, למערכת החולה הצעת בקושי אקמול - כשלא פעלת להרע.
השיטה לשיפור מערכות חינוך ידועה בכל העולם. היא עבדה היטב ביפן, בגרמניה ובבריטניה. את יודעת את זה ומכירה אותה - כשמשלמים למורים יותר, באים מורים טובים יותר; מורים שאוהבים ללמד; מורים שיודעים היטב את המקצוע שלהם; מורים ברמה גבוהה. וכשיש לילדים מורים כאלה - הם יודעים יותר. כשבית הספר עמוס במורים שאכפת להם, האלימות במסדרונות פוחתת. כשלילדים נפתחים אופקים חדשים על ידי מורים שמלהיבים אותם ומגרים את דמיונם, כבר לא משעמם להם. כשהילדים מבלים שמונה שעות ביום עם מורים ברמה גבוהה, ידיעתם את שפת אמם גוברת, הכרתם את מדינתם טובה יותר, הם גדלים להיות אזרחים מועילים וטובים יותר. זו לא השערה או הנחה - זה הוכח. זה עובד.
בד בבד הוכח גם, שכיתות קטנות יותר פירושן הישגים גבוהים יותר. פחות ילדים בכיתה לומדים מהר יותר וטוב יותר - וזאת מבלי לציין את המורה, שיכול להעניק יותר לכיתה קטנה יותר.
הדברים הללו אינם חדשים לך, פרופ' תמיר. את יודעת אותם, מכירה את המחקרים, שמעת את הסיפורים. דבר מהדברים הללו אינו הפתעה גמורה ומידע חדש. ומה עשית כדי ליישם שיטות מוכחות, שיטות שעובדות? נכון מאד, כלום. כשלאדם יש את הידע והאמצעים ובכל זאת אינו עושה את מה שנדרש ממנו לעשות, זוהי רשלנות. במקרה שלך, השרה תמיר, זוהי רשלנות פושעת כלפי החברה הישראלית.

ועכשיו החלטת ליצור בישראל דרג של אזרחים סוג ב'. קיבלת החלטה שמדינת ישראל תממן את חריצת דינם של ילדים לחיי עוני ובורות. גזרת את דינו של מעמד הביניים המצטמק (לאחר שגזרת דינו להצטמק בשל ועדת שוחט) לממן מכיסו דורות של ילדים בורים - אפשרת את ביטול הדרישה לליבה כאמצעי למימון. בכוח, אמרת, זה לא ילך. זה הלך בכוח מול הסטודנטים, המורים, המגזר הערבי ואזרחי לבנון, אבל לא מול החרדים. לתומי חשבתי שאת מקבלת ההחלטות, שאת זו שצריכה לקבוע. ניתן לך מנדט מהציבור, אולי יותר מכל שר חינוך שקדם לך. מעלת באמון הזה, מעלת בכספי משלם המסים ומסרת אותם אתנן לחרדים. ביטלת כל אפשרות של כור היתוך בישראל, שהליבה הזו הייתה יכולה להיות. וגרוע מכל - נתת יד, ביודעין, להפרטת מערכת החינוך בישראל.
כי זאת יש להבין: החלטה שפירושה מתן מימון ממשלתי לגוף פרטי היא החלטה שמעודדת ההפרטה. החלטה שפירושה מתן מימון ממשלתי לגוף פרטי ללא כל פיקוח גרועה שבעתיים. מחר בבוקר יוכל להחליט גורם פלוני להקים, למשל, בית ספר על טהרת משנתו הרצחנית של קארל מרקס, בו יקראו מבוקר עד ערב בקפיטל ובמניפסט (ובמה זה שונה מלקרוא מבוקר עד ערב בתלמוד ובגמרא?) ולקבל מימון ממשלתי לגחמתו זו. זכותם הלגיטימית של הורים לבחור חינוך לילדיהם. זכותה הלגיטימית של מדינה לקבוע שאין היא מממנת יותר מזרם ממלכתי אחד. כיום, קל בהרבה לגורמים פרטיים להחליט לפתוח בית ספר - ומערכת החינוך תעבור בקלות מדהימה לידיים פרטיות. בשם העיקרון שטבע ראש העירייה שלנו, שאין ילדים ששווים פחות, יהיו כאן ילדים ששווים פחות - אלה שייאלצו להישאר במערכת החינוך הממלכתית. שלא לדבר על כך שההחלטה הזו יוצרת אזרחים ששווים פחות, שאין להם אמצעים להתקיים בעולם המודרני, שנדונים לחיי ישיבה מחוסר ברירה, לחיי מחסור מאילוץ וכורח ולחיים על חשבון החברה. זה עצוב, אבל זו מהות החופש הקפיטליסטי - חירותו של האביון ללון תחת הגשר.
זאת ועוד, ניתן היה לצפות שמי שמכמתים חינוך רק בכסף, ידברו על לתת לכל תלמיד את אותה השקעה כספית - בלי להתייחס לתכנים הנלמדים. ממך, השרה תמיר, ציפינו ליותר.
השרה תמיר, כל אלו הם מחדלייך. שאי באחריות עליהם, ארזי חפצייך וחזרי הביתה, בטרם יהיו חולשתך הפוליטית וראייתך קצרת הטווח לנזק גדול עוד יותר.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה. 

