פתחון פה

ושוב - יהודית ודמוקרטית

אז שוב עולה ומתלהט הוויכוח הישן - הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו? האם תתכן מדינה יהודית ודמוקרטית? (מומלץ לקרוא את מאמרו של גדי טאוב בהקשר זה)

התשובה, כמו תמיד בנושאים האלה, אינה פשוטה. הדברים מסובכים במיוחד בכל האמור בתנועה הלאומית היהודית, שהבסיס המשותף לתושביה נתפס לרוב כבסיס דתי. האומר יאמר שכשם שאין לאום אנגליקני, אין באמת מקום לתפוס את היהדות כלאום.
המחקר בנושא הלאומיות ענף בערך כמו הלאומיות עצמה. עם זאת, ניתן למצוא בו כמה הסכמות בסיס שמשותפות כמעט לכל החוקרים. אחד מהם הוא התפיסה שהלאומיות היא עניין מודרני, שהגיע בערך יחד עם המהפכה התעשייתית, ויש שיאמרו שקשור בו. הציונות אכן נולדה בערך בתקופה זו, לקראת סוף המהפכה, יחד עם ההתעוררות הלאומית הכללית באירופה.
לכל הלאומים המוכרים כיום ישנו איזשהו מכנה משותף תרבותי, לעתים כזה המבוסס על מוצא משותף, כמו בדוגמה הגרמנית, ולעתים על בסיס זיהוי תרבותי, כמו למשל בליבריה. גם המכנה המשותף של התנועה הלאומית היהודית הוא תרבותי - לא (רק) דתי.
הצינות צמחה על רקע תנועת ההשכלה היהודית. בניגוד לנהוג לחשוב, תנועת ההשכלה לא שאפה רק להטמעות. היא חיזקה את הממד התרבותי-היהודי המשותף, עם גופים כמו האגודה לתרבות ומדע של היהודים והתנועה ליהדות מתקדמת, שראשיתה בתנועה זו.
הנקודה השנייה שכמעט כל החוקרים, מהובסבאום ועד הנדרסון, מאוחדים לגביה, היא שאחד המאפיינים של לאום הוא השאיפה הלאומית. מה שמבדיל את הפלשתינים מהדרוזים הוא שלמיעוט האתני הדרוזי אין שאיפות לאומיות (למעשה, התרבות הדרוזית מיסודה מקבלת על עצמה דין מלכות) ולאתנוס הפלשתיני יש - וזה מה שהופך את הפלשתינים לעם המחפש הגדרה עצמית, ואת הדרוזים לאתנוס.
ההכרה הבין לאומית בתנועה הלאומית היהודית, כמו גם בזיקתה החד-משמעית לארץ ישראל, ניתנה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה - בדמותה של הצהרת בלפור, אבל לא רק.
כשעצרת אומות העולם התכנסה והצביעה על כינונה של מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל (ודוק: המנדט שניתן הוא למדינה יהודית), לכך בדיוק היא כיוונה. היא הכירה בכך שיהודים ברחבי העולם עומדים על זכותם להגדרה עצמית כקהילה לאומית.
ולכן, כשיוסי גורביץ כותב משפט כמו: "וכאן הידיים המלוכלכות של הציונים: כשהם אומרים "מדינה יהודית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה בני דת משה. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר", הוא צריך לספק לכך הסבר טוב יותר. כי את המשפט הזה בדיוק ניתן להחיל על כל תנועה לאומית שהיא, ובקלות: כשהגרמנים מדברים על "מדינה גרמנית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה הגרמנים. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר".
כי מדינת לאום בהגדרתה היא מדינתו של לאום מסוים, ולא של לאום אחר. וטיעון ה"אפלייה" המשעשע הזה הוא הטיעון העיקרי של מיעוטים, איסלמיים לרוב, במדינות כמו הולנד ובריטניה, שם אותו גורביץ יוצא בחריפות נגדם.
שני טיעוניו העיקריים של גורביץ לוקים בבעייתיות חמורה. הראשון הוא שהמדינה הציונית מציבה קריטריון דתי כתנאי ללאומיות, והמטרה היא להגדיר את כל אלה שאינם יהודים ונגדם יש להפלות. אלא שגורביץ לא מדייק פעמיים: פעם אחת, בטענתו כי אדם לא יכול להיות יהודי ונוצרי, ומביא כדוגמה את האח דניאל. קודם כל, להביא פסק דין מ-1962, אחרי שאהרון ברק, למשל, קבע כי יהדותו של אדם יכולה להיקבע ע"י שופט בהתאם למגוון מרכיבים בזהות הזו, זו תמימות במקרה הטוב. שש שנים אחרי פסיקת בג"ץ ההיא, למשל, היה בג"ץ שליט - בג"ץ נתן הסכמה לרישומם של ילדים כחסרי דת אבל בני הלאום היהודי. שנית, גורביץ מתעלם מהעובדה שדוד אוסוואלד רופאייזן קיבל אזרחות ישראלית לבסוף וחי בסטלה מאריס. גורביץ גם מתעלם מכך שפסיקת בג"ץ בהקשר של האח דניאל עשתה דבר פורץ גבולות, הפוך לחלוטין ממה שגורביץ מיחס לה - היא ניתקה בין ההגדרה ההלכתית דתית להגדרה הלאומית היהודית. ולבסוף, גורביץ שוכח שחיים כיום בארץ אזרחים מתוקף שייכותם ללאום היהודי שאינם בני דת משה, ושאף אחד לא ידפוק על דלתו וייקח ממנו או מילדיו את אזרחותם אם ימיר את דתו. למעשה, המקרה של מי שהיה יהודי והמיר את דתו תקף רק במקרה של שבות.
הטיעון השני של גורביץ הוא טיעון הגזענות. החברה הישראלית היא גזענית, אבל גורביץ טוען שהגזענות הזו היא אינהרנטית להגדרת המדינה היהודית. קודם כל, הדברים צריכים להאמר - החברה בישראל היא גזענית (אגב, לא רק כנגד ערבים), ויש להאבק כנגד הגזענות הזו, אולם גורביץ לא מוכיח, כנראה כי אין הוכחה כזו, שמדינה יהודית בהכרח ובאופן אינהרנטי תפלה לא-יהודים. בדיוק לשם כך היא גם דמוקרטית. וצריך להיות ברור - המאבק לשינוי פניה של החברה הישראלית ולהעלמתה של הגזענות (שהולך וצובר הישגים, והמקל העיקרי בגלגלים שלו מגיע דווקא מההנהגה של המיעוט הפלשתיני-ישראלי) הוא צודק ונכון - אבל בשום פנים ואופן אין הוא אינהרנטי למדינת הלאום היהודית, בדיוק כשם שהאפליה כנגד יהודים בגרמניה של אמצע המאה שעברה לא הייתה אינהרנטית ללאומיות הגרמנית.
בין תפיסות שונות של המושג העמום "דמוקרטיה" לתפיסות שונות של מושג "יהדות", שגם הוא אינו חד משמעי, יש קונפליקטים. לא צריך לפחד מהם - צריך להתמודד עמם. כי הקונפליקט ופתרונו המבוקר והצודק הם מאבני היסוד של הדמוקרטיה, ובעצם - גם של היהדות.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

תגיות: אלימות, בורמה, בית המשפט העליון, גדי טאוב, גזענות, חוק השבות, חילונים, יוסי גורביץ\', פלשתינאים, ציונות, שמאל רע-דיקלי

דמוקרטיה לאומית. כאן.

אני מאוד נהנה לטקבק בבלוג של גדי טאוב. כבר כתבתי כאן שהדיונים שמתעוררים שם הם תמיד מרתקים ותמיד ברמה גבוהה מאוד. אלא שהפעם הטוקבק שלי הוא קצת ארוך מדי לפורמט של טוקבק, אז העדפתי להעלות אותו כפוסט נפרד.

