שביתת המורים נמשכת. לא להרבה זמן, אין מקום לאופטימיות יתירה בקרב תלמידי התיכון. אט-אט מטפטפים המורים בחזרה לבתי הספר. הם יודעים לעשות חשבון, המורים שלנו. הם יודעים כמה השביתה הזו עולה להם, והמשכנתא לא תשלם את עצמה. טיפין טיפין הם חוזרים, ובסוף ייאלצו הארגונים להתפשר. זה קרב חד צדדי ואכזרי – לאוצר לא באמת אכפת שלא מתקיימים לימודים, ולמורים אין כסף לשבות לאורך זמן. ככה זה במדינת הרווחה היהודית – מי שאין לו כסף לא יכול להרשות לעצמו לשבות כדי להעלות את שכרו. יש גבול לכמה אפשר לתת למינוס לגדול.
הדבר הנורא באמת בסיפור הזה הוא שהאוצר נראה שווה נפש לחלוטין אל מול השביתה. פקידי האוצר והדפ"ר העומד בראשם עושים שריר ומחכים שהילד יפסיק לצרוח. בכך, הם מוסיפים חטא על עוון – לא זו בלבד שהם מותירים את המורים בדלותם העלובה, וכאילו אין זה מספיק, גם פוגעים בתדמיתם ובמעמדם המכורסם ממילא, הם גם מוציאים מהמערכת את הסיבה היחידה שבשלה עוד נותרו בה מורים טובים – את תחושת השליחות. כי איזו תחושת שליחות תהיה למורה לאזרחות שמדינתה שברה אותה? עד היכן יסכימו המורים להיות שליחי מצווה של מדינה שמתייחסת אליהם בדורסנות כזו? גם אותם מורים טובים, שיכולים להיות בקלות הצלחה בשוק הפרטי ולעשות לביתם, אולם בוחרים במודע ומתוך אמונה להיות חלק ממערכת החינוך, גם הם לא יכולים שלא לשאול את עצמם אם זה בכלל שווה להם.
במשרד החינוך העסקים כרגיל. הקרנפה תמיר מיישרת קו עם האוצר, במקום ליישר קו עם המורים. הרי תמיר היא חסרת כוח לחלוטין במאבק הזה. לא היא קובעת את שכר המורים. השר האפרפר בר-און הוא הקובע, הוא וצוותי הפקידים הניאו ליברליים שלו, אלה שממילא היו מעדיפים להפריט גם את החינוך. במקום לעמוד על שתי רגליה האחוריות מול האוצר, לקבוע עמדה מוסרית ולהיאבק עליה, תמיר העדיפה, כהרגלה בקודש, להתקרנף, והצטרפה, ביותר עזוז משהיה מצופה או ראוי, לשריר של פקידי האוצר. משתפי הפעולה הם כמעט גרועים כמו מבצעיה.
המורים נכשלים תמיד בהעברת המסר הפשוט כל כך. לא מדובר כאן בסחטנות אישית. לא מדובר כאן בניסיון של אנשי מעמד ביניים מדושנים (הא! אם מעמד הביניים בישראל נזקק להשלמת הכנסה, אנחנו יכולים ללמוד משהו על מצבנו) לדשן עצמם יותר. מדובר כאן על השקעה שבסופה דיבידנד וודאי. מורה טוב הוא אולי לא מורה לחיים, אבל הוא מוציא תחת ידו אזרחים מועילים. מדינת ישראל, שברצון רב השקיעה כחצי מיליארד שקלים בהנצחת הבערות, פונה כעת להיאבק בנאורות. לא זו בלבד שהיא מאפשרת למערכת החינוך להוציא תלמידים נבערים, היא מעדיפה אותם ככה. היא שוברת את המורים הטובים.
