פתחון פה

ביום השואה שעבר ראש עיריית ישראל אמר:

"במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים"

לפליטים עדיין לא ניתן טיפול רפואי בסיסי. ניצולי השואה עוד לא קיבלו אפילו את הסכום העלוב שמעשני הסיגרים הסכימו לחלוק להם. "נדרתי הנדר, לזכור את הכול - לזכור, ודבר לא לשכוח".

המטורפים שבאנשינו נתנו את אות הפתיחה למערכה שלייבוביץ' ציפה לה, זו על אופייה של המדינה. בצעד בוטה ופשוט הם הכריזו מלחמה באופן רשמי על אזרחי המדינה הערבים, על מוסדות השלטון הנבחרים, על שלטון החוק, על הדמוקרטיה הישראלית, על עקרונותיה של מגילת העצמאות ועל יסודות הציונות. לא התפרעות, לא הפגנה, לא פריקת יצרים של בני נוער משולהבים. הכרזת מלחמה, חד וחלק.

להמשך קריאה »

אחרי שספג סטירה מעורך הדין אמנון דה הרטוך מפני שאמר עליו שהוא "גרוע מהנאצים" חוזר ח"כ יעקב כהן (יהדות התורה. דווקא השבוע שמעתי מרצה למחשבת ישראל טוען שהתורה היא ספר כפירה ומינות) לכור מחצבתו, עולם הדימויים הדמוני של שואת יהודי אירופה, וטוען בפני תלמידים מיבנה כי התנועה ליהדות מתקדמת (או בשמה הציבורי: הרפורמים) הביאה לשואה.

להמשך קריאה »

ישנו הבדל מרכזי אחד בין הקרמטוריום העשן בבירקנאו למתקן שרפת הגופות בחיבת ציון. אחד, קטן, פעוט אפילו, אבל כזה שהופך את כל ההתקפה של הפועלים בשמה של מסורת ישראל סבא ללא רלוונטית - מפעילי המשרפה בחיבת ציון לא פעלו אקטיבית להבאתן של גופות אליה - הם לא הרגו אף אחד. לומר, כפי שעשה זאת השר יצחק כהן ומתחסדים אחרים, שבשואה שרפו יהודים - אין בכך יותר מהשוואה דמגוגית זולה, חסרת ביסוס ואווילית. הקרמטוריום לא הומצא על ידי הגרמנים ולא נולד כחלק מהפתרון הסופי, והקמתו של קרמטוריום עוד לא מבשרת את תאי הגזים. לכנות את מתקן השרפה "פתרון סופי מחודש" הוא זילות נוראי של מעשי הנאצים - זילות, שאין זו הפעם הראשונה שנציגים מהזרם של כהן נוקטים בו. זוכרים את עו"ד דה-הרטוך? זה שהיה "גרוע יותר מהנאצים", אם תשאלו את יעקב כהן? בסוד אפשר ללחוש על אוזניו של השר כהן, שקיימים בישראל קברי אחים. כן כן, ממש כדוגמתם של אלה ביער טיקוצ'ין. אולי יסכים השר המלומד להפנות את חיציו גם כנגד קברים אלה, שהרי לא יעלה על הדעת שידחסו יהודים רבים בבור אחד, כפי שעשה זאת הצורר הנאצי י"ש. ואם כבר את זכר השואה מעוניין השר כהן להציל, האם יהיה מוכן לוותר על תוספת תקציבית לישיבות בתמורה להגדלת קצבאות ניצולי השואה?
בכלל, פה גדול לו מדי, לשר הדפ"ר. האמירה "בכוונתי לפעול להוציא מחוץ לחוק את עמותת עלי שלכת וראשיה, היונקים את מורשתם ממשמידי העם היהודי…לא ירחק היום ועם ישראל ישמח לפזר את אפרם האידאולוגי…מחוץ לגבולות המים הטריטוריאליים של ישראל" היא בחזקת הסתה פרועה, מטורפת ומסוכנת בהרבה, אגב, מדברי הבלע של פרופ' הלל וייס בחברון. אין מה לדאוג, חקירה לא תיפתח נגדו גם אם חלק מעושי דברן יבינו את רמיזתו העבה כאילו ראשי העמותה ראויים לגורלו של אייכמן.
המשחק של השר כהן הוא נורא קל לשחק. בישראל של שומרי התורה הספרדים אסור להיות הומוסקסואל. איפה עוד היה אסור להיות הומוסקסואל? האם ניתן להסיק מכך שאנשי ש"ס הם אנשים "היונקים את מורשתם ממשמידי העם היהודי"?
באמירת אגב חשובה, דווקא המשטר בוחן כליות ואינטרנט שמנסים להציע אנשי ש"ס כאלטרנטיבה לדמוקרטיה בה יש משמעות כלשהי לחירויות אדם בסיסיות מזכיר הרבה יותר משטרים אפלים, והדמוניזציה שאלה עושים ליריביהם, חדשות לבקרים, מזכירה תעמולה גבלסיאנית הרבה יותר ממפעיליו של שירות קבורה אלטרנטיבי. בירושלים עוד תלויים פשקווילים נוטפי שנאת אדם המזהירים מהפריצות המוסרית שבהומוסקסואליות, וההשוואה בין מפעילי "עלי שלכת" לבין הנאצים היא דמוניזציה לשמה.
באותה נשימה שבה ישראל דנה בהצעות חוק כגון זו, היא נמנעת מנקיטת עמדה לגבי רצח העם הארמני, מגרשת אל מותם את פליטי הטיהור האתני בדרפור (בשם מרקם החיים היהודי, כמובן) ונמנעת ממתן מענה הולם לניצולי השואה החיים בקרבה. באותה המהירות שבה גורשו הסודנים, יובאו 100 "בני שבט המנשה" לישראל. ההבדל? האחרונים הולכים לעבור גיור, ואיזה חובש כיפה אמר שהם צאצאיו של שבט מנשה.
ככה מתנהלת ישראל עם השואה - מוסר כפול. בשמה של השואה ניתן למנוע מיהודים לבחור האם ברצונם להשתעבד לשירותי הדת גם לאחר מותם, להצדיק אלימות, לצנזר ולפגוע בציבורים שלמים - ובה בעת, לפתח שנאת זרים, להפקיע אותה מידי הניצולים ולשלוח פליטים אל מותם. לעם הנבחר מותר.
הודות לשר כהן, אכן התקרבתי עוד קצת ליהדות. בביקורי הבא בבית הכנסת, אומר בכוונה גדולה: "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ".

