פתחון פה

אז שוב עולה ומתלהט הוויכוח הישן - הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו? האם תתכן מדינה יהודית ודמוקרטית? (מומלץ לקרוא את מאמרו של גדי טאוב בהקשר זה)

התשובה, כמו תמיד בנושאים האלה, אינה פשוטה. הדברים מסובכים במיוחד בכל האמור בתנועה הלאומית היהודית, שהבסיס המשותף לתושביה נתפס לרוב כבסיס דתי. האומר יאמר שכשם שאין לאום אנגליקני, אין באמת מקום לתפוס את היהדות כלאום.
המחקר בנושא הלאומיות ענף בערך כמו הלאומיות עצמה. עם זאת, ניתן למצוא בו כמה הסכמות בסיס שמשותפות כמעט לכל החוקרים. אחד מהם הוא התפיסה שהלאומיות היא עניין מודרני, שהגיע בערך יחד עם המהפכה התעשייתית, ויש שיאמרו שקשור בו. הציונות אכן נולדה בערך בתקופה זו, לקראת סוף המהפכה, יחד עם ההתעוררות הלאומית הכללית באירופה.
לכל הלאומים המוכרים כיום ישנו איזשהו מכנה משותף תרבותי, לעתים כזה המבוסס על מוצא משותף, כמו בדוגמה הגרמנית, ולעתים על בסיס זיהוי תרבותי, כמו למשל בליבריה. גם המכנה המשותף של התנועה הלאומית היהודית הוא תרבותי - לא (רק) דתי.
הצינות צמחה על רקע תנועת ההשכלה היהודית. בניגוד לנהוג לחשוב, תנועת ההשכלה לא שאפה רק להטמעות. היא חיזקה את הממד התרבותי-היהודי המשותף, עם גופים כמו האגודה לתרבות ומדע של היהודים והתנועה ליהדות מתקדמת, שראשיתה בתנועה זו.
הנקודה השנייה שכמעט כל החוקרים, מהובסבאום ועד הנדרסון, מאוחדים לגביה, היא שאחד המאפיינים של לאום הוא השאיפה הלאומית. מה שמבדיל את הפלשתינים מהדרוזים הוא שלמיעוט האתני הדרוזי אין שאיפות לאומיות (למעשה, התרבות הדרוזית מיסודה מקבלת על עצמה דין מלכות) ולאתנוס הפלשתיני יש - וזה מה שהופך את הפלשתינים לעם המחפש הגדרה עצמית, ואת הדרוזים לאתנוס.
ההכרה הבין לאומית בתנועה הלאומית היהודית, כמו גם בזיקתה החד-משמעית לארץ ישראל, ניתנה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה - בדמותה של הצהרת בלפור, אבל לא רק.
כשעצרת אומות העולם התכנסה והצביעה על כינונה של מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל (ודוק: המנדט שניתן הוא למדינה יהודית), לכך בדיוק היא כיוונה. היא הכירה בכך שיהודים ברחבי העולם עומדים על זכותם להגדרה עצמית כקהילה לאומית.
ולכן, כשיוסי גורביץ כותב משפט כמו: "וכאן הידיים המלוכלכות של הציונים: כשהם אומרים "מדינה יהודית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה בני דת משה. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר", הוא צריך לספק לכך הסבר טוב יותר. כי את המשפט הזה בדיוק ניתן להחיל על כל תנועה לאומית שהיא, ובקלות: כשהגרמנים מדברים על "מדינה גרמנית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה הגרמנים. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר".
כי מדינת לאום בהגדרתה היא מדינתו של לאום מסוים, ולא של לאום אחר. וטיעון ה"אפלייה" המשעשע הזה הוא הטיעון העיקרי של מיעוטים, איסלמיים לרוב, במדינות כמו הולנד ובריטניה, שם אותו גורביץ יוצא בחריפות נגדם.
שני טיעוניו העיקריים של גורביץ לוקים בבעייתיות חמורה. הראשון הוא שהמדינה הציונית מציבה קריטריון דתי כתנאי ללאומיות, והמטרה היא להגדיר את כל אלה שאינם יהודים ונגדם יש להפלות. אלא שגורביץ לא מדייק פעמיים: פעם אחת, בטענתו כי אדם לא יכול להיות יהודי ונוצרי, ומביא כדוגמה את האח דניאל. קודם כל, להביא פסק דין מ-1962, אחרי שאהרון ברק, למשל, קבע כי יהדותו של אדם יכולה להיקבע ע"י שופט בהתאם למגוון מרכיבים בזהות הזו, זו תמימות במקרה הטוב. שש שנים אחרי פסיקת בג"ץ ההיא, למשל, היה בג"ץ שליט - בג"ץ נתן הסכמה לרישומם של ילדים כחסרי דת אבל בני הלאום היהודי. שנית, גורביץ מתעלם מהעובדה שדוד אוסוואלד רופאייזן קיבל אזרחות ישראלית לבסוף וחי בסטלה מאריס. גורביץ גם מתעלם מכך שפסיקת בג"ץ בהקשר של האח דניאל עשתה דבר פורץ גבולות, הפוך לחלוטין ממה שגורביץ מיחס לה - היא ניתקה בין ההגדרה ההלכתית דתית להגדרה הלאומית היהודית. ולבסוף, גורביץ שוכח שחיים כיום בארץ אזרחים מתוקף שייכותם ללאום היהודי שאינם בני דת משה, ושאף אחד לא ידפוק על דלתו וייקח ממנו או מילדיו את אזרחותם אם ימיר את דתו. למעשה, המקרה של מי שהיה יהודי והמיר את דתו תקף רק במקרה של שבות.
הטיעון השני של גורביץ הוא טיעון הגזענות. החברה הישראלית היא גזענית, אבל גורביץ טוען שהגזענות הזו היא אינהרנטית להגדרת המדינה היהודית. קודם כל, הדברים צריכים להאמר - החברה בישראל היא גזענית (אגב, לא רק כנגד ערבים), ויש להאבק כנגד הגזענות הזו, אולם גורביץ לא מוכיח, כנראה כי אין הוכחה כזו, שמדינה יהודית בהכרח ובאופן אינהרנטי תפלה לא-יהודים. בדיוק לשם כך היא גם דמוקרטית. וצריך להיות ברור - המאבק לשינוי פניה של החברה הישראלית ולהעלמתה של הגזענות (שהולך וצובר הישגים, והמקל העיקרי בגלגלים שלו מגיע דווקא מההנהגה של המיעוט הפלשתיני-ישראלי) הוא צודק ונכון - אבל בשום פנים ואופן אין הוא אינהרנטי למדינת הלאום היהודית, בדיוק כשם שהאפליה כנגד יהודים בגרמניה של אמצע המאה שעברה לא הייתה אינהרנטית ללאומיות הגרמנית.
בין תפיסות שונות של המושג העמום "דמוקרטיה" לתפיסות שונות של מושג "יהדות", שגם הוא אינו חד משמעי, יש קונפליקטים. לא צריך לפחד מהם - צריך להתמודד עמם. כי הקונפליקט ופתרונו המבוקר והצודק הם מאבני היסוד של הדמוקרטיה, ובעצם - גם של היהדות.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