המגיב אמנון הלל בפוסט הזה טוען מספר טענות שיש לי ויכוח אתן. ראשית, הרקע שלו אינו מדויק. הבסיס שלו הוא ש"דמוקרטיה מתייחסת בפירוש לכל אדם". זו, כמובן, טענה שאיננה נכונה. הליברליזם מתייחס לכל אדם. הדמוקרטיה מתייחסת לכל אזרח. כך, הדמוקרטיה הגרמנית אינה מתייחסת אלי, כי אני אינני אזרח גרמני. גם אם אעבור לגור בגרמניה (אין חשש כזה), כל עוד לא אהיה אזרח גרמני לא אהיה חלק מהגוף הריבוני בגרמניה, שהוא, כמו בכל דמוקרטיה, האזרחים. הדוגמה הזו טובה במיוחד מפני שבגרמניה יכול להתיישב כל מי שיש לו אזרחות של מדינה החברה באיחוד האירופי. כך, למשל, יכול פייר הצרפתי להתיישב בגרמניה - אולם על אף שממשלת גרמניה מעניקה לו את הזכות להתיישב שם, אין לו זכות הצבעה והוא אינו אזרח. המשטר הדמוקרטי הגרמני פוסח עליו - הוא לא נוטל בו חלק.
האם מדובר במשהו רע? לא בהכרח. מדינות לאום אינן בהכרח רעות, זולת באספקלריה קוסמופוליטית. בכל מקרה, מדובר בדמוקרטיה נורמטיבית, כיוון שמדינות לאום דמוקרטיות הן מקובלות למדי.
בהמשך טוען מר הלל ש"העובדה שיש נבזויות ומדיניות אנטי-דמוקרטית במקומות אחרים בעולם לא יכולה לשמש הצדקה למדיניות כזו בישראל." בכך הוא מסלף את דבריו של ד"ר טאוב, לו הוא מגיב. העובדה שברחבי העולם ישראל הולכת והופכת למוקצה מחמת מיאוס בדעת הקהל מעידה על מגמתיות כלשהי. בראייה היסטורית רחבה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא גיהוק היסטורי ותו לא. הג'נוסייד בדארפור גובה קרבנות רבים יותר, הקומוניזם הסיני גובה קרבנות רבים יותר, הרוסים בצ'צ'ניה ביצעו מעשים אכזריים יותר, הכיבוש האירופי של אדמת אמריקה היה אכזרי יותר ובהמי יותר, משטר האימים הצפון קוריאני, זה שממיתים בו אנשים בתאי גזים לשם הניסוי, נורא בהרבה מהכיבוש הישראלי בגדה. אמת, כל אלו אינם מצדיקים מדיניות של כיבוש - אולם אין שום פרופורציה בין מידת העיסוק התקשורתית, האקדמית והציבורית בכלל בסכסוך במזה"ת לבין גודלו הממשי של הסכסוך. אם האקדמיה הבריטית משחקת בחרמות על ישראל, אולם לא מזכירה במילה את סודן, רוסיה או סין, יש כאן איפה ואיפה. אם כל ילד בעולם יודע מה שמו של ראש עיריית ישראל, אבל מעטים שמעו את שמו של קים ג'ונג-איל, ההיטלר של המאה העשרים ואחת, יש כאן אבדן פרופורציה מוחלט.
ממשיך הלל וטוען: "הציונות שאפה והקימה מדינה יהודית בשטח פלשתינה-א“י המיושב במקומיים ומכאן הסכסכוך הציוני פלסטיני העקוב מדם." אלא שמדינת ישראל קיבלה מנדט מהאומות המאוחדות להקמתה כאן. אפשר "להאשים" את ההגירה המאסיבית שהביאה הציונות, אולם יש לזכור שני דברים - הראשון, שמרבית העולים קיבלו אישורי הגעה, אם מהעות'מאנים ואם מהבריטים. כיוון שהם היו אדוני הארץ באותה תקופה, לא מדובר כאן על הידחפות בכוח אלא על התיישבות ברשות.
חשוב להדגיש שבשטח שהיום הוא ישראל לא הייתה מדינה פלשתינית ריבונית טרם שובו של העם היהודי. לא נדחקו רגליה של מדינה ריבונית פלשתינית, וספק רב אם בכלל היו למקומיים שאיפות לאומיות כלשהן אז. הריבונות על הקרקע הייתה של הטורקים ואחריהם הבריטים, והם שאפשרו את העלייה לכאן.
טענתו הבאה של הלל היא" "הפעילות למען ”רוב יהודי“ ו“אופי יהודי“ בפלשתינה שגם אחרי עשרות שנות פעילות ציונית ישבו בה ב-1922 רק 80 אלף יהודים (לפחות 30 אלף מתוכם לא ציונים או אנטי ציונים) לעומת 650 אלף פלסטינים חייבה צעדים גזעניים ומדכאים כלפי הפלסטינים. מדיניות זו נמשכת עד היום." ראשית, הלל מתעלם מכך שכבר ב-1917 נתנה המדינה שלה ריבונות על השטח הצהרה שהיא רואה בארץ ישראל מקום להקים בו בית לאומי לעם היהודי. הגדרה זו מקפלת בתוכה את התפיסה ש"בית לאומי" זה יהיה לבני העם היהודי, וממילא שיהיה בו רוב יהודי ואופי יהודי. כשהלל כותב על צעדים גזעניים, כהגדרתו, דומה שהוא מתעלם ממספר דברים - העובדה שישראל קמה רק ב-1948 וממילא לא יכלה לנקוט בצעדים גזעניים לפני שהייתה ריבונית על שטח, העובדה שהיו אלה דווקא מי שהלל מכנה "המקומיים" שפעלו בשיטות של אלימות וטרור, גם כלפי המשטר וגם כלפי היישוב היהודי, שהיו אלה הם שפצחו בפרעות תרפ"ט, למשל, כחלק מתפיסה של שטח א"י ההיסטורית כחלק מקרקע ערבית - תפיסה לאומית ערבית שביסודה הנחת יסוד בעלת אופי שאני מתפלא שהלל לא מגדיר כגזעני: שהקרקע כאן שמורה לערבים בלבד.
מלחמת העצמאות החלה לאחר שמדינות ערב והערבים המקומיים סירבו לקבל את תכנית החלוקה, תכנית בה נתנו מרבית מדינות העולם את הסכמתן להקמת מדינה יהודית (ודוק: זהו המנדט שניתן למדינת ישראל - להיות מדינה יהודית) בשטחי א"י ההיסטורית. המלחמה החלה בפעולות טרור של הציבור הערבי בישראל והמשיכה בפלישת מדינות ערב על מנת למגר בכוח הזרוע את היהודים מהקרקע שנתן להם האו"ם. האם עליי להבין מדבריו של הלל כי עלייה באישור לשטח שנמצא בשליטת מדינה כלשהי היא חמורה וגרועה מניסיון למגר תושביה של מדינה ריבונית הפועלת מתוקף מנדט בין לאומי לקיומה?
בשלב הזה בערך עובר הלל לדמגוגיה. "זה כולל ממשל צבאי מדכא בתוך ישראל על מאות אלפי פלסטיניים משך כמעט 20 שנה. זה מחייב אפליה מזעזעת בפיתוח, בהקצאת אדמות, בשירותים בסיסייים לאזרחים כחינוך, בריאות ורווחה."
עכשיו, מי שקורא פה מדי פעם יודע שאני מתנגד נחרץ לכיבוש הישראלי בגדה ולאפליה כנגד ערביי ישראל. אלה דברים שצריכים להיפסק. אבל, וזה אבל לא קטן בכלל, אין בכך משום שמיטת הקרקע תחת עצם זכותו של העם היהודי למדינה. לעם הסיני מגיעה מדינה על אף זוועות המלחמה שמבצעת ממשלתו. לעם הגרמני מגיעה מדינה על אף המשטר הנאצי. ולכן, עד כמה שאפליה וכיבוש הם דברים נוראיים (והם אכן כאלה), אין הם מהווים טיעון משכנע באשר לזכותה או אי-זכותה של ישראל כמדינה יהודית.
"כל זה לא מקרי ולא נובע מרוע אלא רעיון המדינה היהודית המחייב דיכוי בלתי פוסק ואפליה, כלומר גזענות כלפי הפלסטינים."
כלומר, מדינה לאומית מחייבת גזענות כלפי מי שאינם בני הלאום? או שהלאום היהודי, כרגיל אצל כל מיני יהודים-שונאי-עצמם, צריך להוכיח עצמו יותר מלאומים אחרים? במילים אחרות, אם רעיון המדינה היהודית כולל אינהרנטית אפליה, אז גם רעיון המדינה הצרפתית או הגרמנית הוא כזה. אלא אם כן טוען מר הלל שמהיהודים נדרש יותר ממה שנדרש מהצרפתים.
"כיצד מציע טאוב לכנות מדינה שהזכויות בה נקבעות לפי מוצא לאומי?"
אה… דמוקרטיית לאום?
"שלילת אזרחות, זכויות ורכוש מתושבים בשל מוצאם והענקת אזרחות אוטומטית למוצא אחר היא אפליה ומבטאת גזענות." זו כבר דמגוגיה זולה. ממי נשללה אזרחותו? אלה שגורשו במלחמת העצמאות מעולם לא היו אזרחי ישראל, וממילא מצאצאיהם לא נשללה אזרחות - פשוט לא ניתנה להם. גם אוסטריה, איטליה או שוודיה לא מעניקות אזרחות לכל אחד, אבל בן להורים שוודים שנולד באיטליה הוא אזרח שוודי לכל דבר ועניין. האם גם שוודיה מדינה גזענית?

