טוב, זה היה צפוי.

הבלוג סגור. את מה שיש לי לומר אני אומר בבלוגיקה. תודה לכל מי שטרח לקרוא, לרסס, להגיב ולהיות חלק מהבלוג הזה עד עכשיו.

יאללה, בואו לבלוגיקה, יהיו קטעים.

ביום השואה שעבר ראש עיריית ישראל אמר:

"במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים"

לפליטים עדיין לא ניתן טיפול רפואי בסיסי. ניצולי השואה עוד לא קיבלו אפילו את הסכום העלוב שמעשני הסיגרים הסכימו לחלוק להם. "נדרתי הנדר, לזכור את הכול - לזכור, ודבר לא לשכוח".

הרב עובדיה יוסף, אותו עסקן פוליטי בעל הסמכה, הוציא פסק הלכה חדש ונפלא:"אין לחתום על כרטיס תרומת אברים (אדי) בשום אופן". יש כאן הכול חוץ מהלכה. יש כאן פוליטיקה בגרוש - הרבנים האשכנזים, ובראשם "פוסק הדור" אלישיב, התרגזו על תמיכתם של הרבנים הספרדים יוסף ועמאר בחוק מוות מוחי. וכמו שאפשר לראות בכל קרן רחוב צעירים מזרחיים לבושים במלבושי אציל פולני מהמאה ה-17, גם הפעם הרבנים הספרדים הכפיפו עצמם למרותם של האשכנזים. על הדרך, הפוליטרב יוסף, זה עם העיזים בנידה והחיטוט באף בשבת, ביטל עוד הזדמנות של האורתודוכסיה היהודית לצאת מהחשיכה שבה היא מצויה. אגב, זו ממש לא הפסיקה הפוליטית הראשונה.

ראוי היה שיקום הרב ויזכיר ל"מנהיגה הרוחני" של ש"ס את "כל המציל נפש" ואת "מים לשניים"; שיאפשר למדע הרפואה להציל חיים. האספסוף שהמליך את האיש עם השמלה נוהג לטעון כי אנחנו טובים משכנינו, לנו אכפת מחיי אדם. העובדות, מה לעשות, הן אחרות: בשם הדת, כזכור לי, נשלחו חיילים למשימה המסוכנת והמחפירה של לאסוף את חלקי גופות חבריהם בציר פילדלפי, למשל. ביהדות האורתודוכסית העיסוק האובססיבי הוא במת דווקא. מהמשיחיסטים השבתאיים של ליובאוויטש, עבור בכללי הלוויות המחפירים, אלה שבשמן חייל צה"ל יכול להקבר מחוץ לגדר ומותר להשחית גופתו של מקועקע וכלה באובססיה חפרועה שלהם לחלקי גופות.
מה שחתימה על כרטיס אדי אומרת היא שכשסיימתי להשתמש במשהו, אני מוכן שאחרים יעשו בו שימוש. וגם זה עקרון יהודי - זה נהנה וזה לא חסר - ועקרון אנושי ממדרגה ראשונה - כשיש בידינו להציל חיי אדם, עלינו לעשות כן. הפסיקה של הרבובדיה מעדיפה את שלמות קליפת המת על פני הצלת חיים. סולידריות חברתית?  שותפות גורל? הצלת חיים? לא אצל הרבובדיה. תפישת העולם החרדית, הממתינה לבואו של משיח, מחייבת את העדפת המתים.
בינתיים, רחוק מאמצעי התקשורת, בלבן של מחלקות צבועות ירוק בבתי חולים, אנשים הממתינים לתרומות אברים ימשיכו להחזיר נשמתם לבורא. והרב יוסף? הוא ירחץ בנקיון כפיו.

שלושה מקרים
ידידה שבימים אלה עובדת על תיק עבודות בתחום של תקשורת חזותית רצתה לצלם כמה תמונות משכונת "גאולה" הירושלמית בואכה מרכז העיר. היא הונסה משם על ידי חרדים.
חילונים שבאו לחזק את ידי בעלי רשת משחטות המחיר AM:PM והגיעו לרכוש ב"שפע שוק" בבני ברק נתקלו במפגינים חרדים שניסו להניסם בצעקות. ע"פ בטאון הימין NRG תושבי בני ברק קראו לעבר המפגינים כי "בפעם הבאה שיחשבו [הקונים החילונים, נ.א.] להגיע לעיר בתואנה אנטי דתית כדי [כך במקור, נ.א.] שלא יעשו כך".
בכניסה לשכונת "מאה שערים" הירושלמית יש שלט גדול המפרט את פרטי הלבוש המותרים לנשים בשכונה. "אל תכנסי לשכונתנו בלבוש לא צנוע", מפציר השלט.