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה 

ראש עיריית ישראל, אהוד "קוויזלינג" אולמרט, הגדיש את הסאה היום. מעל ל-50 פליטים מסודן גורשו למצרים, רובם המכריע פליטי רצח עם. כנופיית הבריונים המכנה עצמה ממשלה כבר שיקרה לציבור בעבר בנושא הפליטים, אולם מקרה זה עובר כל גבול .
הפליטים האפריקנים בישראל הם ברובם פליטי רצח עם. כנופיות מוסלמיות ערביות בסודן טובחות במוסלמים שחורים, כלומר, מבצעות טיהור אתני. את פליטי הטיהור האתני הזה מגרש אולמרט למצרים, שכבר הוכיחה בעבר עד כמה הטיפול שלה בפליטים "מסור", בלי שום ביטחון שהשלטון המצרי לא יסגיר פליטים אלו חזרה לאזורי האסון שבהם חייהם בסכנה.
הדרך להשיג הסכמה ציבורית למהלך כזה היא באמצעות עידוד שנאת זרים לאומנית, כאילו יהדותה של מדינת ישראל תלויה באלפיים פליטים. היא לא. היא לא תלויה גם בעשרת אלפים פליטים או במאה אלף פליטים. איך אפשר להחזיק מיליוני פלשתינים תחת כיבוש ולהתייחס לאלפיים פליטי טבח עם כאל פצצה דמוגרפית מתקתקת?

"עניי עירך קודמים", מצטט הישראלי המוסת בלהט, "נופלים קסאמים בשדרות, נסראללה עשה לנו בית ספר, איראן בונה פצצת אטום, עברי לידר לא סיים שירות צבאי, אין לחם אחיד בחנויות - דווקא אנחנו צריכים את הכושים האלה עכשיו?"

כן.

ב-9 באפריל 1940 כבשה גרמניה הנאצית את דנמרק. הדנים הורשו לשמר את ממשלתם ומלכם, כריסטיאן העשירי. המשטר הדני התנגד לכל אפלייה נגד יהודים. כשלוש שנים לאחר מכן פוזרה הממשלה הדנית והוחל על דנמרק משטר צבאי. המשטר הגרמני התכוון לבצע את תכנית הפתרון הסופי גם בדנמרק. הדבר הודלף ליו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בדנמרק, האנץ האדטופט, שהעביר אותה הלאה. במספר ימים בתחילת אוקטובר 1943 הועברו כ-7,200 יהודים מדנמרק לשוודיה, במבצע שעירב דנים רבים. דנים אלה סיכנו את חייהם, רכושם וחירותם על מנת להעביר את אותם היהודים.
כאילו לא די בכך, גם כ-500 היהודים שנתפסו והועברו לטריזנשטאט לא הופקרו - הממשלה הדנית המשיכה לעקוב אחר גורלם ואף שלחה להם חבילות סיוע. העם הדני כולו קיבל מיד ושם את אות חסיד אומות העולם על מעשה זה.

הדנים לא חשבו ש"עניי עירך קודמים". הם סיכנו הרבה יותר ממה שנדרש הישראלי הממוצע לסכן כדי לקלוט אלפיים פליטי דרפור. השוודים, שקליטת הפליטים סיכנה את הניטרליות שלהם, ולאור זאת את חירותם, לא העלו על דעתם לגרש את הפליטים הללו, כמעט פי ארבע במספרם מהפליטים האפריקאים בישראל. לא הועלתה הטענה שהיהודים מדנמרק מסכנים את היותה של שוודיה מדינה שוודית. לפני יותר משישים שנה ידעו השוודים את מה שאנחנו עוד לא למדנו.

ישראל ניצבה וניצבת מול דילמה - האם להיות שווייץ או שוודיה ודנמרק. כמדינה יהודית, שהוקמה לאחר שואת יהודי אירופה, בין השאר על בסיס ההכרה של העולם בצורך של היהודים בהגדרה עצמית בעקבות שואה זו, כמו גם בעקבות ההכרה של היהודים עצמם בצורך זה, לישראל הייתה המחויבות המוסרית לנהוג כמדינות סקנדינביה ולא כשווייץ. תחת זאת העדיפה ממשלת וישי שלנו והעומד בראשה לשמוט לחלוטין את הקרקע המוסרית לקיומה של ישראל, לגרש פליטי טיהור אתני ולהתנער מכל אחריות לגורלם. לא מפתיע, לאור העובדה שגם בשרידי השואה איננו יודעים לטפל. לא מפתיע, אבל מקומם ומבייש. דמם של פליטים אלו על ראשם של שרי הממשלה והעומד בראשה.

ואנו, איך נראה את פנינו? אנה נישא את הבושה?