נדמה שהגענו לנקודה במאבק שבה אגודות סטודנטים שונות מנסות למצוא את הדרך לחזור מהשביתה. הלחץ, האיומים והכמות הבלתי נסבלת של סטודנטים אדישים, שרק רוצים לחזור לספסל הלימודים ובלבד שלא ייאלצו לוותר על שבוע בטורקיה בקיץ מכניסים שיקולים זרים למאבק, שהוא אולי הצודק בתולדות מדינת ישראל.

לכן, יש מקום להזכיר לכולם על מה נאבקים, למה זה חשוב ולנסות להקיף את כל מה שחשוב לדעת על המאבק הזה. תרגישו חופשי להעביר את הטקסט הזה הלאה.

כך תענה:

הדבר הראשון שצריך להיעשות הוא הפרכה של נימוקי האוצר ומתנגדי המאבק.

מצוין. פשוט מצוין.
הטיעון הראשון במעלה שלהם נוגע למצוינות אקדמית. ראו את ארה"ב, הם אומרים, ראו איך שם משלמים שכ"ל גבוה, אבל מקבלים תמורתו כל כך הרבה, והמחקר האקדמי בארה"ב נפלא. יש כמה דברים שאפשר וצריך לענות לנימוק הזה.
ראשית, אנחנו לא ארה"ב. זה נראה פשוט ופשטני, אבל זה מורכב. אנחנו מרוויחים פחות מהאמריקאים, משלמים יותר מסים מהאמריקאים, כך שבסוף היום, יש לנו פחות כסף ממה שיש לאמריקאים. לכן, כפייה של מודל אמריקאי על מדינה שאינה אמריקה לא יכולה להתבצע. כשיהיו התנאים בארץ דומים לאלו של ארה"ב,יהיה מקום להשוואה הזו.
שנית, 80% מהסטודנטים האמריקאים מקבלים איזושהי מלגה. בארץ תקציב הסיוע לסטודנטים עניים נמוך במיוחד, ורובו מושקע בהלוואות ולא במלגות. תקציב ההלוואות כמעט תמיד נשאר עם רזרבות, כי סטודנטים עניים חוששים לפתוח חוב שלא יוכלו להחזיר בעתיד.
התשובה השלישית היא שזה פשוט לא נכון, מעשית. ברשימת 200 האוניברסיטאות המובילות בעולם של טיימס לשנת 2006 נמצאות ב-51 המקומות הראשונים 22 אוניברסיטאות אמריקאיות – פחות ממחצית. 8 אוניברסיטאות הן מאנגליה, 7 מאוסטרליה וניו זילנד, 3 מצרפת ושוויץ, 3 מקנדה, והשאר ממזרח אסיה. בבריטניה ואוסטרליה עוד ניגע בהמשך.
התשובה הרביעית והאחרונה היא ששכ"ל גבוה לא מחייב השכלה גבוהה טובה יותר. עובדה: בישראל שכ"ל גבוה מבגרמניה, פינלנד, צרפת, בלגיה, הולנד, אוסטריה, אירלנד, ודנמרק, ועדיין האוניברסיטה הישראלית היחידה בדירוג (העברית, 119) מדורגת מתחת אוניברסיטאות ממדינות אלו. אם המשוואה היא ששכ"ל גבוה שווה למצוינות אקדמית, איך זה שהאוניברסיטה הקנדית הראשונה בטבלה מדורגת מתחת לאוניברסיטה צרפתית?
התשובה האמיתית אינה מתחום הכלכלה. האמת היא, שמצוינות קשורה במצוינות החומר האנושי יותר משהיא קשורה בכמות המחשבים באוניברסיטה או בתקציב הגירים. האמת היא שמה שסטודנט נזקק לו כדי להיות מצוין הוא פנאי. את זה כבר אריסטו אמר – המילה האנגלית School באה מהיוונית Schole, שמשמעה פנאי. סטודנטים בכל העולם לומדים בבית שעות ארוכות. אצלנו? אצלנו עוד לא פגשתי סטודנט לתואר ראשון שבאמת סיים את כל חומר הקריאה שלו לאיזשהו קורס. אנחנו קוראים סיכומים מתורגמים, מנחשים מה יהיה או לא יהיה במבחן, או במילים אחרות – אנחנו לא משקיעים מספיק. ד"ר טאוב סיפר באחת מההרצאות שלו איך בארה"ב סטודנטים מסתכלים עליך מוזר אם לא קראת את החומר לשיעור – הרי אתה משלם כסף להיות שם. סטודנט במדינות אחרות יכול לעשות את כל זה. סטודנט