"מדינה דמוקרטית אמיתת היא מדינה של כל (כל!) התושבים שלה ללא הבדל." לא. היא מדינה של כל האזרחים שלה. אחרת, מה מונע ממיליוני גרמנים לעבור לגור בצרפת, ומיידית, כיוון שהם תושבים, להפוך את צרפת למדינת לווין גרמנית?

"אך בישראל קיים חוק יסוד הכנסת (סעיף 7א) שמאפשר לפסול רשימה שמעוניינת להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה במקום מדינת יהודית.
מתברר שדווקא מפלגה עם מצע דמוקרטי שרוצה להפסיק את האפליה עלולה להפסל לרוץ לכנסת בשם עיקרון אנטי דמוקרטי של השמירה על המדינה היהודית."
נעזוב את זה שהלל פשוט מסלף את המציאות כאן - סעיף 7א, שנוסף ב-1985, קובע שלא תשתתף בבחירות רשימה אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, הסתה לגזענות או שלילת קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. בשום מקום לא מוזכר הביטוי "מדינת כל אזרחיה". גם בוורסיות הקיצוניות ביותר של תרחיש האימים הזה של מדינה דו לאומית לא מוזכרת שלילת ישראל כמדינת היהודים - גם היהודים - ועל כן מדובר בסילוף. בל"ד, למשל, רצה עם מצע של מדינת כל אזרחיה, וכמוה גם תע"ל ורע"ם. לא יפה לשקר.
ועוד: מפלגה שרוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה שאינה של העם היהודי רוצה לגרום לישראל להיות משהו אחר מהמנדט שניתן לה כמדינה יהודית וממילא מהווה גזענות הפוכה וביטול זכותו הלגיטימית של העם היהודי על חלקים מפיסת הקרקע הזו.

ואגב, מה עם התנועה הלאומית הפלשתינית, אמנון? להם לא מגיעה מדינה? ללאום הפלשתיני לא מגיע להגדיר את עצמו במדינה עם גבולות ברורים? כי אם כן, אז מדינה דו לאומית פוגעת בעקרון הזה. או שמא מציע מר הלל כי המדינה הפלשתינית תוקם לצד מדינה דו לאומית, כלומר לפלשתינים מגיעה מדינה וחצי וליהודים - חצי? על מה זה נשען?
ואם ללאום הפלשתיני לא מגיע, לשיטתו של אמנון, להגדיר עצמו במדינה משלו, אז מה ההבדל בין אמנון לבין נדיה מטר? הרי גם היא טוענת את אותו הדבר בדיוק.

זה מה שקורה כשמבלבלים לאומיות עם גזענות. הגבול הוא דק, אבל הוא שם.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

תגיות: בורמה, גדי טאוב, גזענות, דארפור, כללי, פלשתינאים, ציונות, שמאל רע-דיקלי, תקשורת

פירוק מיידי של ישיבות ההסדר, עוד קצת על פרופ’ וייס; פרצופה האמתי של ההתנחלות.

לפרק. עכשיו.  אין שום הצדקה לקיומן של ישיבות הסדר. כלום. אפס. מעולם לא הייתה להן הצדקה. מנהיגי ה"ציונות" הדתית נהנים לספר עד כמה חייליהן הן הטובים ביותר. עוד אפרק טענה זו מן השורש, בינתיים נסתפק בכך שחיילי ההסדר משרתים 16 חודשים. מתוך 16 חודשים אלו, 10 חודשים הם הכשרה. יוצא, שהחיילים המשובחים הללו משרתים רק חצי שנה. לפני שאלעזר שטרן בא בטענות לתל אביב, טוב יעשה אם יבדוק את אלקנה.

השאלה לגבי דחיית וקיצור שירות צריכה להיות שאלה פרגמטית – מה צה"ל או מדינת ישראל מרוויחים מדחייה כזו? על מנת להצדיק את קיומו של מסלול ההסדר צריכות ישיבות אלו לענות על שאלה קשה במיוחד – מדוע לימודי ישיבה חשובים ומועילים יותר מלימודי הפיסיקה, הרפואה או המשפטים?

צה"ל מאפשר למתי-מעט לדחות את שירותם הצבאי על מנת ללמוד מקצועות אלו, אולם על דחייה זו הם משלמים בריבית דריבית – לא זו בלבד ששירותם אינו מקוצר, עתודאים אף משרתים לפחות שש שנים. איזו סיבה הגיונית יש להיטיב יותר עם תלמידי ישיבה, שלימודיהם מסתיימים ללא כל תואר, מאשר עם עתודאי הלומד רפואה או מתמטיקה?

זאת ועוד, מפברואר 2006 דו"ח בן בסט, שקרא בין השאר לפירוקן של ישיבות ההסדר, מעלה אבק. ראש עיריית ישראל מילא אז את מקומו של אריאל שרון כרה"מ, ובצעד לא מאד מפתיע (אם מתחשבים במה שעשה אולמרט עם דו"ח וינוגרד הראשון, למשל, ובמה שבוודאי יעשה בדו"ח וינוגרד השני המלא) התעלם לחלוטין מהמלצה זו. לא ברור לשם מה משלמים שכר לועדה שמסקנותיה נדחות לפי גחמה של ראש ממשלה.

הנימוק של אולמרט היה "תרומתם הרבה של תלמידי ההסדר". ובמה תרומתם הזו? אחוזי הגיוס שלהם לקרבי הם מהגבוהים ביותר. גם אם זה נכון – מדובר בחצי שנה. כלומר, על כל ארבעה תלמידי הסדר אנחנו מקבלים קצת פחות מחייל קרבי אחד (אם לוקחים בחשבון שחייל קרבי מתגייס ל-36 חודשים, מתוכם 10 חודשי הכשרה).

ויתירה מכך – אם לא הספיקו לנו מאורעות גוש קטיף, בחברון הוכח מעל לכל ספק שחיילי ההסדר הם מליציה רבנית. מדוע התנגדו הבני"שים לתכניתו של אלעזר שטרן לפזר אותם בין המחלקות? מדוע, אם לא כדי לשמר את כוחם של רבניהם? לכידותם אפשרה להם לפנות כגוף אחד לרבניהם מעל ראשי מפקדיהם, כפי שאמנם עשו לא אחת. תכניתו של שטרן נתקלה בהתנגדות עזה, ולבסוף הושגה פשרה פחדנית – הבני"שים יפוזרו, אולם לפחות 12 בני"שים במחלקה. 12 בני ישיבות במחלקה הם עדיין מליציה מאורגנת יחסית, מה גם שההסדר הושג על בסיס התנדבותי – מסתבר שרוב הבני"שים עדיין זקוקים לחברים שלהם מהישיבה כדי לעבור אימון מתקדם.