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

שיאכלו קצבאות: שר התמ"ת וסגן ראש הממשלה ויושב ראש התנועה הגזענית ומנציחת העוני ש"ס מצא פתרון יצירתי לבעיית הלחם – נעלה את הקצבאות. נשמע הגיוני – יד אחת לוקחת ויד שנייה נותנת. אלא שאין בזה שום דבר הגיוני, או ראוי. או בעצם, יש היגיון מסוים בחיובם של אנשים לחיות על קצבאות – לא היגיון כלכלי, לא היגיון חברתי – היגיון פוליטי.
כי כל עוד אנשים יכולים לקנות את הלחם שלהם בעצמם, הם חופשיים, משוחררים, הם לא חייבים דבר לאף אחד. הם עובדים קשה, מרוויחים את שכרם, קונים בו לחם אחיד להחיות את נפשותיהם ולהכין לילדיהם כריך לבית הספר. הם יכולים ללכת לקלפי ולשים כל פתק שחפצה נפשם לשים – עם או בלי ש"ס, הם יכולים להרשות לעצמם לחם, המדינה שלהם דואגת לזה. לו היה אלי ישי דואג לעניים באמת, היה מציע שהמדינה תפצה את בעלי המאפיות ותסבסד עוד את הלחם. העלות אמורה להיות זהה, אם אני עוד זוכר משהו משיעורי המתמטיקה. הרי מה ההבדל בין להוסיף לקצבאות את עלות התייקרות הלחם לבין מתן פיצוי לבעלי המאפיות על ההפרש בין הלחם היקר יותר לזול יותר? וגם אם העלות אינה זהה – זהו פתרון המאפשר לעני לא להיות נזקק, וההבדל הוא גדול: נזקק חי על חשבון אחרים, פושט יד, זקוק לכסף מבחוץ; עני יכול לקיים את עצמו, גם אם בדלות.
אבל ישי לא דואג לעניים, הוא דואג לש"ס. קצבאות פירושן שאותו אדם, שעד לפני ההתייקרות הצליח לרכוש לחם לילדיו, כעת תלוי בגובה הקצבה שלו. וגובה הקצבה שלו, לתפיסתו, נקבע לפי ש"ס. ובלי להתייחס לשאר השאלות, אדם דואג קודם כל לקיבתו, ולכן סביר להניח שהוא יצביע ש"ס; לשם בדיוק אנחנו הולכים.
הציונות חרתה על דגלה את הרעיון של ריבונות היהודי על עצמו. הקצבאות מסרסות את הריבונות הזו, והן אמצעי של ש"ס להעבירה לידיים שהיא מייצגת – ידיו של הרבי כמובן.
ויתירה מכך – לא כל עני מקבל קצבה. בישראל של 2007, ישנם גם אנשים העובדים קשה למחייתם, מתפרנסים בכבוד (מה שלא ניתן לומר על מרבית הציבור שישי מייצג) ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. הם? הם לא מעניינים את ישי. הוא רוצה שהם יזדקקו לקצבאות, שירדו עוד אל עברי פי פחת, אז תצייר עצמה מפלגתו בעיניהם כמושיעה. הרבובדיה צועד על קיבתכם.
על הצורך של ש"ס לשמור על הבורות בעולם החרדי כדאי ורצוי לקרוא בפוסט המצויין הזה של יוסי גורביץ' הנהדר. כעת השיטה מגולגלת לכל בית ישראל.

לקחי השואה: מדהים לקרוא היום מה אמר אולמרט לפני כחודשיים, בטקס יום השואה ביד ושם. הרי מספר ציטטות נבחרות: ”במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים“. אוטופיה אידילית של ממש.
כנראה שכבוד ראש הממשלה שכח את כל זה כשהורה לגרש פליטים מישראל למצרים ולאטום את הגבול. המערכה נגד השכחה? נדמה שאנחנו מובילים דווקא את המערכה ההפוכה. אני חשבתי שנדרנו הנדר, לזכור את הכול, לזכור, ודבר לא לשכוח. אולי כאן המקום לבקש מראש הממשלה שלפחות את שהותם הזמנית של הפליטים פה לא יצטרכו לממן מכיסם סטודנטים, כי בהם אולמרט התעלל מספיק; ועוד בקשה קטנה: שכשיסגירו את האפריקנים לידי הערבים הטובחים בהם, לפחות שלא יעשו את זה ברכבות; זה לא מצטלם טוב. וגם על זה גורביץ' כתב משהו.

מה עוד יישאר? ממשלת ישראל החליטה לאפשר לקיבוצים להפוך להיות מושבי עובדים. לכאורה החלטה נאה והגונה, ראויה ועוד שלל קומפלימנטים שהיא לא ראויה להם. כי האינטרס מאחורי העניין הוא ברור – הקיבוץ סותר את ההפרטה; ההפרטה היא לחם חוקו של אולמרט. לכן אולמרט לא קיבל את הצעתו של שלום שמחון לפטור את הקיבוצים מתשלום דמי הסכמה, למשל. הוא לא רוצה לעשות לטובת הקיבוצים. הוא שמח שיש אפשרות להפריט. ההפרטה לקחה מהחזון הציוני את הריבונות, הלחם, העבודה, הכבוד העצמי; ועכשיו גם את הקיבוץ. לאור זאת, אפשר להעביר סופית את "אלטנוילנד" למדף המדע הבדיוני בספריות הציבוריות. ממשלת אולמרט מפרקת בשיטתיות של די-9 צבאי את החזון הציוני מתוכנו; לוקחת מישראל את מהותה והופכת אותה, בכל מובן, למדינת לוויין אמריקאית. ועל כך תיזכר לדיראון עולם.
שוב הוא מחבק: מי שהגה את הרעיון האווילי הזה של סבב תיקים כל שנה (או פחות) שיקום. אה, הוא מחובר למכשירי הנשמה. איך לעזאזל אפשר ללמוד תחום, להתמקצע בו, לעשות בו איזשהו מהלך של שינוי, איך אפשר לנהל משרד ממשלתי, כשלפי גחמה מתחלפים העומדים בראשו, באותו הקצב שארז טל ממציא פורמטים לטלוויזיה?
אז היה סבב תיקים. המוח מאחורי "קדימה", רוחמה אברהם (אם אין סוכר – יאכלו ריבה) מונתה לשרה בלי תיק. את האיש החשוד במעילה בכספי עמותת הנצחה החליף במשרד האוצר האיש שנכנס לפוליטיקה בעסקה המסריחה של בר-און חברון. לתפקיד המשנה לראש הממשלה נכנס עבריין המין המורשע, חיים רמון, שכבר נצפה מתחבק בחום עם ראש הממשלה. ראש הממשלה טען ש"השיקולים למנותו גוברים על השיקולים לא למנותו". רגע, זה אותו אהוד אולמרט שטען שמשרד המשנה לראש הממשלה הוא מיותר, בממשלת שרון, ממש לא מזמן? השיקולים למנותו הם שרמון יכול להחזיק את משוט הממשלה לקראת ובמהלך דו"ח וינוגרד.
אדוני ראש הממשלה, אמור לי מי הם שריך, ואומר לך מי אתה.
ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