אני מאוד נהנה לטקבק בבלוג של גדי טאוב. כבר כתבתי כאן שהדיונים שמתעוררים שם הם תמיד מרתקים ותמיד ברמה גבוהה מאוד. אלא שהפעם הטוקבק שלי הוא קצת ארוך מדי לפורמט של טוקבק, אז העדפתי להעלות אותו כפוסט נפרד.

המגיב אמנון הלל בפוסט הזה טוען מספר טענות שיש לי ויכוח אתן. ראשית, הרקע שלו אינו מדויק. הבסיס שלו הוא ש"דמוקרטיה מתייחסת בפירוש לכל אדם". זו, כמובן, טענה שאיננה נכונה. הליברליזם מתייחס לכל אדם. הדמוקרטיה מתייחסת לכל אזרח. כך, הדמוקרטיה הגרמנית אינה מתייחסת אלי, כי אני אינני אזרח גרמני. גם אם אעבור לגור בגרמניה (אין חשש כזה), כל עוד לא אהיה אזרח גרמני לא אהיה חלק מהגוף הריבוני בגרמניה, שהוא, כמו בכל דמוקרטיה, האזרחים. הדוגמה הזו טובה במיוחד מפני שבגרמניה יכול להתיישב כל מי שיש לו אזרחות של מדינה החברה באיחוד האירופי. כך, למשל, יכול פייר הצרפתי להתיישב בגרמניה - אולם על אף שממשלת גרמניה מעניקה לו את הזכות להתיישב שם, אין לו זכות הצבעה והוא אינו אזרח. המשטר הדמוקרטי הגרמני פוסח עליו - הוא לא נוטל בו חלק.
האם מדובר במשהו רע? לא בהכרח. מדינות לאום אינן בהכרח רעות, זולת באספקלריה קוסמופוליטית. בכל מקרה, מדובר בדמוקרטיה נורמטיבית, כיוון שמדינות לאום דמוקרטיות הן מקובלות למדי.
בהמשך טוען מר הלל ש"העובדה שיש נבזויות ומדיניות אנטי-דמוקרטית במקומות אחרים בעולם לא יכולה לשמש הצדקה למדיניות כזו בישראל." בכך הוא מסלף את דבריו של ד"ר טאוב, לו הוא מגיב. העובדה שברחבי העולם ישראל הולכת והופכת למוקצה מחמת מיאוס בדעת הקהל מעידה על מגמתיות כלשהי. בראייה היסטורית רחבה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא גיהוק היסטורי ותו לא. הג'נוסייד בדארפור גובה קרבנות רבים יותר, הקומוניזם הסיני גובה קרבנות רבים יותר, הרוסים בצ'צ'ניה ביצעו מעשים אכזריים יותר, הכיבוש האירופי של אדמת אמריקה היה אכזרי יותר ובהמי יותר, משטר האימים הצפון קוריאני, זה שממיתים בו אנשים בתאי גזים לשם הניסוי, נורא בהרבה מהכיבוש הישראלי בגדה. אמת, כל אלו אינם מצדיקים מדיניות של כיבוש - אולם אין שום פרופורציה בין מידת העיסוק התקשורתית, האקדמית והציבורית בכלל בסכסוך במזה"ת לבין גודלו הממשי של הסכסוך. אם האקדמיה הבריטית משחקת בחרמות על ישראל, אולם לא מזכירה במילה את סודן, רוסיה או סין, יש כאן איפה ואיפה. אם כל ילד בעולם יודע מה שמו של ראש עיריית ישראל, אבל מעטים שמעו את שמו של קים ג'ונג-איל, ההיטלר של המאה העשרים ואחת, יש כאן אבדן פרופורציה מוחלט.
ממשיך הלל וטוען: "הציונות שאפה והקימה מדינה יהודית בשטח פלשתינה-א“י המיושב במקומיים ומכאן הסכסכוך הציוני פלסטיני העקוב מדם." אלא שמדינת ישראל קיבלה מנדט מהאומות המאוחדות להקמתה כאן. אפשר "להאשים" את ההגירה המאסיבית שהביאה הציונות, אולם יש לזכור שני דברים - הראשון, שמרבית העולים קיבלו אישורי הגעה, אם מהעות'מאנים ואם מהבריטים. כיוון שהם היו אדוני הארץ באותה תקופה, לא מדובר כאן על הידחפות בכוח אלא על התיישבות ברשות.
חשוב להדגיש שבשטח שהיום הוא ישראל לא הייתה מדינה פלשתינית ריבונית טרם שובו של העם היהודי. לא נדחקו רגליה של מדינה ריבונית פלשתינית, וספק רב אם בכלל היו למקומיים שאיפות לאומיות כלשהן אז. הריבונות על הקרקע הייתה של הטורקים ואחריהם הבריטים, והם שאפשרו את העלייה לכאן.