צריך להיות אדם מאד מיוחד כדי להיות מורה טוב בישראל. למורה אצלנו אסור כמעט להעניש – רוב יכולותיו בתחום הזה מוגבלות לתחומי בית הספר. הוא יכול להוציא תלמיד מהכיתה. ממש עונש נורא, אני זוכר שכתלמיד הדבר שהכי פחדתי ממנו היה הארכה של ההפסקה בחצי שעה. מנהל יכול להשעות לשלושה ימים. מעבר לזה זה כבר מפקחת, אישורים, שימוע עם ההורים. וכאילו הקשיים האלו לא מספיקים, בשנים האחרונות הורי התלמידים החליטו שהם בשום פנים ואופן לא יתנו לאנשי מקצוע לתקן את מה שהם קלקלו במשך השנים שהילד הופקד אצלם. מורה שמחרים מכשיר סלולרי שצלצל באמצע שיעור עלול להיתקל בהורה זועם. מורה שמענישה ילד תקבל בוודאות טלפון מהוריו, שיצעקו עליה ש"זה לא הוא עשה, למה את תמיד נטפלת אליו?" הם בטוחים שהם עושים לילד טובה, נותנים לו "גב". אבל הילד מזלזל במורה שלו אחרי ששמע את אימא קוראת לה בשמות. ככה זה. מחר, הילד ימלמל "למה את תמיד נטפלת אליי?" ואנחנו נדע בדיוק מאיפה זה הגיע.
בתנאים של אפס סמכות אכיפת משמעת אפשרית רק דרך מה שמכונה באנגלית Merit, ובהיעדר תרגום מספק אכנה כאן "מצוינות". מורה טובה, שמכירה את הנושא שהיא מלמד על בוריו, שאי אפשר להתקיל אותה בשאלות, כי יש לה תמיד תשובה מוכנה, בעלת ביטחון עצמי, שיעור קומה, כריזמה ואיכויות נוספות תרכוש במהרה את כבודם של תלמידיה ושל הוריהם. לכולנו זכורה עדיין מורה כזו, שמכוח הצטיינותה בלבד משלה בכיתה ביד רמה. לי, למזלי הטוב, זכורים אפילו כמה כאלה. יש אנשים כאלה בעולם. יש מומחים נפלאים לתחומם, בעלי כושר ביטוי ומנהיגות טבעית, אלא שלהם קורץ בהרבה לעבוד במגזר הפרטי. אז מי נשאר ללמד?
הנתונים לא משקרים. כדי להתקבל ללימודי הוראה במכללת סמינר הקיבוצים, הנחשבת לאיכותית למדי, על המועמד להציג תעודת בגרות ממוצעת ומבחן פסיכומטרי בציון 500. כדי להתקבל כמעט לכל חוג במדעי החברה בכל אוניברסיטה יש צורך בתנאי קבלה גבוהים בהרבה מאלה. ללמדכם למה יש ביקוש ולמה אין. ללמדכם מיהם מורי העתיד. לא נראה לי שהאבטיפוס שתואר מספר שורות למעלה יצמח ממורי אין-ברירה.
וכבר כתבתי כאן בעבר עד שאצבעותיי כאבו – בכל מקום בעולם בו הועלה שכר המורים, השתפרה איכות ההוראה והחינוך. יחס ישר, וודאי, מעוגן היטב. אלגוריתם פשוט. תעשה X, יקרה Y. לא תעלה את שכר המורים? אולי תשתפר מערכת החינוך, ואולי לא. אולם אם ברצונך לשפר את מערכת החינוך, העלאת שכר המורים היא אמצעי וודאי. לא מורכב. כל פקיד אוצר יכול להבין את זה. במיוחד אם המורים יהיו אלה שיסבירו לו. אלא שהם מעדיפים לסתום את אוזניהם ולקוות שהגל הזה יחלוף, כדי שהם יוכלו להמשיך לבצע את זממם בקופה הציבורית באין מפריע ובאור יום. הם רואים תהליך אחר: מערכת החינוך ממשיכה בנפילה החופשית שהיא נתונה בה, שביתות המורים מאיצות את התהליך, וכמה הורים עשירים פותחים בית ספר פרטי לילדיהם. חוק נהרי מחייב שהם ימומנו על ידי המדינה. לאט לאט התלמידים החזקים עוזבים לטובת בתי ספר שיכולים להרשות לעצמם לשלם לדוקטורנטים כמורים, ומערכת החינוך הציבורית קורסת. כך, לנגד עינינו, מפריטים אולמרט, בר-און ובריוניהם את מערכת החינוך. כשיתפוגג עשן הקרב המאסף ייתכן ונראה שהמעשה האחרון של מערכת החינוך הישראלית היה פולחן האישיות לאביגדור קהלני.
ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.
תגיות:
בורמה,
הפרטה,
חינוך,
מנהיגות,
מעמד ביניים,
פקידי האוצר,
קרנפים,
ראש עיריית ישראל