בני ציפר מ"הארץ" צופה בסטודנטים הנאבקים, וכמוני, הוא חולק על דעתו של נחמיה שטרסלר שחושב שיש להעלות את שכר הלימוד. לכאורה, אנחנו באותו הצד. אבל לומר שהרשימה הזו של ציפר דומה באיזושהי צורה להשקפת עולמי זה כמו לומר שעמדותינו הפוליטיות דומות מפני ששנינו "שמאל". ציפר לא יכול להתאפק מלשחרר את חרצובות לשונו ולשפוך את קיתונות הבוז והשנאה הרגילים שלו על מדינת ישראל, על הציונות ואפילו על הטיול אחרי הצבא או המסעות לאושוויץ (השוואה מזעזעת שעוד ניגע בה בהמשך). וכמובן שציפר לא יחמיץ את ההזדמנות לספר לקוראיו עד כמה נפלאה היא אירופה בכלל וגרמניה בפרט, ואולי גם להתהדר בביקוריו התכופים בספרייה הגרמנית במכון גתה.

בינות למלל המיותר הזה קורא ציפר לסטודנטים להפיק לקח מהשביתה המתמשכת ולעזוב את הארץ. לכו ללמוד בגרמניה, הוא אומר להם, שם הלימודים חינם, שכר הדירה נמוך, האנשים נחמדים ואפילו פסיכומטרי לא תצטרכו. לימדו גרמנית על בורייה והפליגו לכם אל מחוץ למדינה הזו. הישארו שם. מצאו שם אהבה, עבודה, הקימו משפחה, וכשתסיימו, ממליץ ציפר, ספרו לילדיכם על "ארץ של טיפשים", שמרמה את בניה ב"ססמאות ציוניות".

או במילים אחרות, ציפר קורא לסטודנטים - “חיזרו לגרמניה, יהודים!”

והטור שלו שגוי, כל כך שגוי, מכל כך הרבה בחינות. השגיאה הראשונה היא ההיתממות שהוא מפגין כשהוא כותב שהעובדה שהשפה הגרמנית לא נעשתה פופולרית יותר בארץ היא "החמצה". ומדוע היא החמצה, לדעת ציפר? כיוון שמי שיודע גרמנית יכול ללכת לחיות בגרמניה, ולא חייב לבלות את המשך חייו במה שציפר מכנה "ארץ הציה והחרבונים". ציפר שכח שיהודים רבים דיברו גרמנית, למדו בגרמניה וחיו שם. זה היה רק לפני כשבעים שנים. אם לנקוט לשון המעטה, זה לא עבד.

יהודים רבים עולים לארץ מצרפת, עוד מדינה שציפר רואה כיעד ללימודים, בשל אנטישמיות גואה, בימים אלה ממש. הם מוותרים על פרנסה טובה כדי לחיות כאן, כי הם מפחדים למות שם. אבל העובדות לא מעניינות את ציפר יותר משמעניין אותו מאבק הסטודנטים. מבחינתו, צרפת היא באירופה, ולכן היא טובה, וישראל היא "בקדמת אסיה", ולכן היא לא.

עצתו של ציפר לסטודנט הישראלי היא לארוז את הפקלאות ולנסוע ללמוד במקום שבו הגיל הממוצע של הסטודנטים יהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, וגילם המנטלי – בעשרים. כי מי שצעק "אחרי" והתכוון לכך, אם ליפול לרגע למלכודת הפאתוס, בגר באותו הרגע יותר משנער גרמני בן שמונה עשרה יוכל לחלום. וגם בלי הפאתוס – מי ששמר 8 שעות רצופות על אנטנה שכוחת אל, מי שציית שלוש שנים לפקודות, מי שגדל וחי במדינה שבה נסיעה באוטובוס מחייבת עירנות ואיש עם מעיל בשוק הוא סיבה לבהלה יתקשה למצוא שפה משותפת עם נער אירופאי בן 18 שמעודו לא קיבל מרות, שמעודו לא ידע פחד מהו, שזכרונו החד ביותר הוא היום בו אינגה או גרטרוד או קלאודיה סירבה לחיזוריו. הוא יתקשה למצוא שפה משותפת כזו, גם אם שגורה בפיו הגרמנית או הצרפתית.

את רשימתו ממשיך ציפר בסטייה לא ברורה מהנושא לצורך תקיפת המסע אחרי הצבא. לשיטתו המסע הוא מטופש, “שמרני וקונוונציונאלי", והמסר הסמוי שבו דומה למסר ממסעות התיכונים במחנות ההשמדה – שהכי טוב בישראל.