בישראל לא – הוא רץ מהאוניברסיטה לעבודה,  ואת אותן שש שעות שמשקיע סטודנט נורווגי בלימודים, הוא משקיע בעבודה (או במילואים). אז נכון, סטודנט אוסטרלי או בריטי משלם, לכאורה, יותר מסטודנט ישראלי. אבל המדינה נותנת לו את הכסף הזה בדמות הלוואה שאותה יחזיר רק כאשר ירוויח סכום כסף משמעותי (נדמה לי שבבריטניה מדובר על מעל 15,000 פאונד), ולאורך זמן. יותר מזה – הוא מקבל מענק מחיה. למעשה, בתקופת לימודיו אוסרות רוב האוניברסיטאות על הסטודנט לעבוד מעל ל-15 שעות שבועיות בבריטניה, והוא גם לא צריך. יש לו את הפנאי לשבת וללמוד. סטודנט אמריקאי, שקיים סיכוי של 80 אחוז שקיבל מלגה כלשהי, יכול להרשות לעצמו לשבת וללמוד. ככה מפתחים מצוינות. אם למישהו נדמה שהוא יכול להוסיף לסטודנט הישראלי עוד תשלום של חמשת אלפים ש"ח בשנה וזה יתרום למצוינות הסטודנטים כי אולי יהיו עוד ארבע עשרה עמדות מחשב באוניברסיטה, כדאי שיתעורר מההזיה. מצוינות מטפחים על ידי החזרת הפנאי לסטודנטים.

שמנדריקים מפונקים
באחד מהטוקבקים לכתבה בYNET כתבה מישהי שהזדהתה כ"אמא" משהו בנוסח "אני לא רוצה לממן לכם ולחברים השמנדריקים שלכם דירה במרכז תל אביב. תגורו עם ההורים".
גם אם נניח שהאופציה של מגורים עם ההורים היא טובה ויפה, היא טובה ויפה לאזרחי ישראל שחיים בתוך עיר שיש בה אוניברסיטה. אבל מה אם אני מאופקים, משדרות, מרמלה או מיבנה, ועדיין לא בנו בעיר שלי מכללה או אוניברסיטה ראויה לשמה, או אפילו כזו שאינה ראויה לשמה? מה אז? אז נגזר עלי, בוודאי, להחמיץ שיעורים שמתחילים בשמונה וחצי בבוקר. יותר מזה – מה עם ירושלמי שחשקה נפשו ללמוד דווקא קרימינולוגיה, או לחלופין חיפאית שחשקה נפשה בלימודי יחב"ל לתואר ראשון? הרי לימודים לקרימינולוגיה לתואר ראשון קיימים רק באוניברסיטת בר אילן, ואילו לימודי יחב"ל לתואר ראשון קיימים רק באוניברסיטה העברית.
ואפילו יותר מכך, נקודה מוסרית: מיום שהמדינה הפסיקה לשלם להורים קצבת ילדים, היא לא יכולה לתת בתור פתרון את מגורי הילדים עם הוריהם. המדינה מפסיקה את קצבאות הילדים בגיל 18, לכן אין לה קרקע מוסרית לטענה שהסטודנט יכול לגור עם הוריו. אם נקודת המוצא של המדינה היא שהסטודנט גר עם הוריו, תתכבד ותשלם קצבת ילדים להורים עבור ילדיהם הסטודנטים הגרים עמם.
גרסא מעט שונה של הטיעון הזה מתייחסת למכוניות הפאר באוניברסיטה. מי שיש לו כסף להגיע לחניון האוניברסיטה ברכב, ועוד ברכב חדש, יכול לשלם עוד. זה נכון. השאלה היא לא, ואף פעם לא הייתה, האם עשיר יכול לשלם יותר על לימודיו. השאלה הייתה, ונותרה, האם מי שאין ידו משגת צריך לשלם יותר על הלימודים. ובמילה "יותר" אני מכוון כמובן ל"יותר ממה שהוא היה נדרש לשלם עכשיו, שזה יותר ממה שיש לו". נוסף על כך – מצב העניינים הזה רק מוכיח שהאוניברסיטה היום סגורה בפני אלה שידם אינה משגת לרכישת רכב יוקרתי, וזה משרת דווקא את הטענה ההפוכה – שיש להוריד את שכר הלימוד. אגב מצוינות אקדמית, ככל שיותר סטודנטים יכולים להרשות לעצמם להירשם לאוניברסיטה, כך האוניברסיטה יכולה לסנן יותר מועמדים ולטפח מצוינות רבה יותר.