רבני ההסדר, מצדם, מקשיחים עמדות לימין, מגלים חוסר אחריות ציבורי ומטיפים בגלוי לסרבנות. והתלמידים – מצייתים, כפי שראינו בגוש קטיף וכפי שניתן היה לראות בחברון. איך אפשר להתגאות ב"חיילים הטובים ביותר" כאשר חייל טוב הוא קודם כל זה המבצע את המוטל עליו?

יתירה מכך – חייל טוב נאמן לשמירה על מדינתו, חוקיה ועקרונותיה. לא לשמירה על ה"אדמה" שה"ציונות" הדתית מקדשת, על ערך "גאולת הארץ" המשיחי – על עקרונותיה של המדינה, על הריבונות. סירוב פקודה הוא יריקה בפרצופו של הריבון הדמוקרטי, וחיילי ההסדר שסירבו פקודה פעלו, במדי צה"ל, נגד מדינתם שלהם. אני אשאיר לקוראים להחליט כיצד קוראים בספר החוקים הצה"לי לעבירה כזו.

אין כל הצדקה לקיומן של ישיבות ההסדר. יש לפרק אותן לאלתר – כי בינתיים, אנחנו מחמשים להם מליציות.

פספסתם את העיקר. כל כך עסקו במה אמר פרופ' וייס למח"ט חברון, ששכחו את הדברים האחרים שאמר, החושפים את פרצופה האמתי של ההתנחלות – פשיסטי, פנאטי, משיחי ומסוכן. הנה מבחר ציטוטים מהכתבה הזו, בתוספת הערות, כמובן:

"…כדי לחנך את נכדיי היום, בני השמונה חודשים, שינקמו בצבא הזה, שיהפכו את המדינה הזאת על פניה, שימרדו בה, שיהפכו אותה למדינה של יהודים ולא מדינה של פושעים ומושחתים ושל בית משפט עליון שהוא בית נבלים שצריך לפזר אותו בחוק או בכוח. ולכן אני כאן יחד עם כל היהודים כדי לבטא מחאה, זעם, כעס וקללה על כל אותם אנשים שבאו לכאן היום. במקום ממשלה שתשלח להציל את שדרות…ושולחת אותם כנגד שתי משפחות מסכנות בחברון וממשיכה את מלאכת הרוצחים בתרפ"ט…)בתשובה לשאלה אם אלימות היא הדרך): בוודאי ובוודאי, ובשן תחת שן, עין תחת עין, השוטרים הם האלימים, הצבא הוא האלים, השלטון הוא האלים, הגרמנים הם האלימים…היהודי למד בארץ ישראל להגן על עצמו ולהדוף את אויביו…אבל לא הייתה לצערי כאן שום אלימות, הייתה כאן רק מסכנות…

השוטרים גרועים מגרמנים…השוטרים היהודים שהיו כאן, שאיבדו צלם אנוש, מסוגלים לכל דבר…הם משרתים את חורבן העם היהודי, את חורבן המדינה, את חורבן הדורות, את חילול השם ולכן הם גרועים מגרמנים.

אנחנו נחזור…גם בכוח וגם בחיל וגם בשלטון החדש שיתהווה פה…המחאה חייבת להיות עצמתית וחזקה לפי גודל הכאב ולפי גודל הפשע."

כלומר, במקום בו פרופסור וייס נמצא, מדינת ישראל הריבונית לא יכולה להמצא. הוא רוצה לחנך את נכדיו למרוד בישראל, להפוך את השלטון (דמוקרטיה, מישהו?), לפזר בכוח את בית המשפט העליון. בדמוקרטיה, כשרוב העם, ממשלה נבחרת או בית משפט עליון ממונה לא מסכים אתך, אתה מקבל עליך את הדין או יוצא להפגין. הרעיון של הפיכה ומרד ואלימות הוא רעיון אנטי דמוקרטי למופת. כשהוא מדבר על משטרת ישראל וצה"ל כעל האויב ומטיף לאלימות, הוא קורא למרי אזרחי כנגד רשויות החוק הריבוניות בשם האדמה. שוב אנו רואים את ההיפוך של התנועה המכנה עצמה "ציונות דתית" – אדמה על פני ריבונות. לא זו רוח הציונות ולא אלה הן מטרותיה.

דבריו של וייס למח"ט חברון, קשים ככל שיהיו, לא מצדיקים את ציד המכשפות שנערך אחריו. אלה הדברים שאמר לפני ואחרי שחושפים היטב את העומד מאחורי ה"ציונות" הדתית – לא ציונות, לא דמוקרטיה ואפילו לא מדינה יהודית (כשוייס מדבר על ארץ ישראל השלמה, מהפרת עד נהר מצריים, הוא בוודאי לא חושב שיזכה לרוב יהודי שם) – רק קרקע, קרקע ועוד קרקע.

זו סכנת ההתנחלויות, זו סכנת ישיבות ההסדר – את שני המוסדות יש לקעקע.

 

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.  

תגיות: אלימות, בורמה, בית המשפט העליון, הלל וייס, הסדר, ימין, מנהיגות, מתנחלים, צבא, ציונות

אל טל ואל מטר, אל דומי לנו; שני “אל תעשה” למדינה שמאבדת עצמה

נאדה מטר: נדיה "יונתן בשיא גרוע מהיודנראט" מטר כתבה כמה מילים על פינוי פורעי החוק מהשוק הסיטונאי בחברון. ומי שכותב מילים, צריך לדעת לעמוד מאחוריהן, ולהעמיד אותן לבחינה מדוקדקת. כבר מהשורה הראשונה, מטר נוקטת טקטיקה בזויה של שקרים, סילופים והוצאה מהקשר, ומציגה מולנו את הדמות היחידה שיכולה להיות להתנחלות – דמות א-ציונית, א-דמוקרטית, לא-מי-יודע-מה יהודית, משיחית, מטורפת ומסוכנת. לתנועה הזו אזלו הטיעונים ההגיוניים והם עברו לדמגוגיה זולה ומשיחיות מטורפת. עם זה אנחנו מתמודדים.

במשפט הראשון מתארת מטר את שהתחולל בחברון: "גירוש בכח של 2 משפחות יהודיות ותומכיהם מבתים שהיו שייכים כדת וכדין ליהודים". זהו שקר גס, כמובן, ההסכם הפחדני שנחתם עם אותן משפחות לא אושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה, ולכן אין ולא תהיה שום בעלות חוקית של יהודים על הבתים הללו. הטיעון הבא של מטר הוא משהו כזה: יש טרור, קסאמים, בנייה ערבית בלתי חוקית, וממשלת אולמרט מתעסקת דווקא במתנחלים המסכנים. טיעון כזה הוא מפלטו של זה שנגמרו לו הטיעונים ההגיוניים, זה הטיעון של הנהג שנתפס בקלקלתו, "מה יש, תפסתם כבר את כל הרוצחים?"; זהו טיעונו של הפושע שצווח שקיימים פושעים גדולים יותר. אגב, מטר מוכיחה בהמשך דבריה שכל הפשעים שציינה (וכולם, בלי שום ספק, עבירות על החוק ופשעים), כולם קטנים יותר מפשע ההתנחלות, אולם מעבר לכך – גם אם נניח שקיימים פושעים גדולים יותר ממתנחלי חברון, האם זו סיבה לאפשר להם לעבור על החוק? לדעתה של מטר, מסתבר, כן. זה הרציונל שנותר למתנחלים אחרי שכל השאר אבד.