של מי הרחוב?
נתחיל מהסוף. שכונת מאה שערים, ככל שכונה, לא שייכת לתושביה. היא מרחב ציבורי שדרכו יכולים לעבור כלל תושבי המדינה, כל עוד מונהג בישראל חופש תנועה. הטשטוש הזה, בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי, מאפיין את היהדות האורתודוכסית, ולא בכדי. הזרם הדתי הפולשני הזה, שהופך את טהרתן של נשים, למשל, לעניין ציבורי המחייב לפחות עוד אדם אחד - הבלנית, הבולשת בעיניה לבדוק שמא גווה של הרוחצת נגע בטעות בקיר בית-המרחץ - מטשטש באופן קבוע את הפרטי והציבורי. שכונת מאה שערים, אגב, שייכת לתושביה הרבה פחות משכל שכונה אחרת שייכת לתושביה. לרוב, שכונות מתוחזקות מכספי המיסוי המוניציפאלי. מרביתם המכרעת של תושבי השכונות החרדיות בירושלים אינם משלמים ארנונה או משלמים ארנונה מופחתת. עלויות אחזקת השכונה - ריקון הפחים, החלפתם כשהם נשרפים בהפגנות, ניקוי הרחובות, אבטחת בתי הספר, התחבורה הציבורית, בתי החולים ועוד, כל הדברים שבלעדיהם החיים בשכונה היו בלתי נסבלים - משולמות על ידי הציבור החילוני בעיר, בכפייה; עיריית ירושלים מעלה את המסים המוניציפאליים של תושבי השכונות החילוניות מבלי לספק להם שירותים נוספים, נהפוך הוא, פעמים רבות השירות העירוני הופך גרוע יותר ויותר. המחשבה שניתן למנוע מחילונים בירושלים לנוע בחופשיות בכל שכונה שהיא היא אבסורד מוחלט, האקסטרפולציה האפשרית היחידה מהתפישה שמנסה לאסור בחוק על קיומם של מחאות גאווה בעיר הבירה של ישראל, אבל היא גם חוצפה. כספם של תושבי העיר (ובעצם, גם של כלל תושבי המדינה) החילונים הוא טוב מספיק כדי לקיים את השכונות, אולם נוכחותם אינה רצויה; כדי כך, שבכיכר השבת מחו לפני מספר שבועות על כך שקווי אוטובוס שעליהם גם נוסעים חילונים עוברים בשכונה.
לאחרונה ביטלה "אגד" בירושלים את תחנות האוטובוס בכיכר הדוידקה, המשרתות את קווים 35, 11, 39 ומספר קווים בין עירוניים כמו 171 לגבעת זאב. כולם קווים שעוברים גם בשכונות שאינן חרדיות. ביטול התחנה הופך את התחנה הבאה במסלול, ברחוב שטראוס, לתחנה הקרובה ביותר למרכז העיר של קווים אלה. תחנת האוטובוס הזו ממוקמת בלב שכונה חרדית. נשים חילוניות המבקשות לנסוע בקווים אלה, למשל כדי להגיע להר חוצבים, מרכז ההיי טק הירושלמי, נאלצות לכתת את רגליהן לתחנה שלפניה, הממוקמת ליד השוק, כמעט קילומטר מרחוב המלך ג'ורג' המרכזי, אם ברצונן להתלבש באופן ההולם את מזג האוויר. אם יבקשו נשים אלה להגיע אל התחנה ברחוב שטראוס הן צפויות להתקל באלימות, מילולית או פיסית.
וכולנו מכירים את הטיעונים. "פגיעה ברגשות", מסבירים לנו חברי כנסת חמורי סבר. וכך, בשם אי הפגיעה ברגשותיו של ציבור הרואה באורח חיים שונה משלו כפגיעה אנושה ברגשותיו, נאלצות בנות ירושלים להלך לתחנה המרוחקת, לשבת מאחורנית באוטובוסים ה"מהדרין" (בהנחה שבכלל ניתן להן לעלות לאוטובוסים אלה); הומוסקסואלים ירושלמים נאלצים להחליף את הפורמט הבין לאומי של מצעד באירוע במתחם סגור ועוד. וגרוע מכך - חקיקה מוחלפת בפסיקה ואכיפה מוחלפת באספסוף. אין לתושבי מאה שערים כל סמכות לקבוע שלטים המורים לעוברים ושבים למי שמורה הזכות להלך ברחובות השכונה. בוודאי שאין לאספסוף החרדי מומת-השכל כל סמכות לאכוף את השלט חסר-הערך הנ"ל. האם ביצעה המדינה כל פעולה אקטיבית לסיכול החתרנות הזו?
באורח דומה, בני ברק לא שייכת לחרדים ולאספסוף הטפילי המתגורר בה אין כל זכות לקבוע כי מי שכוונותיו "אנטי דתיות" אינו מוזמן אליה. ולכל אדם ששפע שוק מוכנה לשרת שמורה הזכות לנהל את קניותיו שם, מכל סיבה שהיא.

אם מותר כך, מותר אחרת
חרם צרכנים הוא כלי נשק צרכני לגיטימי. מדי שבוע אני נמנע מרכישה בסניף "חצי חינם" הסמוך למקום מגוריי, והולך לעשות קניות ברשת אחרת, רחוקה יותר, בגלל ש"חצי חינם" מייצרת חרפה ואין ברצוני לפרנסם. גם חרם הצרכנים על רשת שפע שוק הוא לגיטימי. בעולם השוק החופשי, אם הדרישה שחנויות תהיינה סגורות בשבת גדולה מהדרישה ההפוכה, הרי זה אך טבעי שרשתות יפעלו בהתאם לכוחות השוק.
גם מחאת הנגד החילונית, על אף שבעיניי היא משגה (רשת AM:PM יקרה ללא כל הצדקה, ואין שום סיבה להכניס ממון נוסף לכיסיו של הבעלים), היא לגיטימית לחלוטין. היא מציבה את התשובה במונחי שוק לחרם החרדי, את הדרישה לחנויות פתוחות בשבת.
מי שמצד אחד עוסק בחרם צרכנים ומצד שני מנסה למנוע מצרכנים אחרים להביע את עמדתם מחבל במשחק הזה, כי הוא מביא למצב שרק הצד שלו נשמע.