לא ראוי לטעון טענה כזו ולא לנמקה, אבל זה בדיוק מה שציפר עושה. מדוע המסר מטיול תרמילאות בדרום אמריקה הוא שאין כמו בישראל? אולי כי זה מה שמבין מי שמחובר לכאן בעבותות, כשהוא מתרחק. זו תובנה פרטית, לא מסר סמוי. נראה כי ציפר סוטה מהנושא כדי ליצור השוואה לא ברורה, שכל מטרתה – תקיפת המסעות אל מחנות ההשמדה. כי באמת, אם נדע שפעם, לפני פחות משבעים שנים, הבונדסרפובליק הייתה הרייך השלישי, שצרפת הייתה וישי, שאיטליה הייתה מוסוליני ונורווגיה - קוויזלינג, אם נדע זאת, אולי נחשוב פעמיים לפני שנעזוב את הארץ כדי ללמוד במקומות הללו. אולי לא נהיה שותפים לדעתו של ציפר, שאירופה היא המקום הנשגב ביותר עלי אדמות.

את הסאה ציפר מדגיש כאשר הוא כותב "וצריך, וזה הכי חשוב, לזכור שסוג הגאונות והכשרוניות של העם היהודי בעבר היה טמון בניידות שלו". במשפט זה יש הרבה יותר מהנראה לעין. ציפר שוטח כאן תיאוריה אנטי ציונית מובהקת, הרואה ביהודים עם נוודים, שרק בנדודיו גדולתו, וברור מכאן שאין מובן לדבר על היהודי בנחלתו. גדולתו של היהודי אינה, לדידו של ציפר, בישיבה בארצו, אלא בהטמעות ובנדודים בארצם של אחרים. ואת הג'ניוס היהודי שלהם איבדו הישראלים כתוצאה מ"שטיפת המוח" שעברו, שאין להם מקום אחר. לא פרעות, פוגרומים וצלבי קרס על בתי כנסת, לא גלוחי ראש אלימים המשתוללים באירופה, לא מכחישי שואה גיבורי המונים, לא התבוללות מטורפת שמצמצמת את מספר היהודים בארה”ב בשיטתיות. מדינת ישראל היא שהכניסה למוחם של צעיריה שלהיות יהודי מחוץ לישראל זה מסוכן, כך לשיטתו של ציפר. בקונסיסטנטיות מרשימה ציפר נותן לכל עובדה מפלילה אודות אירופה הנפלאה בכלל וגרמניה הנעלה בפרט להישמט מידיו, ומחזיק באוסף ססמאות נבובות. קשוט עצמך, ציפר, בטרם תדבר על ססמאותיה של הציונות.

סבתי הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה בגרמניה ונמלטה, מעט אחרי עליית הנאצים לשלטון. לו היה ציפר בסביבה, וודאי היה אומר לה שמיקח טעות היא עושה – בארץ עוד עלולים לגבות ממנה שכר לימוד. צריך ורצוי להוריד את שכר הלימוד. אסור להעלות אותו. אסור באותה מידה, אם לא יותר, להתנות את נאמנותנו למדינה בכך. ראשית, כי בכך הסטודנטים יהפכו להיות כמו כל אותם ציבורים טפילים שאינם נאמנים למדינה אך מוצצים את לשד אוצרותיה, ושנית, מפני שאם בכל פעם שאזרח לא מסכים עם מדיניות הוא יעזוב את מדינתו, הלאומים כולם יתפרקו חיש מהר. זה אינדיבידואליזם פראי. זו לא מהותה של דמוקרטיה.

למזלנו, הסטודנטים נבונים מזה. הם לא רוצים לרדת מהארץ, שהיא שלהם בה במידה שהיא של כל אחד אחר. הם רוצים להישאר כאן, ושארצם תהיה טובה יותר. הם רוצים להפוך את ארצם לטובה יותר בכוח השכלתם וההשכלה של הבאים אחריהם, ובכך הלגיטימציה למאבק שלהם כולו. ציפר מצטייר כתומך במאבק, אולם למעשה הוא עושה לו דה-לגיטימציה מחרידה – אם ססמת המאבק תהיה איום בירידה מהארץ, המאבק יפשוט רגל מוסרית. אם תוצאותיו תהיינה ירידת סטודנטים מהארץ, יהיה זה הכשלון הנחרץ ביותר שלו. העובדה שבאירופה יש משהו שמתנהל טוב יותר מבארץ היא בסך הכל סיבה לשנות את ההתנהלות בארץ, לא לעזוב אותה. אם לציפר כל כך רע כאן, וכל כך טוב בגרמניה, אני בטוח שיימצא העיתון הגרמני, כנראה מהשמאל הקיצוני בגרמניה, שישמח להתקשט בישראלי לשעבר המכנה את ישראל בשמות. עד אז, אנחנו הסטודנטים נמשיך לחשוב שדווקא "ישראל אובר אלס”, ונפעל כדי להפוך אותה טובה יותר, כי זו הארץ שלנו, ואין לנו אחרת. נאבקנו עבורה שלוש שנים – נעמוד בעוד חודש של מאבק על עתידה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.