סקטוריאליים
זו אחת הטענות האהובות עלי, הטענה שנשמעת, לצערי, גם מפי סטודנטים. הטוען לרוב יגלגל עיניו לשמיים וישאל "למה הסטודנטים נאבקים רק כשזה מגיע לכיס שלהם?!"
אז קודם כל, אף אחד לא שואל את האמהות החד הוריות מדוע הן לא נאבקו כשפגעו בנכים, או את עובדי חברת החשמל מדוע לא שבתו כשרצו להפריט את הנמלים. הסטודנטים הם סקטור ככל סקטור. אולי אם הם לא היו צריכים לעבוד וללמוד ולוותר על שינה הם היו יכולים לצאת להיאבק גם למען אחרים. אולם יתירה מכך: מיום שהוצעה טיוטת הפשרה הכוללת התחייבות מפורשת ששכר הלימוד למי שכבר החל את לימודיו לא יעלה, ונדחתה, מאבקם של הסטודנטים כבר איננו סקטוריאלי ועל כיסם בלבד. זאת מכיוון שכיסם כבר הובטח. כעת המאבק הוא עבור החיילת בצה"ל, התיכוניסט בשדרות, הבן של השכן. הוא מאבק חברתי – השכלה גבוהה היא המפתח הראשון במעלה ליצירת מוביליות חברתית ולשבירת מעגל העוני.

השביתה לא יעילה, היא רק גורמת נזק לסטודנטים
גם את הטיעון הזה מעלים בעיקר סטודנטים. אבל השביתה הזו יעילה מאין כמוה. היא מרחפת כעננה מעל ראשו של אולמרט, היא יוצרת איום בעיכוב בן חצי שנה ביציאת כוח עבודה מקצועי לשוק, שעלותו הכספית גבוהה, היא מאפשרת הפגנות בכל שעות היום בלי הפסקה, מה שמכניס את מאבק הסטודנטים לכותרות גם בימי וינוגרד. היא הולכת ונעשית יעילה יותר ככל שהזמן חולף, כיוון שהאיום שלה הולך ונעשה ממשי. האמירה, כאילו השביתה אינה אמצעי יעיל, נכונה בערך כמו האמירה ששביתת רעב אינה אמצעי יעיל, ואולי אף פחות. גם בשביתת רעב, הנפגע העיקרי, אולי בעצם היחידי, הוא השובת, ובכל מקרה לא מקבלי ההחלטות. אולם אי אפשר להתכחש ליעילותו של הנשק הזה, כיוון שיש משהו בנזק שנגרם לשובת שמעורר אמפתיה כלפיו, ולא מאפשר לתקשורת להתעלם ממנו.