טענתו הבאה של הלל היא" "הפעילות למען ”רוב יהודי“ ו“אופי יהודי“ בפלשתינה שגם אחרי עשרות שנות פעילות ציונית ישבו בה ב-1922 רק 80 אלף יהודים (לפחות 30 אלף מתוכם לא ציונים או אנטי ציונים) לעומת 650 אלף פלסטינים חייבה צעדים גזעניים ומדכאים כלפי הפלסטינים. מדיניות זו נמשכת עד היום." ראשית, הלל מתעלם מכך שכבר ב-1917 נתנה המדינה שלה ריבונות על השטח הצהרה שהיא רואה בארץ ישראל מקום להקים בו בית לאומי לעם היהודי. הגדרה זו מקפלת בתוכה את התפיסה ש"בית לאומי" זה יהיה לבני העם היהודי, וממילא שיהיה בו רוב יהודי ואופי יהודי. כשהלל כותב על צעדים גזעניים, כהגדרתו, דומה שהוא מתעלם ממספר דברים - העובדה שישראל קמה רק ב-1948 וממילא לא יכלה לנקוט בצעדים גזעניים לפני שהייתה ריבונית על שטח, העובדה שהיו אלה דווקא מי שהלל מכנה "המקומיים" שפעלו בשיטות של אלימות וטרור, גם כלפי המשטר וגם כלפי היישוב היהודי, שהיו אלה הם שפצחו בפרעות תרפ"ט, למשל, כחלק מתפיסה של שטח א"י ההיסטורית כחלק מקרקע ערבית - תפיסה לאומית ערבית שביסודה הנחת יסוד בעלת אופי שאני מתפלא שהלל לא מגדיר כגזעני: שהקרקע כאן שמורה לערבים בלבד.
מלחמת העצמאות החלה לאחר שמדינות ערב והערבים המקומיים סירבו לקבל את תכנית החלוקה, תכנית בה נתנו מרבית מדינות העולם את הסכמתן להקמת מדינה יהודית (ודוק: זהו המנדט שניתן למדינת ישראל - להיות מדינה יהודית) בשטחי א"י ההיסטורית. המלחמה החלה בפעולות טרור של הציבור הערבי בישראל והמשיכה בפלישת מדינות ערב על מנת למגר בכוח הזרוע את היהודים מהקרקע שנתן להם האו"ם. האם עליי להבין מדבריו של הלל כי עלייה באישור לשטח שנמצא בשליטת מדינה כלשהי היא חמורה וגרועה מניסיון למגר תושביה של מדינה ריבונית הפועלת מתוקף מנדט בין לאומי לקיומה?
בשלב הזה בערך עובר הלל לדמגוגיה. "זה כולל ממשל צבאי מדכא בתוך ישראל על מאות אלפי פלסטיניים משך כמעט 20 שנה. זה מחייב אפליה מזעזעת בפיתוח, בהקצאת אדמות, בשירותים בסיסייים לאזרחים כחינוך, בריאות ורווחה."
עכשיו, מי שקורא פה מדי פעם יודע שאני מתנגד נחרץ לכיבוש הישראלי בגדה ולאפליה כנגד ערביי ישראל. אלה דברים שצריכים להיפסק. אבל, וזה אבל לא קטן בכלל, אין בכך משום שמיטת הקרקע תחת עצם זכותו של העם היהודי למדינה. לעם הסיני מגיעה מדינה על אף זוועות המלחמה שמבצעת ממשלתו. לעם הגרמני מגיעה מדינה על אף המשטר הנאצי. ולכן, עד כמה שאפליה וכיבוש הם דברים נוראיים (והם אכן כאלה), אין הם מהווים טיעון משכנע באשר לזכותה או אי-זכותה של ישראל כמדינה יהודית.
"כל זה לא מקרי ולא נובע מרוע אלא רעיון המדינה היהודית המחייב דיכוי בלתי פוסק ואפליה, כלומר גזענות כלפי הפלסטינים."
כלומר, מדינה לאומית מחייבת גזענות כלפי מי שאינם בני הלאום? או שהלאום היהודי, כרגיל אצל כל מיני יהודים-שונאי-עצמם, צריך להוכיח עצמו יותר מלאומים אחרים? במילים אחרות, אם רעיון המדינה היהודית כולל אינהרנטית אפליה, אז גם רעיון המדינה הצרפתית או הגרמנית הוא כזה. אלא אם כן טוען מר הלל שמהיהודים נדרש יותר ממה שנדרש מהצרפתים.
"כיצד מציע טאוב לכנות מדינה שהזכויות בה נקבעות לפי מוצא לאומי?"
אה… דמוקרטיית לאום?
"שלילת אזרחות, זכויות ורכוש מתושבים בשל מוצאם והענקת אזרחות אוטומטית למוצא אחר היא אפליה ומבטאת גזענות." זו כבר דמגוגיה זולה. ממי נשללה אזרחותו? אלה שגורשו במלחמת העצמאות מעולם לא היו אזרחי ישראל, וממילא מצאצאיהם לא נשללה אזרחות - פשוט לא ניתנה להם. גם אוסטריה, איטליה או שוודיה לא מעניקות אזרחות לכל אחד, אבל בן להורים שוודים שנולד באיטליה הוא אזרח שוודי לכל דבר ועניין. האם גם שוודיה מדינה גזענית?