הסמכות להרביץ: חיילי צה"ל היכו מפגינים נגד גדר ההפרדה שפירקו מחסום לא מאויש בדרום הר חברון. אלה הן העובדות. קצין צה"ל במיל' בעט במפגין אחד ותקע את קנה נשקו במפגין אחר. המקרה הזה מצטרף לשורה של מקרי אלימות של חיילי צה"ל כנגד מפגינים, לרוב מהשמאל, ששיאה היה בדצמבר 2003, אז נורה מאש חיה גיל נעמתי ונפצע קשה. שר הביטחון הודיע שהוא רואה את האירוע האחרון בחומרה רבה, והפרקליט הצבאי הראשי הודיע על פתיחת חקירה נגד החיילים. שוב, אנחנו מחטיאים לחלוטין את המטרה. חיילים לא מפזרים הפגנות, לא מאבטחים הפגנות, לא צריכה להיות להם נגיעה בהפגנות. אין זה תפקידם. חיילי צה"ל לא אמורים להיות כוח שיטור. הם אינם מצוידים כמו כוח שיטור, אינם מיומנים כמו כוח שיטור, אין להם את הכלים להיות כוח שיטור. בדרום הר חברון מוצבים לוחמים, האמצעים שברשותם קטלניים, נועדו להריגה ולשימור הכיבוש. החיילים הם צעירים, דמם חם, האתגרים שבפניהם מרובים. חיילי המילואים ממורמרים, חלקם השאירו מאחוריהם משפחה, עבודה, חיים שלמים. לאיש מהם אין את הכוח, הסבלנות והיכולת להתמודד עם הפגנה כזו.

אין ספק – חיילי צה"ל לא צריכים להפעיל כוח כנגד אוכלוסיה אזרחית, תהא זו אוכלוסיה אזרחית ישראלית או פלשתינית. האלימות הקשה שנתפסה במצלמות אסור היה שתקרה. יש למצות את הדין עם החיילים הללו, על אף שאני בספק: ב-2003 הדין לא מוצה עם החייל שירה בנעמתי, ואף לא עם המ"פ שלו, שנתן את פקודת הירי מביתו שבאלקנה מבלי להיות נוכח באירוע. מי שמכיר את מחסום סמוע יודע כי מטרתו היחידה היא למרר את חיי הפלשתינים באזור. המחסום מאלץ אותם לבצע עיקוף של כחצי שעה בדרכם אל דהרייה וממנה. מדובר בתלולית עפר שהונחה על הכביש כדי לא לאפשר נסיעה. דבר אינו מונע ממפגינים להגיע לשם בחסות החשיכה ולפרק את התלולית, אלא שכל מטרתם הייתה להראות לעולם שקיים מחסום כזה, ולהפגין לאור יום. ילדי דהרייה יצאו מבתיהם וצעקו ססמאות כנגד הכיבוש. מה כבר קרה? מה מצדיק אלימות שכזו? אין לה הצדקה.

אולם עוד פחות מוצדקת העובדה שהחיילים הם אלה שעמדו שם. ראו זה פלא, במקום להתאמן כך שיוכלו לנצח מלחמות עם החיזבאללה, חיילי צבא ההגנה לישראל עוסקים בשיטור. למי שעוד היה ספק, קיבלנו הדגמה נפלאה כיצד הכיבוש וההחזקה בשטחים כבושים מסאבת ופוגעת ביכולות של הצבא. מפגינים הם עניין של שוטרים, והיו צריכים לטפל בהם שוטרים. מיומנים, מצוידים, עם ציוד אלפ"א (אמצעים לפיזור הפגנות), יכולת ביצוע מעצרים. אם פעולתם של המפגינים הייתה לא חוקית, לא הצבא הוא זה שצריך לאכוף את החוק. רק בדיקטטורות ורודנויות הצבא הוא משכין הסדר הציבורי. בדמוקרטיה הצבא מגן על הגבולות החיצוניים, והמשטרה מגנה על הסדר הציבורי. עוד הוכחה לכך שהכיבוש גורם לטשטוש מערכות, חלוקת תפקידים אווילית ולא נכונה והתדרדרות מוסרית.

צריך לפתוח בחקירה כנגד החיילים המכים, ולמצות עמם את הדין. צריך גם להימנע ממקרים כאלה. הלקח שלא נלמד ב-2003 צריך להילמד עכשיו. שהצבא (ואנשי המילואים שלו) יעסקו במוכנות להגן על גבולות ישראל. אין כל סיבה שהם יעסקו בהפגנות.

ירי לא ממוקד: מבקר המדינה עסק בדו"ח שלו, בין השאר, בבחינות הבגרות בבתי הספר. לפי דו"ח מבקר המדינה לא בדק משרד החינוך האם שיטת המיקוד בבגרויות (בה נקבעים כל שנה בכל מקצוע מספר נושאים שלא נכללים בבחינה) טובה יותר ומשיגה את מטרותיה. זאת, על אף שהשיטה סופגת ביקורות קשות, בין השאר כאלה האומרים שהיא מביאה לכך שתלמידים לומדים רק את מה שנכלל במיקוד. מועדי ב' לבגרויות, על פי המבקר, משמשים בעיקר את אלה שרוצים להעלות ציון ולא את אלה שנכשלו. כשל נוסף הוא שמורים עוזרים לתלמידים בעת הבחינה, ולא מזומנים לבירור לאחר מכן.

התמונה שמצייר דו"ח המבקר היא רחבה בהרבה משלוש המסקנות הללו. היא מעידה על מערכת חינוך שמלמדת לקראת הבחינה. כאשר מורים מלמדים רק את החומר שלא נפל במיקוד, הם לא מלמדים היסטוריה, אלא הם מלמדים איך לעבור בגרות בהיסטוריה. כאשר מועדי ב' משמשים בעיקר את אלה הרוצים לשפר ציון, הדבר מעיד על כך שמי שנכשל לא רוצה להתכונן לבחינה נוספת, פשוט כי כבר לא אכפת לו. זה לא מעניין אותו. המורים שעוזרים לתלמידים בעת בחינה לא מוטרדים מרמת הידע של תלמידיהם, אלא מהמספר שאמור לסמל אותה.