מושחתים, נמאסתם
זה טיעון שנפוץ בתקשורת, ואף יצא מלשכתו של אולמרט. הטיעון הזה גורס כי השביתה מנוהלת על ידי שני פוליטיקאים שעושים הון פוליטי על גב הסטודנטים. השאלה הגדולה כאן, היא מה זה משנה? הם מוליכים מאבק צודק ונכון, מדוע האינטרס שלהם מעלה או מוריד לנו כהוא זה?

 וכך תטען

החלק הזה, אם הגעתם עד כאן, נועד כדי לשטוח את הטיעונים כבדי המשקל בעד המאבק, ולהסביר את תוצאותיו הרצויות.

הרווח לטווח ארוך
ראשית, הרווח לטווח ארוך, של החברה כולה, מתוצאותיו הרצויות של המאבק הינו עצום. ירוויח מכך מעמד הביניים, שלא יכבידו עליו בהוצאה נוספת. זה כבר ברור שמעמד הביניים הישראלי מתפורר, וההכבדה עליו תפגע בו עוד יותר. הפגיעה במעמד הביניים היא פגיעה במקור ההכנסה העיקרי של המדינה, ותביא לירידה בהכנסותיה, שבתורה תגרור הפרטות נוספות והשלכת עלויות נוספות על מעמד זה, עד שיתפרק לחלוטין. מדיניות ההפרטה הישראלית כבר זכתה לכינוי "פרועה ומופרעת" אפילו מכלכלנים אמריקאיים ניאו ליברליים. את רשימת החברות המופרטות ניתן למצוא כאן. מומלץ שלא לקרוא רשימה זו בעת חיתוך בצל, שכן הרשימה תגרום לכם לשפשף את העיניים. כן, באמת כתוב שם בית סוהר. הרשימה אינה כוללת את השירותים הניתנים לאזרח מהמדינה והופרטו גם הם, כמו מערכת הבריאות, ואינה כוללת גם את בנק יהב לעובדי המדינה שהופרט זה מכבר. אם יש מקום שבו המדיניות הזו חייבת להיעצר, הרי זה החינוך בכלל, והחינוך הגבוה בפרט. למה החינוך הגבוה בפרט?
כי החינוך הגבוה טוב, או צריך להיות טוב, גם למעמדות הנמוכים. העובדות הן שאקדמאי מרוויח יותר מלא אקדמאי. אם העובדה שפלוני הוא בן למעמד נמוך מונעת ממנו כניסה לאוניברסיטה, הרי שהוא יישאר בן למעמד נמוך. אם התואר הוא ההבדל בין מעמד ביניים למעמד נמוך, הרי שהאוניברסיטה היא הכלי מספר אחת למוביליות חברתית. דווקא משום כך עליה להיות נגישה גם לאלה שלא שפר עליהם מזלם להיוולד בצפון תל אביב או ביישוב כפרי בפאתי ירושלים, שהוריהם אינם רופאים, עורכי דין, מורים או רואי חשבון, אלא דווקא נהגי משאיות או בעלי קיוסק או שוטרים.
שכר הלימוד בישראל כיום הוא אחד הגבוהים בעולם, בייחוד אם מחשבים אותו ביחס לממוצע השכר במשק, אז הוא גבוה אפילו משכר הלימוד בבריטניה. העלאתו היא בבחינת יצירת תקרת זכוכית בלתי עבירה עבור בני המעמד הנמוך, ובד בבד גם שמיטת הקרקע מתחת לרגליהם של בני מעמד הביניים. האפשרות שלנו להקים בישראל חברה בעלת כלכלה יציבה קשורה קשר הדוק בהצלחתו של המאבק הזה.