טרור
טרור הוא שימוש באלימות לצרכי הפחדה. ההפחדה משמשת להשגת הישגים; אם פוחדים ממני, אני יכול לבקש מה שאני רוצה באיומי פיצוץ. האלימות של הרחוב החרדי היא טרור לכל דבר ועניין. כל עוד מתייחסים אליה בסלחנות, כל עוד נכנעים לדרישותיהם, כל עוד משטרת ישראל לא עוצרת את האספסוף שיורק על נשים ברחוב, מצית פחים במחאה על כך שאגד מעזים להסיע חילונים בדרך הקצרה ביותר ממרכז ירושלים לצפונה ומיידה אבנים במי שבאו לקנות במרכול מסוים, היא מאפשרת לטרוריסטים להלך בינינו.
במאה שערים ההפחדה ניצחה. שני קווי אוטובוס התווספו לאחרונה למניין קווי הסגרגציה בין גברים ונשים. לא תראו חילונים, ובוודאי שלא חילוניות, ברחובות השכונה. בנות העיר מטפסות אל תחנת האוטובוס המרוחקת, תושבי העיר נוסעים בדרכים עוקפות בשבתות במקום בכביש בר אילן, קווי האוטובוס לאוניברסיטה דוללו משמעותית על חשבון תוספת קווים לשכונות החרדיות. כעת, הטריק יובא לבני ברק. אסור לתת לטרור החרדי להמשיך לנצח.

לסיכום, הכול קשור
המאבק הנוכחי הוא המאבק על הרחוב. הצעת חוק חסימת אתרים, הצעת החוק למניעת מצעדי גאווה, הדרישה לשינוי חוק החמץ - הכול הוא חלק מהטשטוש האורתודוכסי הזה, שרואה את המרחב הציבורי כשייך לו. הגיע הזמן שחילוני ישראל יבינו שאם הם לא יתבעו את חלקם ברחוב, גם אל נוכח איומי האלימות, הם יפסידו אותו לטרור.

עברתי לבית חדש. כמה דברים מינוריים השתנו בבלוג, בין השאר שמו.

עדכנו את קוראי הרסס ואת מנויי הדוא"ל, הבלוג הקודם לא ימשיך להתעדכן בבלוגלי.

בני ציפר, אותו רודן של מדור הספרות של העיתון לאנשים חושבים, פרסם פוסט חדש בבלוג שלו (דרך דולי). בפוסט הזה יש מנה גדושה מכל מה שהתרגלנו אליו אצל ציפר הלז: נרקיסיזם, זלזול בוטה באחר, שנאה יוקדת לכל מה שהוא "ישראלי" וצורת התבטאות מעוררת בחילה. וכרגיל, יש גם אי דיוקים וסתירות עצמיות, לפעמים ממש באותו המשפט.

ציפר לא יודע לקשוט עצמו, אחרת לא היה כותב פסקה כמו:

כזאת היא מדורת ההבלים של העיתונות. היא מלאה בכל מיני אפסים שנתלים בהזדמנויות שונות כדי להידחק לחורים ולהרחיב אותם כדי שיהיה להם מקום בהם והופכים אותם לממלכות קטנות - עד שפתאום הכל מתפוצץ, ופנטסיות העוצמה שלהם נמוגות.

הפסקה הזו היא בעיקר אירונית. ציפר הוא בעצמו אפס כזה, כפי שהפרשה הזו (וגם זו המובאת בלינק הראשון בפוסט) מעידה. כמובן, מהזווית הנרקיסיסטית שבה ציפר מביט על העולם, הוא לא יכול לראות את זה.
ואז ציפר ממשיך וטוען שבגלל חוסר האובייקטיביות של הטלוויזיה הישראלית (כי כידוע, רשתות הטלוויזיה הערביות הן אובייקטיביות ביותר) הוא צופה בבי-בי-סי או בסי-אן-אן או (כמובן) ברשת צרפתית. שם אובייקטיבים, טוען ציפר. נעזוב רגע את הטענה המגוחכת של ציפר, כאילו יש דבר כזה "אובייקטיביות" בסיקור עיתונאי; טענה שהופרכה פעם אחר פעם על ידי חוקרי התקשורת המובילים. נעזוב גם את הצרימה בכך שאדם חסר אובייקטיביות כמו ציפר הוא זה שטוען אותה; כבר סיכמנו שציפר זה חי בעולם ללא מראות.
ממשיך הציפר וטוען:

אף פעם לא מדברים על זה [על כך שיישובי הספר הוקמו כדי ליצור "חומת בשר אנושי", נ.א.] כי ברגע שנחשוב על זה יותר מדי לעומק אנחנו עלולים להגיע למסקנה שכל הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית בלעדית הוא בעצם דבר לגמרי מלאכותי…ואני לא אחמדינג'אד שקורא ליהודים לחזור לאירופה, אלא קורא להתפרק לאט לאט מהאקסיומות שפימפמו לנו לראש כאילו לא יכולה לקום כאן מדינה שתכיל את שני העמים גם יחד בצורה זו או אחרת של דו קיום בשלום.