כעת יש להצדיק רציונל זה. מטר מתארת כיצד הייתה בבתים המיועדים לפינוי יחד עם "מאות אוהבי ארץ ישראל, מבוגרים ובני הנוער שהגיעו מכל הארץ", נקודה שראוי לזכור להמשך. היא מתארת כיצד נמלטה משם מחופשת לאישה חרדית בהיריון, כי השוטרים קיבלו תמונות של ממרידים סדרתיים (מי? נדיה "הכנסת היא בית בושת" מטר? ממרידה? לא יכול להיות) והם מחפשים אותם, ומטר המסכנה חשה "שחזרנו לתקופת המנדט הבריטי". ראשית, מטר לא הייתה בתקופת המנדט הבריטי. מטר ילידת אנטוורפן, שנת 1966. כיצד היא יודעת איך "הרגיש" המנדט הבריטי? אולם יתירה מכך, מדובר, שוב, בטענה מגוחכת – משטרה מחפשת מבוקשים שעלולים לפשוע. מטר הוכיחה בעבר שהיא ממרידה סדרתית, שעלולה הייתה להביא את הסיטואציה למצב נפיץ. ההיגיון המטרי יכול היה באותה המידה לשרת את בני סלע – זה שפשע בעבר לא אומר שיפשע שוב, אז למה המשטרה ניהלה אחריו מצוד ממושך? זה כמו המנדט הבריטי, גם הם ניהלו מצוד אחרי אנשים. בכלל, משטרה כופה חוק, ולפעמים היא מחפשת פושעים או כאלה שעלולים לפשוע. עוד נחזור להראות כיצד דווקא מטר וחבריה מזכירים יותר את דפוסי הפעולה של שלטון מנדטורי.

מטר ממשיכה, בהתרוממות רוח ולהט משיחי: "המחנה הלאומי הרים את הראש ומעז סוף סוף לנבוח ואף לנשוך! מה שהתחיל בעמונה, המשיך בחומש ובגבעת עיטם: אלפי יהודים שמצפצפים על ההוראות הבלתי חוקיות של הממשלה , אינם מפחדים לפרוץ את טבעת היסמניקים האלימים ונאבקים לחזור למקומות שהופקרו לאויב (חומש) וגם להציל את המקומות שמתכוונים למסור בעתיד הקרוב חלילה (עיטם)". ובמשפט הזה, רווי בפאתוס מגוחך, מצליחה מטר להציג את ההתמוטטות המוסרית של מפעל ההתנחלויות כולו, בצורה רהוטה וטובה בהרבה משעשו זאת דוברי השמאל לאורך השנים. אלפי יהודים שמצפצפים על ההוראות הבלתי חוקיות של הממשלה.

שיעור זריז באזרחות: הכנסת קובעת חוקים. המושג "חוקי", אם כן, הוא סובייקטיבי למה שקובעת הכנסת, שמהווה את הביטוי הדמוקרטי ל"רצון העם". הממשלה היא המבצעת של חוקי הכנסת. כאשר הממשלה פועלת בניגוד לחוקי הכנסת או כאשר הכנסת מחוקקת חוק שאינו עולה בקנה מידה אחד עם אופיה של מדינת ישראל או עם חוקים אחרים של הכנסת, הם נתונים לביקורת בית המשפט העליון.

המשפחות בחברון חתמו על הסכם עם צה"ל, שהיועמ"ש פסל מפני שהיה מנוגד לעמדת הדרג המדיני. אם הוראה זו אינה חוקית, היו צריכים המופרעים מחברון לפנות לבג"ץ.

אז למה מטר מתכוונת כשהיא אומרת "ההוראות הבלתי חוקיות של הממשלה"? היא מתכוונת לכך שליהודים אין זכות להיות ריבונים. ישנו מוסר עליון, גדול יותר מ"רצון העם" המוצא את ביטויו ברשויות החוק השונות, מוסר שבשמו מותר לעבור על החוק, מפני שהחוק אינו שווה כקליפת השום אל מול אותו "מוסר עליון" של המתנחלים. כלומר, החוק שהוא ביטוי לרצונו של העם במדינה היהודית אינו מקובל. קשה לתאר גישה יותר א-ציונית מהגישה הזו. הציונות דיברה על זכותו של היהודי לריבונות על עצמו, מטר מציבה לו ריבון עליון מטאפיסי, "מוסר יהודי" שכזה. במה שונה עמדתה של מטר מהעמדה הפוסט ציונית שקובעת שחוקים כמו חוק השבות הם לא לגיטימיים בשם "מוסר עליון" כלשהו, שהוא הריבון המטאפיסי שהם שמים על העם היהודי? לא בהרבה. לא בהרבה בכלל.

בהמשך מעודדת מטר את סרבנותם של החיילים. אני תוהה האם הייתה מעודדת סרבנות של חיילים להגן עליה ועל שכמותה במקומות ההזויים בהם קבעו את מושבם הבלתי חוקי. אם סרבנות אינה טובה תמיד, ההסבר היחידי שיכול להיות לעידודה של סרבנות הימין על ידי מטר נעוץ באותה הבחנה – הצבא והמשטרה לא יכולים להשליט את מרותם כאשר מדובר במשהו שמגיע מאותו אימפרטיב רליגיוזי שבשמו פועלת מטר. הנה פרח לו הרציונל מהחלון ונותרנו עם משיחיות נטו – זה צודק כי ככה אנחנו אומרים שאלוהים רוצה, וזה לא צודק כי ככה אנחנו אומרים שאלוהים רוצה.

וכשאוזל ההיגיון? אז פונים לשקר: "היום, כשלקח כמעט 8 שעות לאלפי כוחות הביטחון לגרש יהודים משני בתים לא גדולים במיוחד". הפינוי הושלם בתוך שעתיים וחצי, כולל הבונקר שבנו שם המטורפים. הנה, כתבה מהשעה 9:41 המספרת על סיום הפינוי. ונזכיר – לא מדובר בשתי משפחות – מדובר במה שמטר עצמה כינתה "מאות אוהבי ארץ ישראל" (אגב, ארץ ישראל, לא מדינת ישראל – האדמה חשובה מהריבונות – איזה מין חזון ציוני הוא זה?). 2,600 שוטרים מול מאות (כמה מאות? גג 3, לפי הערכת המשטרה) אנשים, שעתיים וחצי, כולל פריצה לבונקר והתמודדות עם אלימות – נשמע לי כמו פעולה סבירה בהחלט. רחוק מאוד מ"הרמת הראש" שמטר מדברת עליה בפאתוס. ומטר ממשיכה: "ראינו היום בחברון- היינו יכולים למנוע את חורבן גוש קטיף וצפון השומרון". כלומר, היינו יכולים להילחם במדינת ישראל הריבונית, למנוע את הריבונות בשם האדמה, ליצור מלחמת אזרחים. האחרונים שהיו כאן שרצו למנוע את הריבונות מהיהודים בשם האדמה הם הפלשתינאים, ולפניהם מי שערער על זכותו של העם היהודי לריבונות היו לא אחרים מהמנדט הבריטי. סגירת מעגל זה הכי כיף. אגב, מי קרא למטר ממרידה?

למטר יש את החוצפה לצטט את תומאס ג'פרסון בסיכום דבריה: " אנשים המפחדים מהממשלה שלהם-זה רודנות. ממשלה שמפחדת מאנשיה-זה חופש". אלא שג'פרסון דיבר על כלל האנשים, לא על שלוש מאות מטורפים הזויים בחברון ופרופסור אחד מגדף. אגב, זה אותו ג'פרסון שאמר " על כל אדם המחזיק בחופש המצפון עבור עצמו, להתנגד לשלילתו מזולתו", כפי שעושה מטר לאנשי השמאל במאמרה ("בימים אלה אנו עדים, סוף סוף, ליציאת עם ישראל מרודנות השמאל לחופש היהודי"), וגם "אנו מאמינים שאין האמיתות האלה טעונות הוכחה: כל בני האדם נבראו שווים, הבורא מעניק להם זכיות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, ובזכויות אלה כלולים חיים חופש והחתירה לאושר". איפה זה, ואיפה הלאומנות היהודית של מטר. כשעורב מתכסה בנוצה של טווס, הוא נראה מגוחך.