"מדינה דמוקרטית אמיתת היא מדינה של כל (כל!) התושבים שלה ללא הבדל." לא. היא מדינה של כל האזרחים שלה. אחרת, מה מונע ממיליוני גרמנים לעבור לגור בצרפת, ומיידית, כיוון שהם תושבים, להפוך את צרפת למדינת לווין גרמנית?

"אך בישראל קיים חוק יסוד הכנסת (סעיף 7א) שמאפשר לפסול רשימה שמעוניינת להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה במקום מדינת יהודית.
מתברר שדווקא מפלגה עם מצע דמוקרטי שרוצה להפסיק את האפליה עלולה להפסל לרוץ לכנסת בשם עיקרון אנטי דמוקרטי של השמירה על המדינה היהודית."
נעזוב את זה שהלל פשוט מסלף את המציאות כאן - סעיף 7א, שנוסף ב-1985, קובע שלא תשתתף בבחירות רשימה אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, הסתה לגזענות או שלילת קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. בשום מקום לא מוזכר הביטוי "מדינת כל אזרחיה". גם בוורסיות הקיצוניות ביותר של תרחיש האימים הזה של מדינה דו לאומית לא מוזכרת שלילת ישראל כמדינת היהודים - גם היהודים - ועל כן מדובר בסילוף. בל"ד, למשל, רצה עם מצע של מדינת כל אזרחיה, וכמוה גם תע"ל ורע"ם. לא יפה לשקר.
ועוד: מפלגה שרוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה שאינה של העם היהודי רוצה לגרום לישראל להיות משהו אחר מהמנדט שניתן לה כמדינה יהודית וממילא מהווה גזענות הפוכה וביטול זכותו הלגיטימית של העם היהודי על חלקים מפיסת הקרקע הזו.

ואגב, מה עם התנועה הלאומית הפלשתינית, אמנון? להם לא מגיעה מדינה? ללאום הפלשתיני לא מגיע להגדיר את עצמו במדינה עם גבולות ברורים? כי אם כן, אז מדינה דו לאומית פוגעת בעקרון הזה. או שמא מציע מר הלל כי המדינה הפלשתינית תוקם לצד מדינה דו לאומית, כלומר לפלשתינים מגיעה מדינה וחצי וליהודים - חצי? על מה זה נשען?
ואם ללאום הפלשתיני לא מגיע, לשיטתו של אמנון, להגדיר עצמו במדינה משלו, אז מה ההבדל בין אמנון לבין נדיה מטר? הרי גם היא טוענת את אותו הדבר בדיוק.