סטנדרטים שלטוניים
וועדת שוחט נולדה בחטא. מתווה וינוגרד הראשון מעולם לא יושם. במקומו החליטה הממשלה והעומד בראשה למנות ועדה אחרת, שבה חמישה כלכלנים מתוך תשעה חברים, שיושב ראשה הוא פוליטיקאי ושמסקנותיה ידועות מראש עד כדי כך, שחודש וחצי לפני סיום עבודתה שוחט עצמו יצא אל התקשורת עם עיקרי ההחלטה העתידית. כבר מימי שלמה דברת ברור לנו מה דינה של וועדה שהוקמה לצורך מתן מסקנות והמלצות מוזמנות מראש, ומה דינו של היחס להשכלה וחינוך בראייה כלכלנית-תעשייתית. חשוב מכך, זו הפרה בוטה של ההסכמים שנחתמו עם הסטודנטים ב-1998, ושל התחייבויותיה של ממשלת ברק. זו פגיעה גסה בעקרון הרציפות השלטונית. דמיינו מצב, שבו ירדן מכריזה לפתע על מלחמה בישראל, מפני שהסכם השלום בין המדינות נחתם ע"י המלך חוסיין, והוא כבר לא מלך. אין הבדל גדול בין זה ובין פעולות הממשלה שלנו כעת. העובדה שממשלת ברק כבר חלפה מן העולם אינה מייפה את כוחה של הממשלה הנוכחית לבטל את ההסכמים וההבטחות שניתנו אז. זהו סטנדרט שלטוני לקוי. למה הדבר דומה? למצב בו יחליט ראש הממשלה לפזר את וועדת וינוגרד השנייה, לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה, ולמנות תחתיה וועדה בראשותו של חיים רמון, למשל, שתבדוק את התנהגות הדרג המדיני. זו בריונות. מעניין במיוחד שממשלה שבכזו קלות מבטלת הסכמים קודמים משתוממת מדוע הסטודנטים אינם ששים לקבל ממנה תכנית שתכלול הלוואה לכיסוי חלק משכר הלימוד. מי ייקח הלוואה מממשלה שבכל רגע נתון עלולה ליטול לעצמה את הזכות לשנות תנאים שהוסכמו?

רפורמה
מערכת החינוך הגבוה זקוקה לרפורמה. רפורמה כזו לא יכולה להיות, כפי שמוצע בטיוטת הסכם הפשרה, הסכמה למתווה שוחט מראש. היא לא יכולה להיות כזו שתתמקד רק בשכר הלימוד, ותכלול רק הבטחה מעורפלת של ראש הממשלה להוסיף תקציבים (אין פירוט של כמה או מתי) לחינוך הגבוה. רפורמה כזו חייבת לכלול, בין השאר, שקיפות תקציבית של האוניברסיטאות. חגיגת השכר, הפנסיות, הטיסות לחו"ל, הרכבים וכיו"ב המתחוללת שם חייבת להיפסק. מדובר במוסדות ציבור שמתוקצבים ע"י הממשלה, ואחת המטרות העיקריות של וועדת שוחט היא לספק להן יותר גמישות תקציבית, כאשר התנהלותן חסרת האחריות היא זו שהכניסה את ההשכלה הגבוהה למשבר מלכתחילה. מי שיחפש ימצא כמה נתונים מקוממים במיוחד. בשנת 2003 היו באוניברסיטה העברית 168 בכירים שהשתכרו, בממוצע, כ-36 אלף ש"ח בחודש. העלות החודשית של המשכורות הללו – ששה מליון וארבעים ושמונה אלף ש"ח. בשנה זה בערך שבעים ושניים וחצי מיליון. באוניברסיטה העברית בלבד. אין לזה הצדקה, אין לזה הסבר. אין כל תירוץ שיכול להבהיר מדוע שליש (!) משכר הלימוד של כל סטודנט הולך ישירות לחשבון הבנק של 168 בכירים. אי אפשר לדבר על רפורמה במערכת החינוך הגבוה בלי לדבר על זה. פשוט, כי אין כל סיבה לחשוב שבכירי האוניברסיטאות יתנהגו אחרת ביותר כסף שנשלם להם.

שבירת השביתה
שבירה של השביתה וסיום המאבק ללא תוצאות אמיתיות לא יאפשר לסטודנטים להתקומם עוד זמן רב. עברנו את נקודת האל חזור, ומכאן יש שתי אפשרויות בלבד – ניצחון במאבק או תבוסה צורבת. התקפלות כעת תהיה הוכחה ואיתות למנהיגים שלנו שלסטודנטים אין חוט שדרה. היא תאלץ את האגודות לחתום על הסכם פשרה משפיל שיחייב גם את הסטודנטים הבאים אחרינו. לכן, לעצם אי ההתקפלות עצמה יש משמעות וחשיבות גבוהה מאד.

מאבק צודק סופו שינצח, ומאבק הסטודנטים הוא צודק מאין כמותו. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית מתחילה להראות סימני שבירה. אבל המאבק עוד ניטש, ועלינו להמשיך להיאבק אותו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.