כמובן. כי אוסטרליה, ניו זילנד, ארצות הברית, גרמניה החביבה על ציפר ועוד הן לא מדינות "מלאכותיות"? הרי כל הלאומיות המודרנית היא מלאכותית לחלוטין. מדומיינת, אם תשאלו את אנדרסון. ואין כל הבדל בין הכחשת הלאומיות היהודית של ציפר לזו של אחמדינג'אד, רק הפתרון שונה (הפעם. ציפר כבר קרא ליהודים לחזור לאירופה, מה שרק מוכיח את הנקודה). בקריאה שלו לדו-לאומיות (קריאה שהוא משום מה חושב שהיא מקורית, אבל נמצאת בסביבה בערך משנות העשרים של המאה הקודמת) הוא לא רק יוצא כנגד כל מה שקורה היום בעולם - הצמיחה של הפארטי בקוויבק, הדיבורים על היפרדות בבלגיה והרעיון של עצמאות קטלונית - הוא מבטל את הלאומיות הפלשתינית בה במידה שהוא מבטל את זו היהודית. כי אם הפלשתינים הם לאום, הרי שמגיעה להם מדינה שלהם, ככל לאום בעולם שעומדת לו הזכות להגדרה עצמית. ואם הם לא לאום, אז מדוע שלא יחזרו הם למדינות ערב המקיפות אותם? וכשציפר כותב "כי אם תשתנה השיטה הפוליטית והאידיאולוגיה של המדינה תתערער, יתברר שהם [ה"עסקנצ'יקים ממזרח אירופה השולטים כאן זה שישים שנה", נ.א.] יתברר שהם בעצם מיעוט זעום" האם הוא מודע לכך שחמאס ניצח בבחירות ברשות הפלשתינית ושהמפלגות הלא-ציוניות בכנסת מהוות פחות מרבע מנבחרי הציבור, כולל חרדים? ייתכן שהמיעוט הזעום הוא דווקא הציפרים למיניהם?
ולסיום, עוד ציטוט משובב נפש:

אתמול צילצל אלי עוד איזה דרדק מגלי צה"ל, שרצה עזרה בשביל תוכנית ספרותית שהוא מפיק לרגל חגיגות השישים למדינה. אילו יכולתי להקיא עליו הייתי מקיא, כי איזה מין דור של קונפורמיסטים מהעריסה אנחנו מגדלים כאן, שלא שואלים את עצמם בגיל שכל נער נורמלי שואל שאלות שמטילות ספק במוסכמות.

מפאת קוצר היריעה לא אתייחס לסגנון הבהמי הזה, רק אציין שכרגיל, ציפר לא מוכן לסבול את האפשרות שקיימת דיעה אחרת משלו. כי תחקירן גל"צ שהתקשר אל ציפר חייב הרי להיות קונפורמיסט. לא יכול להיות שהוא מאמין בקיומה של ישראל כמדינה יהודית מפני שהוא חשב על כך וזו עמדתו. הרי הדבר הקל ביותר לעשות כבן נוער הוא לבעוט במוסכמות. הרבה יותר קשה לחשוב עליהן בצורה שיפוטית ולקבל חלק מהן, לא כי הן מוסכמות, אלא כי הן נכונות. מי שמעודד נון-קונפורמיזם חסר מעוף ובסיס הוא עדרי לא פחות מהקונפורמיסטים.

קוראי הבלוג הקבועים ואלה שיטרחו לדפדף אחורה יודעים שאינני מחסידיו הגדולים של אלעזר "בתל אביב אין שכול" שטרן. בלי שום קשר, מגיעה לשטרן מילה טובה על העמידה האיתנה שלו מול איגוד ישיבות ההסדר, אותה מכבסת מילים שהומצאה כדי להסביר מדוע דמם של חובשי הכיפות אדום יותר. רבני הישיבות, מצדם, לא חוסכים משבט לשונם (ומתי חסכו?) על ראש אגף בשר תותחים של צה"ל, שהעז לומר שאולי לא כל בן ישיבה שמתגייס לפחות מחצי מהזמן שכל אחד אחר נדרש לשרת צריך לשרת עם כל החברים מהישיבה לאורך כל ששה עשר החודשים.

מענייינים במיוחד הנתונים שמביא שטרן, שכזכור אמון על האגף שבאחריותו הנתונים הללו. מסתבר שמסלול ההסדר הגיע ל-1,200 תלמידים; 1,200 תלמידים ששווים לנו שלוש מאות חיילים. לפי איזה חישוב? קודם כל, זה של שטרן – "חייל בשירות רגיל, או אם תרצו בוגר מכינה, תורם לצה"ל בשירות החובה שלו במידת תרומתם של שלושה עד ארבעה חיילי הסדר". אפשר גם לעשות את החשבון לבד – 16 חודשי שירות, מתוכם שמונה חודשי הכשרה משאירים לצה"ל 8 חודשים ליהנות מחיילי ההסדר שלו. חייל אחר, שלא חובש כיפה ולכן דמו מותר, משרת שלושים וששה חודשים, מתוכם שמונה חודשי הכשרה, מה שמשאיר לצה"ל עשרים ושמונה חודשים של שירות. שמונה מול עשרים ושמונה, זה סדר הכוח. לא בכדי קבעה ועדת בן בסט כבר ב-2006 שיש לפרק את ישיבות ההסדר ואין להן כל הצדקה.

אבל חיילי השוקולדה של האנטי-ציונות הדתית שווים לצה"ל, לחברה הישראלית ולמדינה כולה הרבה פחות. כך ראש אגף כוח אדם: "האם כל ראש ישיבה ששולח תלמיד להסדר מביא בחשבון שאני צריך לגייס את המילואימניקים ל-60% ממכסת הימים, במקום 30% שאני רוצה? על כל תלמיד ישיבה אני צריך אח"כ 14 מילואימניקים". למעשה, מדי שנה מגויסים 18 גדודי מילואים (כך, שוב, לפי שטרן עצמו) כדי לפצות על הלאקונה שמותירים אלה שתורתם לא יכולה לסבול דיחוי. העלות לקופה הציבורית היא עצומה, שלא לדבר על כך שהציבור הוא גם זה שנאלץ לשאת בנטל; אותו חילוני ששירת שלוש שנים מלאות הוא זה שייקרא לחודש מילואים מדי שנה כדי לפצות על היעדרו של בן הישיבה. חוסר הנכונות של חובשי הכיפה לשאת בנטל באופן שווה מעמיד את שאר האוכלוסיה אל נוכח סכנה מתמדת, מעכב את הסטודנטים, פוגע בעובדים; מפתיע שלרבני ההסדר יש את החוצפה לומר שבני הישיבות הם "צעירים בעלי מוטיבציה גבוהה ונכונות להקריב את חייהם למען הגנת אזרחי המדינה". זו הרי חכמה קטנה מאד; המוטיבציה לשרת בצה"ל בכל המגזרים תעלה פלאים אם השרות של כולם יצומצם לששה עשר חודשים. ובכלל, החישוב המתמטי מראה שתלמיד ישיבה מחרף את נפשו רק רבע מהזמן שעושה זאת כל חייל אחר, אז מנין הדיבורים על מוטיבציה גבוהה? הרי אותם רבנים הודיעו שאם יאריכו את השירות ל-22 חודשים, צאן מרעיתם פשוט לא יתגייס.