זה מה שקורה כשמבלבלים לאומיות עם גזענות. הגבול הוא דק, אבל הוא שם.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

לאום, על אפכם ועל חמתכם
בשני הפוסטים האחרונים שלו, יוסי גורביץ שבר שמאלה חזק, חזק מדי, חזק מאד. אני מוצא את עצמי במחלוקת עם אדם שלרוב דעתו נוחה ומקובלת עליי. זה התחיל מהטענה של גורביץ, שהשתלבה יפה-יפה עם הדברים שנאמרו כאן, בתגובות שפורסמו ובאלה שנמחקו (הסבר יבוא), לרשימה הקודמת, הטענה ש"אין שום רציונל חילוני לחשוש מפני 'התבוללות'…מה שנשאר מהיהדות אחרי שהיא עצמה הפסיקה לשמש מסגרת בעלת משמעות: שנאת זרים חוצת דורות". גורביץ צריך לדעת טוב יותר מלאחוז בבני ציפר, יקיר בלוג זה בימיו הראשונים. מה שנותר מהיהדות הוא הלאום היהודי, העם היהודי, ולמרות דבריהם של חלק מהמגיבים שתגובותיהם נמחקו – הלאום היהודי קיים, ממש כמו השמש.
כי מהו לאום? קבוצת אנשים שלה אחד או יותר מהמאפיינים האלה: אנשים בעלי מוצא משותף, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת, זיקה לקרקע מסוימת ורצון להשתייך ללאום זה – וכמובן, שאיפות לאומיות לריבונות על עצמם, להגדרה עצמית. אם העם הפלשתיני הוא לאום (והוא לאום, אין כל ספק בכך), ושורשיו המשותפים נעוצים מאתיים שנה אחורה, הרי שהעם היהודי הוא עם עוד לפני שהייתה לו דת משותפת. הפלשתינים עונים על שלושה מתוך המאפיינים המובהקים ללאום – הם ללא ספק בניה של תרבות משותפת, אם כי צעירה; ללא כל ספק יש להם שפה משותפת, נבדלת מניבים אחרים של הערבית; והם שואפים להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת. בני העם היהודי הם אנשים ממוצא משותף, אם הולכים מספיק אחורה בזמן, אנשים בעלי שפה משותפת, מהעתיקה בשפות העולם, אנשים בעלי תרבות משותפת, ברובם הגדול בני דת משותפת, וכמובן – בעלי שאיפה להגדרה עצמית בזיקה לטריטוריה מסוימת. אין אף הגדרה של לאום שהיהודי לא עונה אליה.
אחד הטוקבקיסטים המחוצפים ביותר רמז שהאידאולוגיה שלי מזכירה לו את תורת הגזע הנאצית, לא פחות. קודם כל, כמו שכבר אמרתי, תנו לנאצים לנוח במקומם. הנאצים לא חשבו שליהודים מגיעה הגדרה עצמית, וגם אותו מגיב, ככל הנראה, אינו חושב כך, אבל אתם לא רואים אותי עושה קשר היכן שאין. אין שום תורת גזע באמירה שבמדינה, שהמנדט הבין לאומי לקיומה הוא היותה מדינה יהודית, צריך להיות רוב יהודי; ושבהקשר זה, עולה חדש שאינו יודע את השפה עדיף בעיניי על בן לקבוצה האתנית הדרוזית כאזרח מדינת ישראל.
לעניין חוק השבות, כפי שנדון ע"י המגיב היחיד שלפחות טרח לקיים תרבות דיון, לעניין זה אני יכול רק לומר שעצם הקבלה המידית של בנו של כל יהודי ונכדו של כל יהודי למדינת הלאום היהודי היא בבחינת הכרה בלאום יהודי שאינו מבוסס על דת דווקא. כי באמת, יש לנו כל כך הרבה על מה עוד להתבסס.
יש שני כיווני התקדמות מהתפיסה שמציג אותו מגיב, שניים בלבד. הראשון – שאין לאום יהודי, יש רק בני דת יהודית, ואם זהו המצב, אין כל הצדקה למדינה יהודית. דת אינה מכילה בתוכה שאיפות לאומיות, אדם יכול להיות אזרחה של כל מדינה ולהחזיק בכל אמונה. אפשר לארוז את הפקלאות ולחזור לאירופה וצפון אפריקה; ולחיות שם כאירופאים בני דת משה. לחזור אל הספרים, כבר אמרתי?
הכיוון השני הוא שישנו לאום יהודי, אולם הוא רק מרכיב אחד בשעטנז שהוא מדינת ישראל, ב"אומה הישראלית", אם תרצו, שבה גרים בכיף פלשתינים, דרוזים, צ'רקסים, עובדים זרים מניגריה וכל מי שמקבל גרין קארד. ישראל רב לאומית, יש שקוראים לזה, כשכמובן הם מתכוונים לישראל א-לאומית: ישראל שאזרחיה מוותרים על שיוך ללאום כדי להשתייך למדינה. וכאן נמצאת סתירה מהותית, כי אם היהדות היא גם לאום, וליברלים שכמותנו, אנחנו מאמינים בזכותו של כל לאום להגדרה עצמית, וזה אכן הכיוון שהעולם הולך אליו, ובלעדיו – הודו עוד הייתה תחת כיבוש בריטי, ויוגוסלביה עוד הייתה, מדוע ליהודים לא מגיעה אותה הגשמה והגדרה עצמית, למה ליהודי לא מגיעה אותה הריבונות על גורלו כמו שהיא מגיעה לכל בן עם אחר?
או במילים אחרות, אין מובן לתפיסה הזו, שהיהדות דת בלבד היא, שמאפשר לקיים מדינת יהודים. כלומר, השקפת עולם שטוענת שאין עם יהודי היא השקפת עולם פוסט-ציונית; ואל תתנו לליברלים בשם עצמם (שכבדרך אגב מצדיקים אלימות) המתהדרים בנוצות סופרים מכובדים לספר לכם אחרת.
הפוסט השני של גורביץ היה יכול להיות מלאכת מחשבת, אפילו יותר בזכות שגיאת הדפוס החיננית בתחילתו. החוק שעבר היום בכנסת בקריאה טרומית הוא חוק גזעני, מפלה, מטומטם, חוצה גבולות ועוד שלל סופרלטיבים שיש לי להרעיף עליו. אולם ראו את המסקנה העיוורת שמגיעה בסיום: ”הגיע הזמן לכרות גט עם המדינה הזו, ועם כל מה שהיא מייצגת…במדינה הזו אי אפשר לתמוך יותר. כל אדם שזכויות האדם חשובות לו, צריך לשקול היטב את צעדיו אחרי היום, ורצוי שישקול גם הגירה. למדינה הזו אין עוד תקומה, ויש לקוות שהעולם ישים לה קץ במהרה.“
וזו שוב אותה תפיסה ישנה, שהיהודי צריך להוכיח יותר מכולם שהוא ראוי למדינה, יישור קו עם האקדמיה האנטישמית הבריטית, אם תרצו. כי חוקי האפליה בצרפת, המונעים חופש דת בסיסי, הם בסדר; חוקי הלאום בגרמניה, חוקי דם נוקשים, הם סבבה; היהודי, אם הוא לא שומר במאה אחוז על כל זכות של כל אדם – כדאי שהעולם ישים קץ להרפתקאתו המדינית, ולאלתר. גורביץ צריך היה, חייב היה, להבין כי כשם שלפלשתינים מגיעה מדינה אפילו אם החמאס הם חבורה של מנוולים מטורפים המתעללים בבני עמם, ליהודים מגיעה מדינה גם כן, בלי תנאים, פשוט מפני שהם לאום התובע את הגדרתו העצמית. כנראה שיש קשר לעובדה שאותו אדם שכינה את האידאולוגיה שלי "נאצית" מכנה את גורביץ "עלה תאנה". אלוהים יודע שהרדיקלים האלה זקוקים לאחד.