לא יינקה: רוצחה של עביר עראמין בת ה-10 מענתא לא יועמד לדין.זה לא חדש – רצח ערבים מעולם לא היה עניין שדורש ענישה אמתית בישראל. אפילו הטינופות מקו שלוש מאות קיבלו חנינה. איך נסביר זאת לילדינו?

לטוק-בקיסטים יש פתרון פשוט. כשהפלשתינאים הורגים בנו הם לא נשפטים, כשהם יורים קסאמים הם לא נשפטים, אז למה כשחייל שלנו יורה בהם הוא צריך להישפט? תראו את הדרדור המוסרי שלנו – עביר לא ירתה קסאם על אף אחד, היא לא התפוצצה באוטובוס – היא ילדה ערבייה שכדור גומי של מג"ב (אגב, מתי בפעם האחרונה פוזרה הפגנה של יהודים בלבד בכדורי גומי?) הרג אותה. יורה הקסאם אינו אזרח ישראל. הוא פושע, בלי שום צל של ספק, באותה המידה שרוצחה של עביר עראמין הוא פושע. פושע צריך לשפוט. כל גמגום אחר הוא ההמשך של עצימת העין לימין של מערכת השיטור והמשפט בישראל.

אסור לשתוק לנוכח הבלע הזה, יש לדרוש דין צדק, כי "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". כל פתרון שלא כולל בתוכו חקירה מעמיקה ועונש לרוצחה של הילדה הזו הוא בבחינת תיק רצח שנותר מופקר, רוצח המתהלך בקרבנו. ואל דומי לנו, עד נביאהו לדין.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

תגיות: אלימות, בורמה, גזענות, ימין, מנהיגות, מני מני ילד רע, מתנחלים, פלשתינאים, צבא, ציונות

הטעות של פרידמן, הפחד של אורלב, הכשל של אולמרט, השטויות של שטרן; מעולם לא היה מצבנו.

שלא יעבוד עליכם: פרופסור דניאל "הבולדוג של אולמרט" פרידמן והרב שלמה "הייתי בחדר השני" עמאר הגיעו להסכם בנוגע לנישואים אזרחיים של לא יהודים, הסכם שמבייש את עברו של פרידמן בד"ש, מר"צ ושינוי. כי ההסכם הזה מעצים את הרבנות, משנה מהיסוד את האופן שבו אנו מגדירים "יהודי" ובאופן עקרוני – הוא רע מאוד.
מהותו של ההסכם היא שחסרי הדת בישראל יוכלו להינשא נישואים אזרחיים – כיוון שאינם כפופים לבתי הדין הדתיים. ולפני שממהרים לצהול על כך שרב ראשי בישראל מסכים לנישואים אזרחיים, צריך לראות טוב טוב מה זה אומר. כי בהסתכלות עמוקה, מדובר כאן בתיקון שהוא קלקול. כי התיקון הזה נותן בידי הרבנות באופן סופי ומוחלט את הזכות לקבוע מיהו יהודי, והרבנות, בייחוד אחרי שפרידמן הפך אותה לחרדית עוד יותר, היא אולי הגוף הכי פחות ראוי לדון בשאלה הזו. מדובר באותה הרבנות שפסלה רטרואקטיבית גיורה של אישה בעת גירושיה, גיור אורתודוכסי כדת וכדין, אותה הרבנות שמתעלמת ומוקיעה את הזרם הגדול ביותר ביהדות ימינו – הזרם הרפורמי, אותו ממסד שמבחינתו היהדות היא דת ולא לאום, אותו ממסד שבחלקו הוא אנטי ציוני ושואף להקמתה של תיאוקרטיה יהודית; לממסד זה נראה לשר פרידמן נכון למסור את המפתחות לשאלה החשובה כל כך – מיהו יהודי.
הרב עמאר, אותו הרב שניסה בעבר לשנות את חוק השבות כך שלא יכלול גיורים כלל, הוא זה שניתן לו הכוח לקבוע מי שייך לעם היהודי.
נישואין הם עניין קריטי בכל לאום. לאום עובר בדם, ועל כן השאלה מי יכול להינשא למי הייתה מזמן צריכה לצאת מידי הממסד הדתי ולחזור לידי המדינה (אגב, כל הדיבורים על הפרדת דת ומדינה הם עורבא פרח. הדת נפרדת ונבדלת מהמדינה בכל כך הרבה רמות, שהחיבור ביניהם הוא וירטואלי לחלוטין). הגיע הזמן שישראל והציונות תתמודד עם השאלות הקשות של המאה ה21- - מה עושים עם הרפורמים, איך משמרים לאומיות יהודית מנותקת מדת. הדרך לעשות זאת לא יכולה להיות ליצור הפרדה בין אלה שהרבנות מגדירה "חסרי דת" (למשל, שעברו גיור רפורמי או בנים לאב יהודי) לבין אלה שהרבנות מגדירה יהודים, כי הפרדה כזו יוצרת זיהוי בין הדת היהודית ללאום היהודי, זיהוי שאינו בנמצא (וממילא הדת היהודית, גם בזרמיה האורתודוכסים ביותר, אינה אחידה ואחדותית בהגדרותיה), זיהוי שלא יכול להיות אם רוצים לשמר את הנימוק הבסיסי לקיומה של ישראל – מדינת הלאום היהודי.
במקום שנענה לשאלות הללו, באים פרידמן ועמאר ומציבים בפנינו עובדה. מטרתם של נישואים אזרחיים היא ליצור מצב שבו הלאום מופרד מהשאלות הדתיות, בן העם היהודי יכול להינשא לכל מי שלבו חפץ בכך מבלי לתת לבו לדת. ההסכם הזה יוצר מצב הפוך, ולכן הוא מסוכן.

אל תפחד מההיסטוריה: קצפו של ח"כ זבולון אורלב מהמפד"ל, כמו של שאר אנשי ימין, יצא כאשר משרד החינוך אישר ספר לימוד בערבית המציין את הנכבה. מצחיק שגם לימור לבנת יצאה חוצץ – היא הרי זו שיזמה את כתיבת הספר.
הגיע הזמן שנפסיק לחיות בפחד מההיסטוריה. רבים מהפלשתינים רואים בהפסדם במלחמת העצמאות אסון לאומי. ביצענו מספר פשעים במסגרת מלחמה זו. צריך לעמוד מולם, להביט בהם בעיניים, ולהגיד שלמרות הפשעים הללו, מקומנו כאן מובטח ואינו מוטל בספק; למרות האסון הלאומי הפלשתיני, אנחנו כאן – כדי להישאר; אנחנו מכירים את העבר, לא מתכחשים לו – אלא מתמודדים אתו. הביקורת הלגיטימית היחידה על השרה תמיר (בהקשר זה; יש המון ביקורת בהקשרים אחרים), היא שהעובדות ההיסטוריות לא נלמדות גם בספר הלימוד בעברית. שכתוב של ההיסטוריה גורם לישראל להיראות כמתנצלת וחלשה, ומחזק גורמים כמו האקדמיה הבריטית בשלילתם את הלגיטימציה הישראלית. במקום לטמון את הראש בחול, צריך למצוא להם תשובות. קידום עיוור של אחד הסיפורים תמיד גרוע יותר ממתן התמונה הגדולה לשיפוטם של התלמידים.