זאת ועוד: בלהיטותם לנגח את שטרן, חובש הכיפה שמגלה לעולם את האמת אודות הפרזיטיות של אלה שבטעות מכונים דתיים לאומיים, סותרים הרבנים את עצמם. כך הרב דוד סתיו: "לפחות 20-30 אחוז מהם [מתלמידי ההסדר, נ"א] היו בוחרים ללמוד בישיבות גבוהות ומשרתים תקופה קצרה מאד, אם בכלל [אלמלא ההסדר, נ"א]". תקנו אותי אם אני טועה בפרשנות המושג "מוטיבציה", אבל משוואה לפיה אם לא יתנו למאן דהו שירות מקוצר הוא לא ישרת כלל לא נשמעת לי כמו משהו שצעיר חדור מוטיבציה עלול לעשות.

ועל מה כל המאבק, על מה הרעש? איגוד ישיבות ההסדר הואיל בטובו לאשר לשלטונות הצבא לפתוח חמש מחלקות מעורבות, צה"ל רוצה שבע. יש שתי סיבות עיקריות שהרבנים לא רוצים מחלקות מעורבות, אף אחת מהן איננה עניינית. הסיבה הראשונה היא שכל עוד המחלקות הן הומוגניות, ראשי הישיבות יכולים להמשיך ולטעון את הנתון השקרי כאילו חיילי ההסדר הם איכותיים יותר; שטרן עלה על ההטעיה הזו כבר בספטמבר אשתקד: "אני מניח שאם היינו משבצים במחלקה נפרדת רק בוגרים של תיכונים טובים מרעננה, כרמיאל או בתי הספר האזוריים של תנועת ההתיישבות – גם שם היינו פוגשים איכות חריגה". חיילי ההסדר הם היחידים שמשרתים במחלקות הומוגניות. לכן, לא זו בלבד שהסיכויים של המחלקות הללו להפגין איכות גבוהים יותר (כפי ששטרן ציין) אלא גם אין שום דרך לכמת את תרומתן של קבוצות אחרות באוכלוסיה, שנמצאות ביחידות הטרגוניות. אי אפשר לכמת את תרומתם של תושבי צפון גוש דן המושמצים, משום שהם נמצאים במחלקות מעורבות ואין אפשרות לבצע בידוד שלהם. קבוצת האוכלוסיה היחידה שמבודדת, ועל כן שניתן להפיק עליה סטטיסטיקות, היא חיילי ההסדר; השקר הזה קיים זמן רב מדי, הגיע הזמן להפסיק אותו. ברגע שחיילי ההסדר יהיו ביחידות מעורבות, מנהיגי האנטי-ציונות הדתית לא יוכלו עוד לטעון שחייליהם הם הטובים ביותר – לא תהיה אפשרות לסטטיסטיקה הזו, וסביר להניח שהיא גם לא תתקיים. במאמר מוסגר יש לציין שהיות וחיילי ההסדר הם גם אלה שמסרבים פקודות, גם ההגדרה האיכותנית כיום מוטלת בספק.

הסיבה השנייה היא כבדת משקל בהרבה – הרבנים רוצים לשמר את כוחם. כמו האצ"ל בזמנו, שנשאר ביחידות הומוגניות שביום פקודה קמו ועזבו כאיש אחד, תוך שהם פותחים במתקפה משולבת על המטה בחוף תל אביב, כך מחלקות ההסדר הן מליציה רבנית. נכונות החיילים לסרב פקודה בהוראת רבניהם הופכת את היחידות ההומוגניות לצבא פרטי של הרבנים, והם אינם חפצים לוותר על העוצמה הזו; מנגד, לאור סירובי הפקודה של חיילים אלה, ברור לחלוטין למה הצבא רואה לנכון לפרק את המליציות הללו.

התירוץ של שמירת מצוות הוא קשקוש מקושקש. כשצה"ל מבטיח מינימום של 12 חיילי הסדר במחלקה (כי בכל זאת, בלי חברים קשה לעבור טירונות), כשמחלקות חי"ר מורכבות ברובן מגברים, צריך להיות דביל מושלם כדי לחשוב שיש ממש בטענות כאילו החיילים לא ימצאו מניין. ביחידה המעורבת בה אני שירתתי בסדיר היו שליש מהחיילים חובשי כיפה שלא השתייכו להסדר; מעולם לא נשללה זכות התפילה מאף אחד מהם.

השריר שהרבנים עושים עכשיו לשטרן נועד כדי לשמר את כוחם מחד ולהפגין אותו מאידך. אבל, הצמיחה של המסלול הזה הופכת אותו למסלול שמגדל צבא בתוך צבא, מליציה רבנית חמושה ליום פקודה. אין שום סיבה הגיונית שחובש כיפה ישרת פחות זמן מרעהו החילוני, אין שום סיבה הגיונית שחוק גיוס חובה לא יוחל על הבני"שים במלואו; זו העדפת דם על פני דם ואפליה בוטה, שהגיע הזמן לפרקה מהיסוד.