הנושא הזה, של זכויות אדם מהותיות וכיו"ב, מביא אותי יפה לנושא הבא, אבל קודם, מילה לגבי טוקבקים.
אני לא חסיד גדול של טוקבקים ככלל; ואני לא חסיד גדול של טוקבקים לטורי פרשנות בפרט. אני לא קורא אותם, לעתים נדירות ובמקומות מאד מסוימים אני כותב אותם, אני לא חלק מהטוקבקיאדה הזו. בעיניי, היא מהווה לרוב זילות של השיח, מתקפות אישיות מחוסרות פרופורציה ומגוחכות. לרוב היא הזנייה של הדיון הציבורי. יש מקומות שבהם אני חייב לסבול זאת כחלק מהפלטפורמה שאני מפרסם בה. כאן, בבית שלי, בבלוג שלי, אני היחיד שיחליט מה יעלה ומה לא יעלה, מה מקדם את הדיון, מה מעניין, מה חסר טעם. אם תתחיל לקשות עליי מלאכת הסינון – אחסום אפשרות זו כליל. אולי זה גם המקום להזכיר לבאי פורום זה שהתוכן המתפרסם בו הוא תחת רישיון שיתופי – לא צריך לשלוח מייל ולבקש להשתמש בתכנים – אפשר פשוט לעשות כן. אני מקבל מספיק מיילים גם ככה.
ולנושא הבא.

בג"ץ – הטוקבק שהפך לפוסט
כשקראתי את הוויכוח הזה באתר של גדי טאוב (שנעשה פעיל מאד לאחרונה ומאד מומלץ לבקר שם ואף לעשות מנוי – יש דברים נפלאים) חשבתי להגיב במספר מילים. אלא שזמני דחק ואחר כך יצאתי למלא את חובתי האזרחית בשירות מילואים, במהלכו היה לי זמן לחשוב על הנושא עוד ותגובתי התארכה אל מעבר למקובל והראוי. כיוון שלא רציתי להעמיס את המניפסט הזה על האתר של גדי טאוב – הטוקבק הפך לפוסט.