אהוד ק. אולמרט: שלחתי ידי בסוף השבוע ביצירת תרגום חדש לספרו הקלאסי של ד"ר סוס Marvin K. Mooney, Will You Please Go Now! ספר ילדים מלבב, שחשוב שהדור הצעיר יכיר וילמד לאהוב. ד"ר סוס עצמו טען פעם שהספר הוא פוליטי ומתייחס לRichard M. Nixon, לאחר פרשת ווטרגייט.
ולא יכולתי, במהלך תרגום הספר, שלא לחשוב שהספר יכול היה לבטא היטב את רגשותיי כלפי ראש עיריית ישראל. כישלונו הגדול של אולמרט הוא לא במלחמת לבנון (על אף שמדובר בסקנדל שהאיש ממשיך לאחוז בכיסאו לאחר דו"ח הביניים של וינוגרד) אלא בממשלתו החלושה, הנכנעת לכל גחמה. מנהיג היה שם מזמן את טובת המדינה לנגד עיניו וגואל את קופת המדינה מידי הסחטנות של מפלגות קטנות (שבשל אחת מהן אין לחם אחיד כבר שלושה שבועות), גם במחיר כיסאו. במקום זאת אולמרט מעדיף את ההישרדות הפוליטית שלו על חשבון כולנו, כמו אחרון העסקנים. אז זו עוד הזדמנות לומר: אהוד ק. אולמרט, בבקשה לך עכשיו!

לא זה הדרך: האלוף אלעזר "בתל אביב אין שכול" שטרן מצא דרך מקורית חדשה להיאבק במשתמטים – הוא מתעתד להוציא עליהם פרופיל שיורכב מחוו"ד של מנהלי בתי הספר שלהם. כן, זו הדרך, אלעזר. אולי אם הם ירגישו שאתה חודר להם לקרביים, ירצו המשתמטים להתגייס, לפתע.
ואולי, רק אולי, אם יחזור צה"ל להיות צבא – ולא כוח שיטור על מתנחלים – יהיה מעט יותר אטרקטיבי לשרת בו. במילים אחרות אלעזר "במלחמה מצווה האדם לאכזריות" שטרן, אולי אם שוטרי-מחשבה כמוך לא ינהלו את הגיוס לצה"ל, יימצאו יותר שיהיו מוכנים לתרום.

 

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה 

תגיות: בורמה, ביטחון, חרדים, ימין, מנהיגות, צבא, ציונות, ראש עיריית ישראל

בין יוסי גורביץ לגדי טאוב 2 והסבר קצר לטוקבקיסטים (שוב).

לאום, על אפכם ועל חמתכם
בשני הפוסטים האחרונים שלו, יוסי גורביץ שבר שמאלה חזק, חזק מדי, חזק מאד. אני מוצא את עצמי במחלוקת עם אדם שלרוב דעתו נוחה ומקובלת עליי. זה התחיל מהטענה של גורביץ, שהשתלבה יפה-יפה עם הדברים שנאמרו כאן, בתגובות שפורסמו ובאלה שנמחקו (הסבר יבוא), לרשימה הקודמת, הטענה ש"אין שום רציונל חילוני לחשוש מפני 'התבוללות'…מה שנשאר מהיהדות אחרי שהיא עצמה הפסיקה לשמש מסגרת בעלת משמעות: שנאת זרים חוצת דורות". גורביץ צריך לדעת טוב יותר מלאחוז בבני ציפר, יקיר בלוג זה בימיו הראשונים. מה שנותר מהיהדות הוא הלאום היהודי, העם היהודי, ולמרות דבריהם של חלק מהמגיבים שתגובותיהם נמחקו – הלאום היהודי קיים, ממש כמו השמש.
כי מהו לאום? קבוצת אנשים שלה אחד או יותר מהמאפיינים האלה: אנשים בעלי מוצא משותף, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת, זיקה לקרקע מסוימת ורצון להשתייך ללאום זה – וכמובן, שאיפות לאומיות לריבונות על עצמם, להגדרה עצמית. אם העם הפלשתיני הוא לאום (והוא לאום, אין כל ספק בכך), ושורשיו המשותפים נעוצים מאתיים שנה אחורה, הרי שהעם היהודי הוא עם עוד לפני שהייתה לו דת משותפת. הפלשתינים עונים על שלושה מתוך המאפיינים המובהקים ללאום – הם ללא ספק בניה של תרבות משותפת, אם כי צעירה; ללא כל ספק יש להם שפה משותפת, נבדלת מניבים אחרים של הערבית; והם שואפים להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת. בני העם היהודי הם אנשים ממוצא משותף, אם הולכים מספיק אחורה בזמן, אנשים בעלי שפה משותפת, מהעתיקה בשפות העולם, אנשים בעלי תרבות משותפת, ברובם הגדול בני דת משותפת, וכמובן – בעלי שאיפה להגדרה עצמית בזיקה לטריטוריה מסוימת. אין אף הגדרה של לאום שהיהודי לא עונה אליה.
אחד הטוקבקיסטים המחוצפים ביותר רמז שהאידאולוגיה שלי מזכירה לו את תורת הגזע הנאצית, לא פחות. קודם כל, כמו שכבר אמרתי, תנו לנאצים לנוח במקומם. הנאצים לא חשבו שליהודים מגיעה הגדרה עצמית, וגם אותו מגיב, ככל הנראה, אינו חושב כך, אבל אתם לא רואים אותי עושה קשר היכן שאין. אין שום תורת גזע באמירה שבמדינה, שהמנדט הבין לאומי לקיומה הוא היותה מדינה יהודית, צריך להיות רוב יהודי; ושבהקשר זה, עולה חדש שאינו יודע את השפה עדיף בעיניי על בן לקבוצה האתנית הדרוזית כאזרח מדינת ישראל.
לעניין חוק השבות, כפי שנדון ע"י המגיב היחיד שלפחות טרח לקיים תרבות דיון, לעניין זה אני יכול רק לומר שעצם הקבלה המידית של בנו של כל יהודי ונכדו של כל יהודי למדינת הלאום היהודי היא בבחינת הכרה בלאום יהודי שאינו מבוסס על דת דווקא. כי באמת, יש לנו כל כך הרבה על מה עוד להתבסס.
יש שני כיווני התקדמות מהתפיסה שמציג אותו מגיב, שניים בלבד. הראשון – שאין לאום יהודי, יש רק בני דת יהודית, ואם זהו המצב, אין כל הצדקה למדינה יהודית. דת אינה מכילה בתוכה שאיפות לאומיות, אדם יכול להיות אזרחה של כל מדינה ולהחזיק בכל אמונה. אפשר לארוז את הפקלאות ולחזור לאירופה וצפון אפריקה; ולחיות שם כאירופאים בני דת משה. לחזור אל הספרים, כבר אמרתי?
הכיוון השני הוא שישנו לאום יהודי, אולם הוא רק מרכיב אחד בשעטנז שהוא מדינת ישראל, ב"אומה הישראלית", אם תרצו, שבה גרים בכיף פלשתינים, דרוזים, צ'רקסים, עובדים זרים מניגריה וכל מי שמקבל גרין קארד. ישראל רב לאומית, יש שקוראים לזה, כשכמובן הם מתכוונים לישראל א-לאומית: ישראל שאזרחיה מוותרים על שיוך ללאום כדי להשתייך למדינה. וכאן נמצאת סתירה מהותית, כי אם היהדות היא גם לאום, וליברלים שכמותנו, אנחנו מאמינים בזכותו של כל לאום להגדרה עצמית, וזה אכן הכיוון שהעולם הולך אליו, ובלעדיו – הודו עוד הייתה תחת כיבוש בריטי, ויוגוסלביה עוד הייתה, מדוע ליהודים לא מגיעה אותה הגשמה והגדרה עצמית, למה ליהודי לא מגיעה אותה הריבונות על גורלו כמו שהיא מגיעה לכל בן עם אחר?
או במילים אחרות, אין מובן לתפיסה הזו, שהיהדות דת בלבד היא, שמאפשר לקיים מדינת יהודים. כלומר, השקפת עולם שטוענת שאין עם יהודי היא השקפת עולם פוסט-ציונית; ואל תתנו לליברלים בשם עצמם (שכבדרך אגב מצדיקים אלימות) המתהדרים בנוצות סופרים מכובדים לספר לכם אחרת.
הפוסט השני של גורביץ היה יכול להיות מלאכת מחשבת, אפילו יותר בזכות שגיאת הדפוס החיננית בתחילתו. החוק שעבר היום בכנסת בקריאה טרומית הוא חוק גזעני, מפלה, מטומטם, חוצה גבולות ועוד שלל סופרלטיבים שיש לי להרעיף עליו. אולם ראו את המסקנה העיוורת שמגיעה בסיום: ”הגיע הזמן לכרות גט עם המדינה הזו, ועם כל מה שהיא מייצגת…במדינה הזו אי אפשר לתמוך יותר. כל אדם שזכויות האדם חשובות לו, צריך לשקול היטב את צעדיו אחרי היום, ורצוי שישקול גם הגירה. למדינה הזו אין עוד תקומה, ויש לקוות שהעולם ישים לה קץ במהרה.“
וזו שוב אותה תפיסה ישנה, שהיהודי צריך להוכיח יותר מכולם שהוא ראוי למדינה, יישור קו עם האקדמיה האנטישמית הבריטית, אם תרצו. כי חוקי האפליה בצרפת, המונעים חופש דת בסיסי, הם בסדר; חוקי הלאום בגרמניה, חוקי דם נוקשים, הם סבבה; היהודי, אם הוא לא שומר במאה אחוז על כל זכות של כל אדם – כדאי שהעולם ישים קץ להרפתקאתו המדינית, ולאלתר. גורביץ צריך היה, חייב היה, להבין כי כשם שלפלשתינים מגיעה מדינה אפילו אם החמאס הם חבורה של מנוולים מטורפים המתעללים בבני עמם, ליהודים מגיעה מדינה גם כן, בלי תנאים, פשוט מפני שהם לאום התובע את הגדרתו העצמית. כנראה שיש קשר לעובדה שאותו אדם שכינה את האידאולוגיה שלי "נאצית" מכנה את גורביץ "עלה תאנה". אלוהים יודע שהרדיקלים האלה זקוקים לאחד.