המטורפים שבאנשינו נתנו את אות הפתיחה למערכה שלייבוביץ' ציפה לה, זו על אופייה של המדינה. בצעד בוטה ופשוט הם הכריזו מלחמה באופן רשמי על אזרחי המדינה הערבים, על מוסדות השלטון הנבחרים, על שלטון החוק, על הדמוקרטיה הישראלית, על עקרונותיה של מגילת העצמאות ועל יסודות הציונות. לא התפרעות, לא הפגנה, לא פריקת יצרים של בני נוער משולהבים. הכרזת מלחמה, חד וחלק.

התאווה הפתאומית הזו של חובבי הדם להרס ביתו של המחבל ממרכז הרב נובעת משלושה מקורות. הראשון הוא יצר הנקמה. מרכז הרב היא לב לבו של קן הצרעות המתכנה ציונות דתית, ומעשיו של הציבור הזה מאז הפגיעה במרכז הרב מעידים על כך יותר מכל. לא ראינו את המטורללת מקדומים מוליכה את המליציות שלה לקרב בשל הקסאמים בשדרות, למשל. לא, מה שמקים את אנשי המדון מרבצם הוא הפגיעה במה שנחשב בעיניהם "שלהם", המקום בו שנאה נלמדת מספרים בני מאות שנים. את נקמתם האישית הם מחפשים, והם זועמים על שום שהמדינה מסרבת לתת להם אותה.

המקור השני הוא התפישה של עליונות יהודית אינהרנטית, שאין צורך לומר שהיא גם, בהכרח, גזענית. אם היו המחבלים-תוצרת-בית הללו מאמינים שכל בני האדם נולדו שווים; אם היו מעדיפים את "חביב אדם אשר נברא בצלם" על פני "אתם קרויין אדם והם אינם קרויין אדם"; אם היו חושבים שאין עליונות אינהרנטית בשייכות דתית, אלא בסך הכול בחירה לגיטימית - או אז לא היה מנוס מהאמירה שאם את ביתו של המחבל ממרכז הרב יש להרוס, יש להרוס גם את ביתו של עדן נתן-זאדה, את ביתו של ברוך גולדשטיין, את בתיהם של חברי המחתרת היהודית ושל עוד שלל טרוריסטים יהודיים. אבל לא - הבנגבירים והמרזלים, חדורי שכרון כוח לאומני וגזעני, מעדיפים את הסיפור שלהם אחרת. הם מעדיפים לחשוב שיהודי שהורג ערבי - זה בסדר, ואולי אף רצוי; לעומת זאת, על הריגתם של יהודים יש לשלם מחיר כבד, ורצוי בנדל"ן.

המקור השלישי הוא התפישה המוטעית שהריסת בית משרתת איזושהי מטרה. זה לא המקור של נערי הכיפות המשולהבים בחרדת קודש נטולת מחשבה, הו, לא; אבל זה המקור של התומכים השקטים בהם. המחשבה שמאחורי הריסת ביתו של מחבל היא שאם מחבלים מתאבדים פוטנציאליים ידעו שמשפחתם הולכת לסבול, הם לא יעשו את זה. זו הנחה ספקולטיבית, שדורשת הוכחה, וכזו אין בנמצא. באותה מידה של הגיון ניתן לטעון שמי שרואה בתי הורים מוחרבים בשל חטאי בניהם יאבד את אמונו במדינה ויפנה כנגדה - זו הרי אותה הרטוריקה שמשתמשים בה נחשי הצפע שלנו לגבי גוש קטיף, ולכך יש לנו הוכחות יומיומיות.

אם הסביבה היא האשמה בטיפוחם של מחבלים, הרי שאת תפוח היה צריך להחריב אל הקרקע אחרי האוטובוס בשפרעם. אני לא מדבר בכלל על קריית ארבע ומוכי הירח המשיחיים שם - הטבח במערת המכפלה היה רק הבולט מבין שורה של מעשי טרור שביצעו אדוני הארץ ויצאו מבית המשוגעים הזה. אם המשפחה אשמה בגידולם של מחבלים היוצאים כנגד עקרונות הקיום הבסיסיים ביותר שלנו, הרי שגן הילדים של גאולה עמיר היה צריך להיות מרוסק.

ההתקפה על ג'בל מוכבר לא הייתה ביטוי של תסכול. היא הייתה הכרזת מלחמה על ישראל, משתי סיבות. הראשונה היא שהפסיכופטים חובשי הכיפה לא הגיעו לג'בל מוכבר כדי להפגין - הם הגיעו לשם כדי לפגוע בתושבי מדינת ישראל, בהתארגנות ספונטנית ובכוונת מכוון לפגוע ואף להרוג בהם. הם הגיעו לשם כדי לקחת לידיהם סמכויות הפעלות כוח שקשורות במדינה, כדי להפעיל לחץ טרוריסטי על העומדים בראש המדינה או לחלופין כדי להפעיל את הכוח בעצמם.

השנייה היא שהם מבהירים, בכרוזיהם ובאמירות של רבניהם, שאין הם מכירים עוד בשלטון הנבחר בישראל, וזו ההצדקה שהם נותנים לנטילת סמכותו. במקום שבו כל אזרח נוטל את החוק לידיו הוא מביא את המדינה לידי אנרכיה מוחלטת.  חוסר המוכנות של הצד הזה של המפה הפוליטית לקבל את ההכרעה הדמוקרטית כשזו אינה נראית לו הוא לא עניין חדש; אבל הניסיון להחליף את מקבלי ההחלטות בבן גביר ומרזל, להקים מליציה של המון מוסת ולבצע פעולות שיטור בתוך המדינה, הוא חדש. זה נקרא פוטש, ואסור לתת לו לעבור בשתיקה.