התפקיד שממלא ביהמ"ש העליון הוא מוזר. הוא מניח, זה לצד זה, שני עקרונות בדמוקרטיה – את ריבונות העם ואת זכויות הפרט השונות. בשלב כזה או אחר של המהלך האקטיביסטי של ביהמ"ש הוא מציב את אותם עקרונות מוסריים מעל לעיקרון ריבונות העם, ולמעשה קורא תיגר על ריבונות הכנסת. מנגד, הוא גם האיזון שלה בחוק. אבל את בית המשפט העליון איש אינו מאזן – בית המשפט העליון הוא הבלם של עצמו.
זכויות אדם, מנגד, חשובות לא פחות מריבונות העם על עצמו. הליברל, ואני מרשה לעצמי, לעתים, לכנות עצמי בכינוי גנאי זה, יאמר שלעתים הן חשובות יותר. אבל, ועל הנקודה הזו גדי טאוב עלה יפה, אין קשר אמתי בינן לבין שיטת הממשל הפורמלית שנקראת דמוקרטיה. הן מאפיין של ליברליזם, וכשהליברליזם מתנתק מהדמוקרטיה, שני הצדדים מפסידים.
הדמוקרטיה מפסידה, כי היא נעשית ליברלית פחות, אזרחיה מגיבים לכפיית הערכים ולשלילת הריבונות שלהם בהקצנה, וזה רע. הליברליזם מפסיד כי הוא עושה את מה שהוא הכי שונא – כופה תפיסת עולם שנראית לו כנכונה; ”עד שלא ניתן לומר מי הוא מי“, כתב פעם סופר ליברל אחד.
שלא כמו גדי טאוב, אני לא חושב שמדובר בתנועת מטוטלת שעלולה להפיל את כל המגדל. אבל, אני רואה בבית המשפט העליון סכנה לרעיון שמחזיק אותי כאן – הידיעה שאני, כיהודי, יכול להחיל על חיי וגורלי ריבונות מלאה. כאשר לתוך הריבונות שלי נכנס גוף שחושב שהוא יודע טוב יותר, אני נלחץ. כשהוא נתלה במושגים ערפיליים כמו חוקה וזכויות טבעיות, זה שם מעליי ריבון מטאפיסי, שלא אני בחרתי ולא אני יודע לתקשר אתו.

הבעיה הגדולה עם הניתוק של הליברלי מהדמוקרטי כפי שהוא מתבטא בהתנהלות של ביהמ"ש העליון הוא שהוא הופך את הליברלי למה שהוא לא – לרודני. אין הבדל משמעותי בין האייטולות באיראן או החונטה הצבאית המשתוללת בבורמה לבין חבורה של "ליברלים" הבטוחה שהערכים שבשמם היא פועלת הם-הם הנכונים. ולעת עתה, במקרים רבים, לדעתי, חבורה זו צודקת. אולם כבר היום ישנם מקרים שבהם, שוב, לדעתי, היא שוגה. אלא שמערכת זו אינה פתוחה לביקורת, אינה יודעת לקבל אותה – היא פועלת בשמה של ה"חוקה", הצדק העליון עלי אדמות, שליחי האל ממש. לכך מכוון יואש מייזלר בספרו המצוין "ויהי בימי שלוט השופטים – לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, ספר מעולה, מקיף ובעל אמירה ייחודית – ניתן לרכוש אותו כאן). הגם שאני לא מסכים עם חלק מהטענות שד"ר מייזלר מעלה, אין ספק שהכיוון בו הוא הולך מראה שביהמ"ש העליון, כמו מיודענו יוסי גורביץ, בהעמידו את הליברליזם בנפרד מהדמוקרטיה במהותה הבסיסית ביותר, הופך את הליברליזם לכל מה שלא היה אמור להיות – לדרך חיים מכתיבה, גוזלת ריבונות, דרך חיים של אלה היודעים טוב יותר. ולכן, ולו רק בגלל זה, יש להחזיר את בית המשפט למקומו הטבעי – איזון, בלם – לא ריבון.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" התפרסם ראיון עם שר הפנים החדש, מאיר שטרית (לא נמצאה גרסה מקוונת). בין היתר אמר שטרית בראיון: “הגיע הזמן להביא לארץ רק יהודים…בעוד כמה שנים ישראל כבר לא תהיה מדינת היהודים". ואחרי שהגדיר את הבעיה, מגדיר שטרית את הפתרון: “בראייה שלי, חובתנו לקלוט כל יהודי שיכול ורוצה להיקלט בארץ, בתנאי שהוא רואה עצמו שותף לגורלנו ורואה את ילדיו חיים כאן בעתיד. בנוסף, חייבים ליצור מבחנים נוספים…אני בעד שעולים יהיו חייבים ללמוד עברית, ושיישבעו אמונים למדינה…אין ספק שהמדינה הגזימה בחוסר הפיקוח על העולים מרוסיה…”

כסיכום ניתן לומר שתכנית שטרית להגירה משנה מהיסוד את הגדרתה של ישראל כמדינת העם היהודי ומנוגדת לחזון הציוני. אם יצליח במזימתו, נעמוד פעם נוספת במצב בו הממשלה הנוכחית מוכרת את העקרונות שעליהם אנו חיים למען הצלחה פוליטית צרה.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה. 