מי שלומד לבחינה, יודע את כל החומר לבחינה ושוכח אותו אחריה. כך לא מייצרים ידע, כך מייצרים נבערות. הראייה היא שהדור הצעיר בארץ פשוט לוקה באופן בסיסי בכמות הידע שלו. מי שלומד מתוך סקרנות, לעומת זאת, מתוך צמא לידע, יודע ולא שוכח. עיקרי הידע נותרים חקוקים בזיכרונו. במידה רבה ההבדל בין למידה מתוך סקרנות לבין למידה לצורך בחינה נעוץ במורה.

מורה אשר נכנס לכיתה, מכתיב במשך ארבעים וחמש דקות ויוצא ממנה נותן לתלמידיו את כל מה שהם זקוקים לו כדי לעבור את הבחינה. התלמידים מסכמים, בזמן שמוחם מטייל ונודד. לאחר מכן, כשיקראו את הסיכומים לקראת הבגרות, יופתעו לגלות שהגנרל גוברנמן לא היה קצין בכיר בצבא הגרמני, אולם פיסת המידע הזו תפרח מזיכרונם כשבוע לאחר הבחינה. אולם מורה אשר מצליח לעורר את תלמידיו לשאול שאלות, להסתקרן, להתעניין בידע הניתן להם, אותו מורה יצליח להכווין את תלמידיו ללמוד – כדי לדעת. את בחירתי ללמוד פילוסופיה אני חב למורה אחד לספרות, יעקב שריג, שהכיר לי את נפתוליו של סורן קירקגארד, האקזיסטנציאליסט הדתי הקודר מארצות השפלה. את ענייני בשאלות מתחום מדע המדינה אני חב למורה אחת לאזרחות, חיה מיכאלי, שנפחה רוח חיים במקצוע. וכן הלאה, מידת הסקרנות שלי והתאווה שלי לדעת בתחום ידע מסוים עומדת ביחס ישר לאיכות ההוראה שקיבלתי באותו תחום.

הרפורמה שהציעה שרת החינוך לאחרונה מזהה את הבעיה, אולם לא פותרת אותה. ניתן לקרוא על כך עוד כאן. הרעיון של כמות הידע הניתנת והשקעה יתירה בלימוד עומק של תהליכים לא מעודד סקרנות, כי גם תהליכים ניתן להכתיב לבחינה.

השינוי צריך לצמוח, כפי שהוא צמח במספר ארצות בעולם, הדוגמה הבולטת היא יפן, משיפור משמעותי ברמתם של המורים. ושיפור כזה לא יכול להתממש ללא העלאה משמעותית בשכר המורים, שתאפשר גם העלאה בדרישות הסף ממורה. תמורת שכר חודשי של כעשרת אלפים ש"ח, בעלי ובעלות תואר שני ואף דוקטורט יעמדו בתור על מנת ללמד. כמה נשכרים יצאו התלמידים, שאת שיעורי ההיסטוריה שלהם עברו אצל ד"ר להיסטוריה, שתאוותו לידע בתחום זה מסתמא גדולה היא, והוא מדביקם בהתלהבותו?

לא מיקוד, לא מועדי ב', לא סיוע לתלמידים בזמן בחינה, אלא עידודם לסקרנות וחקרנות, עידוד התאווה לידע. חברה שאזרחיה יודעים לשאול שאלות נבונות ובנוסף יש להם מוטיבציה לשאול אותן יוצאת נשכרת.

מסע בין אחריות: הפליטים מדארפור שהועברו אמש מיד ליד עוד מרוצים. לא אכפת להם קצת ביורוקרטיה, אחרי שנמלטו מהתופת. אז המשטרה והצבא צעקו זה על זה, והעירייה לא בדיוק ידעה מה לעשות, והם טורטרו הלוך ושוב. זה עדיף על האופציה. אבל הישראלים צריכים להתקומם. במרחק זעום מאיתנו מתחולל רצח עם נורא. איש אינו מוכן לקבל את הפליטים. המרחק בין ירושלים וחרטום, בירת סודן, הוא 1816 ק"מ. המרחק בין סנטו דומינגו אשר ברפובליקה הדומיניקנית לברלין הוא 7947 ק"מ.

ב6 ביולי 1938 התכנסה באוויאן שבצרפת ועידה בין לאומית, שדנה בבעיית הפליטים, בעיקר היהודים, כתוצאה מהאנשלוס, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית. מדינות העולם סירבו לקבל לשטחן יהודים, על אף שכל נציגי המדינות הסכימו שיש להוציא את היהודים מגרמניה. צרפת טענה כי היא מלאה מדי בפליטים, הולנד הסכימה לקבל פליטים רק אם אלו יעברו ליעד אחר, כל מדינה ותירוציה שלה. הנציג האוסטרלי אף טען כי בארצו אין בעיה של גזענות, והוא אינו מעוניין לעורר אחת. הרפובליקה הדומיניקנית הסכימה לקבל מאה אלף יהודים.

חייהם של מאות אלפי יהודים עמדו על הפרק, אולם כל מדינה ראתה את טובתה שלה. אחת המטרות של ועידת אוויאן הייתה להקים גוף שיטפל בפליטים בכל מקום בו יחס הממשלה ייצור כאלה. הגוף מעולם לא הוקם.

כמדינה יהודית, לישראל יש חובה מוסרית לקלוט פליטים רבים ככל האפשר, מבלי התנצחויות מיותרות בין הצבא למשטרה, ומבלי התפלפלויות פורמליות סביב החוק היבש הקובע כי מחזיק דרכון של מדינת אויב הוא מסתנן. יש לנו מחויבות, כשם שיש לנו ביקורת על מדינות העולם שסירבו לאכלס יהודים אז וכשם שאנו מכירים טובה לרפובליקה הדומיניקנית, שעל אף מרחקה מהבעיה אז נרתמה לסייע, לתת מקלט לפליטים הללו. כולי תקווה כי השלטונות יתעשתו, לבל תהיה ידו של העם היהודי בהשבת אנשים אל מלתעות הג'נוסייד המשתולל.