 זה לא יגון, זה לא שכול, זה לא צער. מי שמאפשר לבהמות שתקפו את שרת החינוך להסתתר מאחורי המסכות האלה עושה שקר בנפשו. זה הברבריזם המאפיין את חובשי הכיפה, ואולי את אנשי מרכז הרב יותר מכל, הפרו-אורתודוכסי והאנטי-ישראלי, זה שמזלזל בעקרונות הפוליטיאה היהודית בישראל. זה שבשמו מותר להכות אישה, מותר להכותה בגבה, כמוגי לב, מותר להכות נבחרת ציבור הממלאת את תפקידה. יותר ויותר ברור שפלג מאוד מוגדר של החברה הישראלית הסיק את המסקנות מרצח רבין - כוחניות וטרור מכתיבות מדיניות בישראל.

המעשה של הכאה פיזית של שרה בישראל אסור לו שיעבור בשתיקה. זה ערעור על עקרונות היסוד הדמוקרטיים, לפיהם את השלטון מחליפים בבחירות, והחלפתו בעיקרון שאינו זר ליהודים האורתודוכסיים - שאת השלטון מחליפים בטרור.
ראשי קן הצרעות הזה הגיבו לפיגוע בדרכם האופיינית - הם כינו את הממשלה נבובה והודיעו לראש הממשלה שאינו רצוי - בהתחשב בזלזול העמוק והבוטה של ראשי הישיבה הזו, מה הפלא שתלמידיהם, "מיטב בנינו", בועטים בגבה של המדינה?
מרכז הרב היא קן טרור, מעון מחבלים. יש לפרק אותה לאלתר, להעמיד את רבניה שסרחו לדין על הסתה והמרדה ולפזר את תלמידיה של "ספינת הדגל" הזו, לפני שתעלה את כולנו על שרטון.

יוסי גורביץ כתב פוסט מעולה שמביע את עמדתו לגבי התלמוד. לגבי סגנון הכתיבה הרהוט והקולח של גורביץ, כמו גם לגבי ידיעותיו ההיסטוריות והיכרותו את התלמוד מלגו ומלבר, אין בכלל עוררין. אבל גורביץ הוא גם יוצא בשאלה, והוא כותב על היהדות כמי שסרגלו של המלמד עוד מונף מעליו. היהדות שלו היא אחת, מונוליתית ואחדותית, בבסיסה תלמוד, גזענות וקסנופוביה וממנו צומחים פירות הביאושים. וראיית העולם הזו מחייבת שלילה של הציונות - אם מאמינים בה, הציונות היא דחיקת הקץ ואם דוחים אותה, לציונות אין בסיס פרימורדיאלי להשען עליו. ואכן, בחלק האחרון של המאמר של גורביץ (ובהחלט, מדובר במאמר יותר משמדובר ב"פוסט") זה בדיוק מה שעושה גורביץ.

ולכן, גורביץ כותב: "המשכילים והרפורמטורים שצצו בגרמניה עם האמנציפציה, נדחו – כרגיל – מתוך היהדות, וגם הם לא עסקו בביקורת שיטתית של התלמוד. היהודים – גם החילונים והציונים שבהם – לא פירקו את התלמוד לגורמיו, לא חשפו את זוועותיו לאור השמש, משום שפעולה כזו הוציאה אנשים מכלל היהדות". וכאן, בדיוק בנקודה הזו, נחה המחלוקת ביני ובינו.

הזרם היהודי הגדול ביותר היום הוא הזרם הרפורמי. הרפורמה יצרה יהדות שאינה רבנית, יהדות שאין בה את המיזוגניה, הקסנופוביה וההומופוביה התלמודית-רבנית. הרפורמים פירקו את התלמוד וארון הספרים היהודי לגורמים, נטרלו השפעות מזיקות או לא רלוונטיות ויצרו קאנון יהודי חדש, שבמובנים רבים הוא לאומי יותר משהוא דתי במובן האורתודוכסי של המילה.

"מי שאומר שהוא יהודי, אבל לא מצליח ליצור תוכן יהודי שאיננו העתק חיוור של הומניזם מערבי שמעולם לא נקלט משום שיסודותיו לא הוכנו, מוצא עצמו בנחיתות אידאולוגית איומה מול מי שיודע שהוא יהודי ומשוכנע שהוא יודע למה", כותב גורביץ, אולם הדברים אינם חדים כפי שהוא מציע. התנועה ליהדות מתקדמת אומרת שהיא יהודית ומייצרת תוכן יהודי הומניסטי (ודוק: לא מדובר בהעתק חיוור של ערכים מערביים, אלא במתן ביסוס יהודי - בכתובים, בפסיקות ובעקרונות היסוד - לערכים הומניסטיים מודרניים). וחשוב מכך - התוכן שלה נקלט היטב, נקלט הרבה יותר מהתוכן האורתודוכסי היום - בין היהודים, הרבה יותר מגדירים עצמם כרפורמים מאשר כאורתודוכסים. זו תנועה שחבריה ורבניה יודעים שהם יהודים ומשוכנעים שהם יודעים למה - והם בונים את סוג היהדות שגורביץ לא מוכן לראות כיהדות. במובן מסוים ומהזווית הזו, גורביץ לוחם באיש קש - הוא מגדיר מהי יהדות לפי תפישת העולם האורתודוכסית ואז תוקף את היהדות כולה, במקום את האורתודוכסיה. וככזה, גורביץ הוא אולי חילוני (וייתכן שהוא היה מגדיר זאת כ"לא יהודי") - אבל הוא אורתודוכס למופת.