אין כל הבדל: יותר ויותר קורא השמאל הרדיקלי, ההזוי, זה שמתקיים רק בחדרי החדרים של מסדרונות האקדמיה, להקמתה של מדינה דו לאומית. בכך השמאל ההזוי הזה טוען למעשה שלעם היהודי, כמו גם לעם הפלסטיני, אין זכות להגדרה עצמית. לאחרונה הבינו כמה רדיקלים מהשמאל שהם עושים את זה, אז הם תיקנו את הפרדיגמה, והחליטו שצריך להקים מדינה דו לאומית לצדה של מדינה פלסטינית. כי באמת, אי אפשר לשלול את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
הצביעות של אותם רדיקלי סלונים זועקת לשמיים. לדידם, מתרחש אחד מהשניים: או שהיהודים אינם לאום, או שליהודים פשוט מגיע פחות מלעמים אחרים. לטעון שהיהודים אינם לאום זה מופרך כמו לטעון שהשמש אינה גרם שמיים; היהודים עונים לכל הגדרה של לאום שאפשר לבקש. גם האירים הם ברובם בני אותה דת, גם הגרמנים מעבירים אזרחות מתוקף לידה לאם גרמניה ועוד. אגב, אנחנו אפילו לא היחידים עם חוק כדוגמת חוק השבות.
האו"ם הכיר בכך ב-47, ואישר הקמתה של מדינה יהודית אשר תיקרא ישראל. המנדאט של ישראל הוא כמדינה יהודית, כי ליהודים מגיעה הגדרה עצמית לא פחות מכל עם אחר. אולי יקום מי מרדיקלי השמאל ויסביר לי מה ההבדל הגדול בין התומך במדינה אחת מהירדן לים מימין, השולל את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ובין איש השמאל המגוחך התומך במדינה דו לאומית? נראה כי השמאל הרדיקלי הגיע לנקודת האל חזור, בה עליו להודות ששיטתו מחייבת הכרה בפלסטינים כלאום ואי הכרה ביהודים כלאום. וזו גזענות, לא פחות מרעיון הטרנספר. אין כל הבדל.
אוי, מני: תסתכל על הטוקבקים, מר מזוז, תראה מי האנשים שתומכים בהחלטה האומללה שלך. מיזוגניה מתפרצת מדבריהם. “נשים משקרות מטבען", “ברוב המקרים נשים רוצות את זה" וכיו"ב שלל תגובות מלומדות. תראה איפה שמת את עצמך, יא מני, בסירה של מי אתה חותר. הפכת את קצב לדוגמה, לגיבור – האיש שגם דפק את המזכירה וגם יצא מזה בשלום. בכלל, נתת ביטוי למין תחושה כללית שמותר לדפוק את המזכירה.
יא מני, את רמון גררת למשפט (מוצדק) והרשעת אותו בראש חוצות. את קצב, שכינית "עבריין מין סדרתי", שחררת בלי עונש. מה מאסר על תנאי? אז הוא לא יטריד מינית את המזכירות שלא תהיינה לו שנתיים? זה עונש שבעיניך הוא חמור מעבודות שירות?
אבל לא דמיינת איזה קופת שרצים זה יפתח, איזה שרצים יתמכו בך. כי מני, אתה חיזקת את כל אותם גברים שחושבים שהם יכולים. מקסימום נקבל עונש על תנאי. שלא לדבר על הכרסום בשלטון החוק – כשאתה מפחד מציון אמיר, כל מי שהסתבך ויכול להרשות לעצמו ישכור את ציון אמיר. אתה מקבל ממנו אחוזים, יא מני, שעשית לו כזה פרסום?
עשית טעות, דוד מני, טעית. במקום לתת לבית המשפט להכריע בצורה חדה וברורה ולהשתיק את כל המלעיזים, שיחקת אותה שופט ותליין ותובע גם יחד. החלטת שאתה קורא את חומר הראיות יותר טוב מששופטי בית המשפט יקראו אותו. קורה, טועים.
ועל הטעות הזו, מני, על הטעות הזו בשיקול הדעת, שפוגעת בכל אישה באשר היא במקום עבודתה, שקובעת תקדים מסוכן של עבריינות מין (ומה הפלא שגם התיק הזה נגמר בעיסקה), על הטעות הזו אתה צריך לתלות את המפתחות. הזקת מספיק. יאללה, מני, הביתה.
השתגעתם: כן, אז יש קמפיין חדש-ישן של הימין הפאשיסטי לשחרור יגאל עמיר. למי אכפת מעובדות – כמו זה שאף מחבל עוד לא השתחרר, או כמו זה שאם משחררים רוצחים יהודים, יש כמה בתור לפני עמיר. למי אכפת שמדובר בלוגיקה מעוותת. אם יש למרזל וחבר בריוניו הזדמנות להיות אלימים, מרגיזים, לתמוך ולהצדיק אלימות, הם הרי לא יחמיצו אותה. רצח, לדידם, הוא לגיטימי, אם הוא נעשה ממניעים שהם מסכימים אתם. ממש הועד להגנת הדמוקרטיה.
ללא מילים: אם צריך הוכחה לטעות שעשה מזוז, זו היא. אין לי מה להוסיף.

ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.