הנה, בשיטוטי חסרי המעש ברשת נתקלתי בבלוג של בני ציפר, שהוא בלוגר עם ניסיון רב משלי, אבל טיפה פחות מעניין. נתקלתי בבלוג שלו בגלל שגדי כתב תגובה לביקורת על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה שפורסמה ב"תרבות וספרות" של הארץ, שציפר הוא עורכו. ציפר לא נשאר חייב, ותקף את גדי. גדי הוא "הבחור הזה עם העגילים באוזניים שהנחה ביום השואה ויום אחר כך סימפוזיון בערוץ 1 על השואה", אם תשאלו את ציפר. אולי כאן המקום להזכיר לציפר שגדי הוא גם ד"ר להיסטוריה מאוניברסיטת ראטגרס שבניו ג'רזי, מחבר הספר המוערך "המרד השפוף" והספר המרתק על המתנחלים, מלמד בחוג לתקשורת ובביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, ובוודאי עשה בחייו האינטלקטואליים מעט יותר מעורך מדור בעיתון לאנשים חושבים את עצמם.

אבל לא על גדי אני מגן כאן, האיש בעל שיעור קומה מספיק להגן על עצמו. במקרה ראיתי את הרשימה מתחת, שכותרתה "אני שונא אותך, שואה" נראתה כמבטיחה לספק חומר רב לענות בו.

ואכן, נדמה לי שאת חמת הזעם שחש ציפר כלפי הבמה האומללה מול "יד לבנים" ברעננה, זו הגורמת לאיש יפה נפש ושונא כיבוש ואלימות כציפר לרצות להתנפל עליה בחרון בנחת זרועו, חמת זעם כזו בדיוק מלאה אותי. אלא שבניגוד לאנשים קיצוניים כציפר, עברתי את הגיל שבו זעם הממלא אותי גורם לי לחשוב על תגובות אלימות. חושבני שאני מעדיף את פתחון הפה שמאפשר לי הבלוג האישי שלי, שגם אם אף אחד לא קורא אותו – לפחות יש סיכוי שהוא ייקרא בעתיד. חוץ מזה, אחרי שהסדרתי את הבלגן עם פוליטינט, אולי מישהו יקרא אותו.

פתאום הבנתי שעד כאן הגבתי כפי שהגיב ציפר לגדי, כלומר, לגופו של כותב (אד הומינם) ולא לגופה של טענה. ניחא, בטוחני שהקורא הנבון יבחין שמדובר בכותב שממש מתחנן שיגיבו לגופו, כי אז יש סיכוי שלא יפריכו את גיבובי השטויות שלו. אלא שאני, שהתחנכתי בבית מדרשו של גדי, מתכוון להתייחס גם לדברים עצמם.

כך, ציפר טוען בתחילת רשימתו שהשואה היא סוג של עלה תאנה לכיבוש. הפלסטינים לא יכולים להתלונן, לפי ההיגיון הזה, כי לא שמנו אותם בתאי הגזים. אלא שאף אחד לא באמת משתמש בנימוק הזה, לבד מאנשים כדוגמת ציפר כשהם עונים לו. נשאלת השאלה, עם מי בדיוק מתווכח אדם כשהוא עונה לטענה שלא הושמעה. התשובה היא שאדם זה מתווכח עם עצמו – הוא מעלה את הטענה לראשונה רק כדי להפריך אותה. בעניין זה ציפר מזכיר לי את היהודי ההוא, שנכנס למסעדה והזמין עוגת לימון. כשהביא לו המלצר את העוגה, ביקש היהודי להחליף אותה בעוגת שוקולד. כשסיים היהודי לאכול, קם ללכת. המלצר ניגש אליו וביקש תשלום. שאל אותו היהודי "תשלום על מה?”, והמלצר ענה שעוגת השוקולד לא ניתנה ליהודי חינם. גירסתו של היהודי הייתה שהוא נתן עוגת לימון תמורת עוגת השוקולד, אז מובן שאינו צריך לשלם. המלצר פשפש בדעתו והודיע, שגם עבור עוגת הלימון לא שילם היהודי. והיהודי, כציפר, על אף שההשוואה וודאי תקומם אותו, ענה שלא אכל את עוגת הלימון, וכי מדוע שישלם עליה. כך גם ציפר, שמעלה נימוק לא רלוונטי, ומאד מרוצה מכך שהפריך אותו בכשרון רב.

ההנחה המובלעת בטיעון המופרך שציפר מעלה כדי שיוכל לטפוח לעצמו על השכם היא שהשואה לא הייתה אירוע מכונן, מחריד עולמות בגודלו והיקפו. למה? כי היא בעצם אומרת "כל מה שאנחנו עושים שהוא לא שואה הוא בסדר, כי אנחנו עברנו שואה". כלומר, שואה זה בסך הכל הדרגה הנמוכה ביותר בסולם ה"בסדר", לפי תפיסה זו. לכן הטיעון המופרך הזה יכול לעלות רק על ידי ציפר וחבר מרעיו, וודאי שלא ע"י הקולקטיב (המתפורר, אמנם) הישראלי שעבורו השואה אינה רק הסמן הקיצוני, אלא הרבה מעבר לכך.

ציפר המסכן אינו מצליח להבין מה רע כל כך בהכחשת השואה. ובאמת, אינני מאשים אותו. מי שמשקפי הראייה שלו אינם מאפשרים לו לראות מעבר לקצה אפו, וודאי שלא יבין. יחשוב כל איש כאשר יחפוץ, טוען ציפר, ממילא השואה היא לא של אבא של אף אחד. מעניין מדוע ציפר לא מסוגל לקבל קולות אחרים לגבי הכיבוש של הפלשתינים. לפי ההיגיון הזה