העם היהודי קיים, הוא לאום בעל אספירציות לאומיות מובהקות. למעשה, הלאום היהודי מונוליתי ואחדותי בהרבה מהאמונה הדתית היהודית, ויציב ממנה. רואים עצמם כנמנים עליו גם חילונים גמורים, אפיקרוסים להכעיס בעלי תפישת עולם שפינוזיסטית-ניטשיאנית שגאוותם בחילוניותם. הציונות החלה מכאלה, כפי שכותב גורביץ עצמו, שבזו ליהודים הרבניים, שחיללו שבת כאידאל. הרצל לא היה יהודי טוב, מבחינת הרבנות, הוא היה רגל וחצי בתוך הנצרות. אבל עדיין ראה את עצמו נמנה על הקהל היהודי, וראה לעצמו חובה לפתור את הבעיה היהודית - בכך הגדיר חוזה המדינה, לטוב ולרע, את תחושת הזיקה הלאומית הלא-דתית של היהודי.

די לתת מבט אחד בתהליך הגיור הרפורמי כדי להבין שמדובר בתהליך של קבלת לאומיות חשה הרבה יותר משמדובר בתהליך של המרת דת במובנה המקובל. אף אחד לא מצפה ממי שהתגייר אצל הרפורמים לצאת מהתהליך כשהוא חובש ירמולקה, או אפילו כאשר הוא לובש ציצית. לא, התהליך הוא חיצוני הרבה פחות ופנימי הרבה יותר; המתגייר הטרי מקבל על עצמו שותפות גורל עם שאר היהודים, מקבל על כתפיו את עול ההיסטוריה היהודית, מקבל על עצמו זיקה לבני קבוצה אותם אינו מכיר, מונה עצמו על כלל המונם. הליכי ההתאזרחות במדינות מערביות רבות מורכבים בדיוק מזה.

בפרובינציה הישראלית היהדות הרבנית-אורתודוכסית, על אף שמספר האנשים הנמנים עליה קטן, היא זרם מרכזי - אפיקורסים רבים רואים, כמו גורביץ עצמו, ביהדות הרבנית את זו היחידה. אבל ישראל היא מדינתו של העם היהודי - וזה בחר כבר מזמן. ההעדפה הברורה של היהודים היא לזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים, לשימורה של המסורת היהודית מבלי לשמר את ערכי המאה ה-12, ליצירת חיבור היסטורי-תרבותי בין דיוויד האמריקאי למלך דוד, מבלי להירתע מסיפור בת שבע, מבלי לשמר ערכים מיזוגנים או קסנופובים. גורביץ כותב היום בשפה בה כתב שלמה המלך - אם זו לא קבלת החיבור בין הציונות לבין בסיסה הקדמון, אין לי מושג מה כן.

גורביץ גם שוגה לגבי נישואים מחוץ לקבוצה - למעשה, הישראלים שמתחתנים עם לא יהודים (שלא לדבר על הקורה עם יהודים בעולם הגדול) הולכים ורבים. האורתודוכסיה אולי מנסה למנוע את התהליך הזה, אולם היא מאיצה אותו ביחסה המחמיר - ולא לחלוטין לא במתכוון. האורתודוכסיה מנסה לקעקע את האפשרות הלאומית-יהודית, באופן בו רק מי שהוא יהודי אורתודוכסי יכול להמנות על העם הזה לטווח הארוך. הרפורמה של ימינו היא הריאקציה שגורביץ מדבר עליה, היא פשוט לא בכיוון שהוא היה רוצה - הוא היה רוצה לראות ריאקציה אומתית-ישראלית, כזו שחבריה מפסיקים לראות עצמם כקשורים לאברהם אבינו ומתחילים לראות את שחר ימיהם בהחלטה של האומות המאוחדות - במקום זה, היהודים ממשיכים לראות עצמם כיהודים, הם פשוט דוחים את ההגדרה האורתודוכסית של המילה.

כשכתבתי שהתנ"ך הוא ספר כפירה ומינות, לא כיוונתי לדברים שגורביץ כתב. כיוונתי לכך שהתנ"ך לא הגדיר דת - הוא שימש בסיס (ליותר מאחת), כיוון והיסטוריה, אבל הוא לא תחם אותה, לא הגדיר מיהם הנמנים עליה, ויותר משהוא הגדיר את הדת היהודית הוא הגדיר את הלאומיות. בקרוב, ככל שהזרם הרפורמי יגדל (וקצב התפשטותו, אפילו כאן, מסחרר ממש), גם התלמוד במתכונתו הנוכחית יפסיק לתחום את היהדות. האורתודוכסיה היא כת קוריוזית, ממש כמו האורתודוכסיה הנוצרית (גם אם באיחור). העתיד נמצא בבית דניאל, ואף בניזרי בעולם לא יוכל למנוע את זה. המונופול על היהדות יוצא מידיו של הרב עובדיה וחוזר לידי היהודים. מי שרוצה לחזות בפלא - יהדות ערכית, בעלת זיקה למסורת ולערכים אוניברסליים, יהודים עוטי כיפה שמבקשים מעושה שלום במרומיו לעשות שלום על כל יושבי תבל, שאומרים ברכת אבות ואימהות - מוזמן לבית הכנסת הרפורמי בצור הדסה בשישי בערב, אני נושא דבר תורה. מותר להגיע עם רכב.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.