הנושא הזה, של זכויות אדם מהותיות וכיו"ב, מביא אותי יפה לנושא הבא, אבל קודם, מילה לגבי טוקבקים.
אני לא חסיד גדול של טוקבקים ככלל; ואני לא חסיד גדול של טוקבקים לטורי פרשנות בפרט. אני לא קורא אותם, לעתים נדירות ובמקומות מאד מסוימים אני כותב אותם, אני לא חלק מהטוקבקיאדה הזו. בעיניי, היא מהווה לרוב זילות של השיח, מתקפות אישיות מחוסרות פרופורציה ומגוחכות. לרוב היא הזנייה של הדיון הציבורי. יש מקומות שבהם אני חייב לסבול זאת כחלק מהפלטפורמה שאני מפרסם בה. כאן, בבית שלי, בבלוג שלי, אני היחיד שיחליט מה יעלה ומה לא יעלה, מה מקדם את הדיון, מה מעניין, מה חסר טעם. אם תתחיל לקשות עליי מלאכת הסינון – אחסום אפשרות זו כליל. אולי זה גם המקום להזכיר לבאי פורום זה שהתוכן המתפרסם בו הוא תחת רישיון שיתופי – לא צריך לשלוח מייל ולבקש להשתמש בתכנים – אפשר פשוט לעשות כן. אני מקבל מספיק מיילים גם ככה.
ולנושא הבא.

בג"ץ – הטוקבק שהפך לפוסט
כשקראתי את הוויכוח הזה באתר של גדי טאוב (שנעשה פעיל מאד לאחרונה ומאד מומלץ לבקר שם ואף לעשות מנוי – יש דברים נפלאים) חשבתי להגיב במספר מילים. אלא שזמני דחק ואחר כך יצאתי למלא את חובתי האזרחית בשירות מילואים, במהלכו היה לי זמן לחשוב על הנושא עוד ותגובתי התארכה אל מעבר למקובל והראוי. כיוון שלא רציתי להעמיס את המניפסט הזה על האתר של גדי טאוב – הטוקבק הפך לפוסט.

התפקיד שממלא ביהמ"ש העליון הוא מוזר. הוא מניח, זה לצד זה, שני עקרונות בדמוקרטיה – את ריבונות העם ואת זכויות הפרט השונות. בשלב כזה או אחר של המהלך האקטיביסטי של ביהמ"ש הוא מציב את אותם עקרונות מוסריים מעל לעיקרון ריבונות העם, ולמעשה קורא תיגר על ריבונות הכנסת. מנגד, הוא גם האיזון שלה בחוק. אבל את בית המשפט העליון איש אינו מאזן – בית המשפט העליון הוא הבלם של עצמו.
זכויות אדם, מנגד, חשובות לא פחות מריבונות העם על עצמו. הליברל, ואני מרשה לעצמי, לעתים, לכנות עצמי בכינוי גנאי זה, יאמר שלעתים הן חשובות יותר. אבל, ועל הנקודה הזו גדי טאוב עלה יפה, אין קשר אמתי בינן לבין שיטת הממשל הפורמלית שנקראת דמוקרטיה. הן מאפיין של ליברליזם, וכשהליברליזם מתנתק מהדמוקרטיה, שני הצדדים מפסידים.
הדמוקרטיה מפסידה, כי היא נעשית ליברלית פחות, אזרחיה מגיבים לכפיית הערכים ולשלילת הריבונות שלהם בהקצנה, וזה רע. הליברליזם מפסיד כי הוא עושה את מה שהוא הכי שונא – כופה תפיסת עולם שנראית לו כנכונה; ”עד שלא ניתן לומר מי הוא מי“, כתב פעם סופר ליברל אחד.
שלא כמו גדי טאוב, אני לא חושב שמדובר בתנועת מטוטלת שעלולה להפיל את כל המגדל. אבל, אני רואה בבית המשפט העליון סכנה לרעיון שמחזיק אותי כאן – הידיעה שאני, כיהודי, יכול להחיל על חיי וגורלי ריבונות מלאה. כאשר לתוך הריבונות שלי נכנס גוף שחושב שהוא יודע טוב יותר, אני נלחץ. כשהוא נתלה במושגים ערפיליים כמו חוקה וזכויות טבעיות, זה שם מעליי ריבון מטאפיסי, שלא אני בחרתי ולא אני יודע לתקשר אתו.

הבעיה הגדולה עם הניתוק של הליברלי מהדמוקרטי כפי שהוא מתבטא בהתנהלות של ביהמ"ש העליון הוא שהוא הופך את הליברלי למה שהוא לא – לרודני. אין הבדל משמעותי בין האייטולות באיראן או החונטה הצבאית המשתוללת בבורמה לבין חבורה של "ליברלים" הבטוחה שהערכים שבשמם היא פועלת הם-הם הנכונים. ולעת עתה, במקרים רבים, לדעתי, חבורה זו צודקת. אולם כבר היום ישנם מקרים שבהם, שוב, לדעתי, היא שוגה. אלא שמערכת זו אינה פתוחה לביקורת, אינה יודעת לקבל אותה – היא פועלת בשמה של ה"חוקה", הצדק העליון עלי אדמות, שליחי האל ממש. לכך מכוון יואש מייזלר בספרו המצוין "ויהי בימי שלוט השופטים – לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, ספר מעולה, מקיף ובעל אמירה ייחודית – ניתן לרכוש אותו כאן). הגם שאני לא מסכים עם חלק מהטענות שד"ר מייזלר מעלה, אין ספק שהכיוון בו הוא הולך מראה שביהמ"ש העליון, כמו מיודענו יוסי גורביץ, בהעמידו את הליברליזם בנפרד מהדמוקרטיה במהותה הבסיסית ביותר, הופך את הליברליזם לכל מה שלא היה אמור להיות – לדרך חיים מכתיבה, גוזלת ריבונות, דרך חיים של אלה היודעים טוב יותר. ולכן, ולו רק בגלל זה, יש להחזיר את בית המשפט למקומו הטבעי – איזון, בלם – לא ריבון.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

תגיות: בורמה, ביטחון, בית המשפט העליון, בני ציפר, גדי טאוב, גזענות, חוק השבות, יוסי גורביץ\', מנהיגות, ציונות, שמאל רע-דיקלי